תוספתא כפשוטה על גיטין ו:ג

113-14. בית הלל אומ' אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן, שלא יהא גיטה גדול מבנה. להלן עדיות פ"ב ה"ד (גם בכי"ע, אבל כאן בכי"ע משובש). ובמשנתנו כאן פ"ח מ"ד ועדיות פ"ד מ"ז: בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין, ואיזהו גט ישן, כל שנתייחד עמו אחר שכתבו לה. והוסיפה כאן התוספתא את הטעם לאיסור. וכ"ה בסתם הבבלי ע"ט ב'. ועיין בתוספות שם, ד"ה ב"ש, שהעירו לירושלמי כאן פ"ח הי"א, מ"ט רע"ד. ואף בירושלמי לא נתנו טעם אלא לדברי ב"ש, אבל לדברי ב"ה עדיין אנו זקוקים לטעם התוספתא.

214-15. כתב לשם הפרכין, לשם הורכיינות, או שהיה שם שני מלכים עומדים, וכתב לשם אחד מהן, כשר. וכ"ה בד, אלא ששם: לשם הורכינוס. ובכי"ע: לשום היפרכין, ולשום היפרכיות, או שהיו מלכים עומדין וכו'. ולהלן בתוספתא עדיות פ"ב ה"ד: כתב לשם הפרכין, לשם ארכיות, או שהיו שני וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע שם: לשום הפרכין, לשום הארכינות, או שהיו שני מלכים עומדין וכו'. ובליקוטין הנ"ל: "כת' לשם הפרכי' וכו' כשר". וברשב"א כאן ע"ט ב': תוס' כתב לשם איפרכין, לשם הורכינות, או שהיו ב' מלכין עומדין, וכת' לשם אח' מהן, כשר. ובמגיד משנה פ"א מה' גירושין הכ"ז: 11 בד"ו ש"י. בד"ק ובד"ו רפ"ד חסר פירוש המ"מ על שני הפרקים הראשונים ועל חלק מפרק שלישי מה' גירושין. והפירוש אינו מבעל המגיד משנה, עיין מ"ש רי"ש שפיגל ב"קרית ספר" תמ"ו, אלול תשל"א, עמ' 561 ואילך. ועיי"ש, עמ' 563, מה שהוסיף על דבריי בתס"ר ח"ב, עמ' 219. ומה שהוסיף נמצא הכל אצלי במקומו שם. ובתוספו' דגיטין פרק הזורק אמ' ר' אליעזר 12 הרב נתן את שם הפרק של המשנה על הפרק של התוספתא, וכן מצוי בראשונים, עיין להלן הערה 19. כתב לשם הפרכיו', או שהיו בני מלכים עומדי', וכתב לשם אחד מהם, כשר. ועיין בח"ד. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה: כתב לשום מלכות שאינה הוגנת וכו'. ועיין בבלי שם פ' ב'. ועיין מ"ש עליה להלן פ"ז שורה 24–25, ד"ה אבל. והנה המניין הרגיל בזמן המשנה בא"י היה למניין שנות המלך. 13 עיין במשנתנו פ"ח מ"ה ובמשנת ר"ה רפ"א ובירושלמי ובבבלי שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ה, עמ' 1017. ועיין שה"ש זוטא פ"א ו' (אגדת שה"ש, הוצ' שכטר, עמ' 16, ועמ' 58). ובא"י כתבו לפעמים בשטרות לפי שלשה מניינים ביחד: לפי שנות הקיסר, הקונסולים (ύπατοι) והאיפרכיה (ἐπαρχεία, למניין המיוחד של הפרובינקיא), ופעמים לפי הקונסולים והאיפרכיא גרידא, עיין בתעודות שפרסם פולוצקי בספר סוקניק (ספר א"י ח"ח), עמ' 46 ואילך, מזמן אדריינוס קיסר. 14 ובארמית: על הפטות סבסטס ועל מנין הפרכיה דא וכו' (לפי יגאל ידין, בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", תל-אביב 1971, עמ' 230). ועיין בשטר של דורא אוירופוס מספר 28 (עיין להלן הערה 43). ונראה שאין הבדל בין "הורכיינוס" (ושנו"ס של מלה זו) לבין "היפטיא". וכן בבבלי ב"ב קס"ד ב': ההוא שטרא דהוה כתב ביה בשנת פלוני ארכן וכו', שנה ראשונה קורין לו ארכון וכו'. ומתוך התוכן שם מוכח שהכוונה להיפטוס (לקונסול), שבמזרח קראו לו גם "ארכון", עיין מ"ש קרויס בספרו Monumenta Talmudica, עמ' 34, הערה 5. ולפעמים מנו בארץ לפי מניין האיפרכיא גרידא, 15 בגט של מצרא, לפי הספר Les Grottes וכו' (עיין להלן הערה 39) ח"ב, עמ' 105, ועוד. ועיין ב־ Transactions of the American Philological Association חס"ט (1938), סוף עמ' 119, ובבאורים שם, עמ' 131, ובהערות שם. ושם הנדון הוא בחוזה של גט נוצרי בנגב מן המאה השביעית לספירה הרגילה. ובתקופת המשנה היו זמנים שמלכו שני מלכים יחד, כגון מרקוס אוריליאוס אנטונינוס ולוקיאוס אווריליאוס ווירוס (161–169), ובייחוד אב ובנו, כגון מרקוס הנ"ל ובנו קומודוס (177–180) ואח"כ סיפטימיוס אסוירוס ובנו קרקלוס (198–208), ואח"כ צורף גם בנו גיטה (208–211), ופוסקת התוספתא שאם מנה לאחד מהם הגט כשר. 16 בכל השטרות של הפפירוסים שראיתי לא מצאתי שימנו רק לאחד מהם, אבל מסתבר שבמזרח לא הקפידו על כך אם מנו לאחד מהם, כל זמן שלא הגיעה השמועה שעמדו שנים. והשוה גירסת הרב המגיד לעיל, סד"ה כתב: או שהיו בני מלכים עומדים וכו'. ושמא הכוונה למלך שהומלך בשעה שהראשון היה עדיין חי, ומנה לאחד מהם, עיין מ"ש Dio Cassius בספר ס"ו, י"ז.

315-16. לשם אבי אביו, כשר, לשם אבי משפחה, פסול. אם היו נקראין על שמו, כשר. להלן עדיות פ"ב ה"ד הנ"ל. והתוספתא הובאה בהי' הרמב"ן ל"ד ב', סד"ה מתניתין, ובליקוטין הנ"ל. 17 עיין לעיל פ"א, הערה 5. ובמשנתנו פ"ט מ"ח: איש פלוני עד כשר וכו', ולא כתב עד כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים. כתב חניכתו וחניכתה כשר. אבל בכמה נוסחאות (עיין בשינויי גירסאות של פלדבלום במקומו) הגירסא היא: כתב חניכתו וחניכתה כשר, כך היו נקיי (או בקיי, בקיאי) הדעת בירושלים עושים. ועיין בתוספות פ"ח א', ד"ה וכך, ובאוה"ג סוף עמ' 249. ובה"ג ה' גיטין, ד"ו פ' ע"ג (אלא שהסיגנון שם מגומגם), ד"ב, עמ' 355, הסדר במשנה הוא כלפנינו. ובברייתא בבבלי שם פ"ח א': ת"ר חניכת אבות בגיטין עד י' דורות, ר' שמעון בן אלעזר אומר ג' דורות כשר, מכאן ואילך פסול, כמאן אזלא הא דא"ר חנינא כתב חניכת אבות בגיטין עד ג' דורות, כמאן כר"ש בן אלעזר. ולפירש"י וסייעתו היא החניכה שבמשנתנו היא חניכות אבות שבברייתא, והכוונה שכתב שמו ביחד עם חניכתו, עם השם לוואי שלו. ואף אנשי ירושלים היו כותבים לדוגמא פלוני בן קתרוס, או בן בייתוס, כלומר על שם כל המשפחה. ועיין בתוספות רי"ד פ' א' ובמאירי שם, עמ' 345 ואילך (הוצ' שלישית, עמ' 366). וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, שאם כתב שמו ושם אבי אביו כשר, שכן היה דרכם להקרא גם על שם אבי האב, שהיה ראש המשפחה, 18 וכן בפפירוס מאיליפנטינה (אצל קרלינג Brooklyn Aramaic Papyri, מספר 12, עמ' 270, שורה 3): לענני בר חגי בר משלם בר בסס, ולהלן שם: (15, עמ' 289): ספר זי כתב ענניה בר משלם. ומסתבר להניח (כדעתו של קרלינג) שהוא הוא אותו ענני בר חגי בר משלם. והעיר על כך ראובן ירון בספר Studi in onore di Edoardo Volterra ח"ו, עמ' 445, הערה 37. יתר מכאן, פסול . אבל אם כתב לשם אבי המשפחה, אפילו יותר מג' דורות, וכולם נקראים על שמו (בית קתרוס, בית ביתוס) ביחד עם שמו הפרטי כשר, ואין כאן שינוי השם. אבל בשלטה"ג פ"ד בשם הריא"ז: לא כתב שם אביו אלא חניכת זקנו שהיה גדול המשפחה, ובני המשפחה נקראים על שמו, כשר, ובלבד שיכתוב שם המגרש וכו' ואין כותבין חניכות אלא עד שלשה דורות וכו'. ועיין מ"ש להלן, עמ' 913. אבל כמה מן הראשונים חולקים על רש"י ומפרשים שהחניכה של משנתנו אינה החניכה של הברייתא, ומפרשים שכתב את חניכתו גרידא בלי שמו, עיין בתוספות פ"ח א', ד"ה וכך, ל"ד ב', ד"ה והוא, ומ"ש בתיו"ט למשנתנו, ד"ה נקיי.