תוספתא כפשוטה על גיטין ו:א

11-2. ר' ליעזר או' אפי' קרוב לה מיל, ובא כלב ונטלו אינה מגורשת, ואם לאו, מגורשת. וכ"ה ("מיל") בד. ובמשנ' פ"ח מ"ב: היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. ונחלקו בירושלמי פ"ח ה"ב, מ"ט ע"ב, בפירוש "קרוב", רב אמר שהכוונה לד' אמות, ולר' יוחנן בשם ר' ינאי הכוונה לפישוט ידים, כלומר כל שיכולה (או שיכול) לפשוט את היד וליטלו. 1 והיינו כדי שתשוח ותטלנו, כשמואל בבבלי ע"ח ב'. ועיין ירושלמי פ"ו ה"ב, מ"ח ע"א. וכן סובר רב בבבלי ע"ח א' כשיטתו בירושלמי. אבל ר' יוחנן אמר שם (ע"ח ב'): קרוב לה שנינו, אפילו מאה אמה, וקרוב לו שנינו, אפילו מאה אמה, ומפרש ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן 2 עיין בשי"ק בירושלמי פ"ח ה"ב, ד"ה שמואל. שהעיקר הוא מי יכול לשומרו, אם הוא יכול לשומרו ולא היא, זהו קרוב לו, ואם להפך, זהו קרוב לה. ואמרו שם: תניא נמי הכי ר' אליעזר אומר כל שהוא קרוב לה מלו, ובא כלב ונטלו, אינה מגורשת וכו' כל שהוא קרוב לה מלו, ואילו בא כלב ונטלו והוא יכול לשומרו, והיא אינה יכולה לשומרו, אינה מגורשת. והנה הגירסא שלפנינו בתוספתא מגומגמת מאד, ואם ר' ליעזר רוצה לומר שקרוב לה אפילו מיל מגורשת אם היא יכולה לשומרו, היה צריך לומר: קרוב לה אפילו מיל. אם בא כלב וכו'. ולפיכך ברור שהגירסא שלפנינו משובשת. ובכי"ע: ר' אלעזר אומ' אפילו קרוב לה מלו, ובא כלב ונטלו, אינה מגורשת. וכן בליקוטין הנ"ל: 3 עיין לעיל פ"א, הערה 5. ר' אלעזר אמ' אפי' קרו' לה מלו (לה) ובא כלב ונטלו וכו'. 4 ואף שם חסר "ואם לאו אינה מגורשת". וכ"ה הגירסא בירושלמי הנ"ל 5 כגירסת ס' התרומה סי' קכ"ד וסייעתו, הרשב"א ע"ח ב' והרא"ש פ"ח סי' ו'. ובבבלי שהעתקנו לעיל. ולפני הסופרים של כי"ו וד היה כתוב אפילו קרוב לה מיל', 6 -מילו, בכתיב מלא, כרגיל בכי"י, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1218 ואילך. והשמיטו בטעות את סימן הקיצור. ואשר לשם התנא הרי בד מפורש: ר' אליעזר, ואף "ר' ליעזר" שבכי"ו הוא ר' אליעזר. וכן במ"מ פ"א מה' גירושין הכ"ז קורא לפרק זה א"ר ר' אליעזר . וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: תני ר' לעזר (=אלעזר) וכו'. וכן מעתיקים בשם הירושלמי (ר' אלעזר) בס' התרומה (בד' ראשון) סי' קכ"ד וסייעתו, הרשב"א ע"ח ב' והרא"ש פ"ח סי' ו'.

22-3. הוא היה מבפנים והיא מבחוץ, וזרקו לה, כיון שיצא מאסקופא לחוץ הרי זו מגורשת. הוא היה מבחוץ וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ג: היתה עומדת על ראש הגג, וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק, או נשרף, הרי זו מגורשת. וכן הוא להלן שורה 9 ואילך. ואף כאן אם הוא היה בבית והיא בחצר וכו', או שהוא היה בחצר והיא בבית, כיוון שהגיע הגט לאויר רשותה שהיא עומדת בו, מגורשת. ועיין בפירוש הירושלמי והבבלי למשנתנו הנ"ל.

34-5. שמצאתו מאחריו, והרי הוא גיט', ואחר כך אמר לה הוא גיטיך, ר' או' גט וכו'. כ"ה בד, וכע"ז בכי"ע ובליקוטין. ובכי"ו נשמט מ"ואחר" עד "גיטיך". ובבבלי ע"ח א': או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דברי רבי וכו'. והבבלי מדייק מן הלשון "ששלפתו", שהכוונה היא שהגט היה דבוק במתניו בחוזק, וצמצם את מתניו ונתרפה ההידוק, והוי ליה כאילו הוא נתן לה את הגט, ולא שנטלה בעצמה, 7 כפירוש הר"ח, עיין בליקוטי פר"ח באוה"ג, עמ' 50. ועיין ברא"ש פ"ח סי' ה' ובק"נ שם. שאם לא כן דינו כטלי גיטך מעל גבי קרקע. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קל"ח סעיף א' ובנו"כ שם. והנה גם במשנתנו (פ"ח מ"ב) הגירסא היא: או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך. ומשנתנו כרבי כאן, אלא שאם מצאתו מאחוריו אינו מועיל אפילו אם אמר לה אח"כ "הא גיטך" עד דעדק לה מתניו ושלפה את הגט. אבל בירושלמי פ"ח ה"ב, מ"ט ע"ב, פירשו את הדיבור "עד שיאמר הא גיטך" עד שיאמר לה מתחילה, בשעת נתינת הגט, ואם לא אמר לה הא גיטך בשעת נתינת הגט (ולפי הבבלי נ"ה א' אף לעדים לא אמר כן) הרי הגט אינו גט, ומשום כך אמרו שם "דר' שמעון בן אלעזר היא", כלומר, משנתנו היא כר"ש בן אלעזר דווקא. 8 ואף שדברי רבי לא הובאו בירושלמי. אבל מתוך כמה סוגיות בירושלמי מוכח שידעו שיש חולקים על ר"ש בן אלעזר, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים, ד"ה ר' שמעון בן אלעזר. ולפ"ז לשיטת החולק על רשב"א הגט הוא גט, אם אמר לה אח"כ הרי זה גיטך, ולא מצאו שום קושי בהלכה "או שמצאתו מאחוריו", וכנראה שלשיטת הירושלמי אם הגט בא לידה מגופו, והוא אומר לה אח"כ הרי זה גיטך דינו כאילו מסר לה את הגט בידה (לשיטת רבי). ולפי הבבלי דינו כטלי גיטך מעל גבי קרקע, ואין כאן נתינה כלל. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו. ועיין בספרי כי תצא פיס' רס"ט, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 290, ובשנו"ס שם, והביאו הרמב"ן במלחמות פ"ח סי' תקמ"ג ובחידושיו ע"ח א', ופירש שכל שלא אמר לה הא גיטך (ואינם עסוקים באותו עניין), אינו בכלל "ושלחה". ועיין ר"מ פ"א מה' גירושין ה"ט. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' כ"ז ס"ק י"ב. אבל בכי"ע כאן: או שמצאתו מאחוריה וקורא והרי הוא גיטה, ואחר כך אמר לה הא גיטך, ר' אומ' גט וכו'. וכע"ז גם בליקוטין הנ"ל (אלא ששם: מאחריה), וכן הגיה הגר"א מדעתו. ומסתבר שבליקוטין הביאו תוספתא זו שאין בה לכאורה שום חידוש רק משום הגירסא "מאחוריה". והדין דין אמת ואם מצאה את הגט מאחוריה אינה מגורשת, ודינה כישנה, עיין ברשב"א, ברא"ש ובר"ן בסוגיין.

45-6. ר' שמעון בן לעזר אומ' אינו גט, עד שיאמר לה בשעת מתנה הוא גיטיך. וכ"ה בירושלמי כאן למשנתנו פ"ה ה"ב, מ"ט ע"ב, פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, פ"ט ה"א, נ' ע"ב. ולפיכך פירשו גם במשנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל "עד שיאמר לה" כלומר עד שיאמר לה בשעת מתנה, בשעת נתינה הראשונה, והעמידוה כר' שמעון בן אלעזר. ולפיכך פסקו שם (פ"ט) הלכה כמותו, וכן נהגו בא"י, עיין מ"ש בתרביץ ש"א ס"ב (טבת תר"ץ), עמ' 138 ואילך. אבל בבבלי (ע"ה א', פ"ד ב') הגירסא היא בדבריו: אינו גט, עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הא גיטך, ואינה דומה כלל ללשון שבמשנתנו, ולפיכך פירשו שם שמשנתנו כרבי ו"עד שיאמר לה" פירושו שיאמר לה עכשיו כשהגט בידה. ועיין לעיל פ"ה, שורה 31–32, ד"ה כיצד, ומ"ש לעיל שם, שורה 30–31, ד"ה ונחלקו.

56-7. נתנו בידה והיא ישינה וכו'. בבלי ע"ח א' הנ"ל. ועיין במשנתנו הנ"ל.

68-9. עד שיאמר לה בשעת מתנה הוא גיטיך. והסיגנון הוא כמו ברישא כאן, אבל בבבלי אף בסיפא הגירסא היא: עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה וכו'. ואעפ"י שהדין דין אחד הוא, יש כאן הבדל לעניין פירוש המשנה, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' שמעון בן לעזר.