תוספתא כפשוטה על גיטין ו:ה

119-21. יש לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות, אחד ביהודה ואחד בגליל, גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, ואשתו שבגליל בשמו שביהודה, פסול. מתוך מקום הברייתא בפירקין ברור שהיא דבוקה למשנתנו פ"ח מ"ה: שינה שמו ושמו וכו', וכפי שראה הרשב"א בברייתא שלעיל, עיין מ"ש לעיל שורה 17–18, סד"ה ובתוספות. וכן מוכח מן הירושלמי בפ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג, שהביא את הברייתא שלפנינו בפתיחה: יותר מיכן אמרו , היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וכו'. ודייק הר"ן (על הרי"ף פ"ד סי' תנ"ו) מלשון זו ("יותר מיכן") שהירושלמי חולק על הבבלי בפירוש משנת גיטין פ"ד מ"ב, בתקנת רבן גמליאל הזקן (או רבן שמעון בן גמליאל), שהרי לפי הבבלי היתה התקנה ביש לו שני שמות בשני מקומות, ומה שייך לומר על כך "יתר מיכן", והרי אף הברייתא בירושלמי מדברת באותם הדברים. אבל שאר הראשונים אינם רואים מחלוקת בין הירושלמי והבבלי בפירוש המשנה בפ"ד. ובאמת אין כלל צורך בכך, שהרי הברייתא שלנו שהובאה בתלמודים בפ"ד אינה אלא התוספתא שלנו והיא לא נשנית כלל על המשנה בפ"ד, אלא על המשנה בפ"ח הנ"ל, ושם מדברים ביש לו שם אחד ושינהו, שהוא פוסל את הגט, 20 כלומר, מדאורייתא. וכן משמע מפשוטו של הירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ט ע"ג: מפני הסכנה... חוץ משינה שמו ושמה. ועיי"ש פ"ט ה"ד, נ' ע"ב. וכן משמע מפיה"מ להר"מ במקומו ובחיבורו פ"ג מה' גירושין הי"ד, וכמו שהביא הרשב"א בחידושיו פ' ב', ד"ה ומודים, בשם "יש מי שפירש", וכ"ה בתוספות רי"ד שם. ומן הירושלמי כאן סייעתא לפירושם. אבל בתוספות פ' א', ד"ה שינה, ועוד, חולקים וסוברים שאף במשנתנו שם הוא פסול דרבנן, ומדברים בשיש להם שני שמות, אלא שבזו אף חכמים מודים לר"מ, כמפורש בגמרא שם. ולפיכך אמרו בה "יתר מיכן", כלומר, אפילו לא שינה את השם, אלא כתב את שמו האמיתי שיש לו במקום כתיבת הגט, או נתינתו, ולא כתב את השם האחר שיש לו הגט, פסול. והתוספתא שלנו הובאה בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ט, ס"ט ע"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 44, תוספות ל"ד ב', ד"ה והוא, ראבי"ה כת"י סי' תתקכ"ט וסי' תתקל"ט, חי' הרמב"ן ל"ד ב', ד"ה מתניתין, רשב"א שם, ד"ה עמד ר"ג, וחי' הר"ן שם. אבל בליקוטין הנ"ל 21 עיין לעיל פ"א, הערה 5. מעתיק: היו לו ב' נשי', אחת ביהוד' ואחת בגליל, ולא (צ"ל: ולו) ב' שמות, א' ביהוד' וא' בגליל, גירש אשתו שביהוד' בשמו שביהוד', ואות' שבגליל בשמו שבגליל, כשר. גירש את שביודא (=שביהודה) בשמו שבגליל, ואת שבגליל בשמו שביהוד', פסול. והרישא חסרה לפנינו בכל הנוסחאות, ואף הראשונים הנ"ל לא הביאוה, אבל הדין דין אמת. וכן אמרו בירושלמי (פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג) על הברייתא שלפנינו: מתניתא שהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה, אבל היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. כלומר, הואיל וכתב את השם שיש לו במקום הכתיבה והנתינה, אעפ"י שיש לו שם אחר במקום אחר מגורשת בדיעבד, עיין בירושלמי להלן שם. ועיין בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ט הנ"ל. ובבבלי ל"ד ב': היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל, אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו. ובברייתא שבבבלי הפירוש הוא שגירש את אשתו שביהודה בגט שנכתב בגליל (ולא כפירוש בתוספתא שבליקוטין הנ"ל) ואת אשתו בגליל בגט שנכתב ביהודה. עיין בפירוש ר"ת בס' הישר סי' תקצ"ט, ובהוצ' מק"נ, עמ' 44, הנ"ל. ובמאירי שם ל"ד ב', עמ' 140 (הוצ' שלישית סוף עמ' 145), הביא את הברייתא שבבבלי כנוסח שלפנינו ופירשח אחרת, עיי"ש. ועיין בהשגות הראב"ד שברי"ף פ"ד על משנתנו (מ"ב). ובמאירי הוסיף אח"כ: ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי, והכל עולה לעניין אחד.

222-23. אמ' אני פלני שמיהודה עם השם שיש לי בגליל ונשוי אשה מגליל, או שהיה במקום אחר וכתב (למקום) לשם אחד מהן, כשר. וכ"ה בד, אלא ששם: פלני מיהודה וכו' ונשוי אני אשה וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן ל"ד ב' ובחי' הר"ן שם (נראה שהעתיק מחי' הרמב"ן), ונעמוד עליה להלן. והמלה "למקום" שהקפנו חסרה בכי"ע, בליקוטין, בתוספות, ברמב"ן, ברשב"א הנ"ל והיא ט"ס. אבל בכי"ע ובליקוטין הנ"ל חסר "ונשוי אני אשה בגליל", וכן חסר בתוספות ל"ד ב' ובחי' הרשב"א שם הנ"ל. ולדעת התוספות הלכה שלנו דבוקה לסיפא של הבבא הקודמת, למגרש את אשתו שבגליל בשמו שביהודה, כלומר כשהוא ביהודה ושולח את הגט לגליל, והגט פסול מפני שלא הזכיר כלל את השם שבגליל, אבל אם צרף גם את השם שבגליל לשמו שביהודה, מקום כתיבת הגט, כשר. ומכאן שהשם במקום הכתיבה עיקר והשם המצורף שבגליל טפל. אבל בברייתא שבבבלי אמרו: עד שיגרש את אשתו שביהודה (כלומר, שהוא שולח לה גט מן הגליל) בשמו שביהודה ושם דגליל עמו וכו', ומיכאן שהשם במקום הנתינה עיקר והשם שבמקום הכתיבה טפל, והסיקו בתוספות שם שהתוספתא שלנו חולקת על הבבלי, עיי"ש. ועיין במהרש"א ובקרני ראם על המהרש"א ובמהר"ם שיף שם. והדברים ברורים בחי' הרשב"א במקומו שמוכיח מן התוספתא שמקום כתיבה עיקר, ומסיק שהברייתא שבבבלי חולקת ועושה את מקום הנתינה עיקר, והלכה כמותה. ובחי' הרמב"ן סרב לעשות מחלוקת בין הבבלי והתוספתא, ופירש שההלכה שלנו דבוקה לרישא של הבבא הקודמת, למגרש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל, כלומר שהוא בגליל ושולח את הגט ליהודה, ולפיכך אם אמר אני פלוני שמיהודה עם השם שיש לי בגליל עושה את השם שבמקום הנתינה עיקר, כשיטת הברייתא שבבבלי, ומגיה בתוספתא שלפניו (והיה לפניו גירסת כי"ו וד): ונשוי אני אשה מיהודה , או שצ"ל: אני פלוני מגליל עם השם שיש לי ביהודה ונשוי אשה מגליל. ובחי' הר"ן שם הסיק שאין צורך לשבש את התוספתא, ובוודאי שמוכח מתוכה שהשם שבמקום הכתיבה הוא עיקר, כמפורש בתוספתא שלפנינו, ומפרש גם את הברייתא שבבבלי בכיוון זה, ולדעתו נקטה רבותא שאפילו עשה את השם שבמקום הכתיבה טפל, מגורשת בדיעבד, עיי"ש. אבל עיין במסקנתו בפירושו על הרי"ף במקומו. ואשר לסיפא "שהיה במקום אחר", שלא הוחזק שם בשום שם, וכתב השם של יהודה לחוד, או של גליל לחוד, כשר, היינו מגורשת בדיעבד, כמו שהסיקו בירושלמי שם, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ר"ח, אלף רי"ג, אלף רל"ט, שו"ת הר"ן סי' מ"ב (ד' רומי, עמ' צ"ו), ד"ק סי' מ"ו (בשם תשובת הרשב"א) ובשו"ת הרשב"א סי' תר"ב.

323-24. ר' שמעון או' אפי' כתב עמו שמו שביהודה בגליל ושמו שבגליל ביהודה, כשר. ובד: ר' שמעון אומר אפילו כתב עמו שמו ביהודה בגליל ושמו שביהודה, כשר. והנכון הוא בכי"ע: רבן שמעון בן (המלה "בן" נשמטה אצל צוקרמ' בטה"ד) גמל' אומ' אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה, כשר. וכ"ה בליקוטין הנ"ל, ובתוספות ובהי' הרשב"א ל"ד ב'. ולפי פשוטו חולק רשב"ג על הת"ק וסובר שתקנת רבן גמליאל (או רשב"ג הזקן) היתה רק לעניין לכתחילה, אבל אם היו לו שני שמות, אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה וגרש באחד מהם, מגורשת בדיעבד. וכבר ראינו לעיל ששני התלמודים הסמיכו את הברייתות שלפנינו לתקנת רבן גמליאל הזקן (או רבן שמעון בן גמליאל) שבמשנתנו פ"ד מ"ב, וכן שנינו במשנתנו שם: בראשונה היה משנה שמו ושמו, שם עירו ושם עירה, התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם. והנה הלשון "היה משנה שמו ושמו" מוכיח שכן היה מצוי ולא שבמקרה שינה אדם את שמו. וכן אמרו בבבלי ל"ד ב': אמר רב יהודה אמר שמואל שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל בני אדם הבאים משם לכאן, שמו יוסף וקוראין לו יוחנן, יוחנן וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן, עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם. מסורת שמואל לא זו בלבד שהיא מקויימת ע"י לשון המשנה אלא היא גם מחוייבת המציאות. בזמן העתיק לא היו אנשים רגילים לנדוד ממקום למקום ולעקור את דירתם הקבועה, ועשו כן מחמת אונס ודוחק, כגון שברחו מן המלכות, או מבעלי חובות בעלי זרוע (כמו שראו לנכון הרא"ש, המאירי ועוד). הגולים היו משנים את שמותיהם, את שמות נשותיהם ואת שם עירם, ומתוך פחד ואונס היו מוציאים להם במקום החדש שמות חדשים. פעמים היו נשותיהם חוזרות למקומות בית אביהן, ובעליהן היו שולחים להן גט. מתוך סיגנון השאלה לרבן גמליאל משמע שהמנהג לשנות את השם במדינת הים כבר נשתרש, ובגיטין, אם היה עם אשתו במקום החדש היו כותבים את השם החדש, ואין כאן תקלה, אבל כששלח את הגט בשמות החדשים לאשתו שחזרה, הרי יש לחשוש למכשול ולערעור הבעל, אעפ"י שמן הדין היה הגט כשר, ולפיכך תיקן ר"ג שיהו מוסיפים "וכל שום שיש לו", עיין בתוספות רי"ד במקומו. ונוסח התקנה סתום. רבינו תם (עיין בתוספות ל"ד ב', ד"ה וכל, ועוד בכמה מן הראשונים) פירש שהמלים "איש פלוני וכל שם שיש לו" אינן נוסח הגט עצמו, אלא הכוונה שיפרט בגט בפירוש גם את שאר כל השמות שיש לו. וכן הבין מתחילה אף המקשה בירושלמי (פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג) הנ"ל, שכן שנו שם: איש פלוני וכל שם שיש לו (פיסקא מן המשנה). הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק 22 בחי' הרמב"ן ובר"ן (פעמיים): ואפיך , והנכון כלפנינו, וכ"ה בכמה מן הראשונים, ועיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 251, ובהערה 27 שם. ועיין רע"ב דמאי פ"ד מ"ג, ובחנם הגיהו בו בד"ה. ובעיטור מאמר ו', ד"ו י"ג ע"א, הוצ' רמא"י, כ"ד ע"ד: ואסיק שמיה, ועיין בבלי כאן י"א ב', יומא ל"ח ב', מו"ק כ"ה ב', נדרים כ"ד ב', כ"ה א', הוריות י"ג ב' ומ"ש לעיל ח"ג הנ"ל. שמיה שמעון? מתוך הסיגנון "הגע עצמך" ברור שיש לפנינו קושיא, ולא פירוש. והכוונה להקשות על תקנת ר"ג מה תועלת בתקנתו אם האיש יוסיף גם את השם שבמולדתו, והרי כשב"ד מכריחים אותו לגרש את אשתו ישקר, ואם היה שמו ראובן בעירו יאמר ששמו "שמעון". והירושלמי חולק כאן על הבבלי בהתפתחות התקנה, עיין מ"ש לעיל בשיטת הבבלי. ומתרץ הירושלמי: אלא אני פלוני וכל שם שיש לי . כלומר, נוסחא זו ("אני... לי") היא נוסח הגט עצמו, דהיינו שאינו מפרש את שמו הישן, אלא מודיע במלים "וכל שם שיש לי" שיש לו עוד שם מחוץ לשמו שבגלות, וכנוסח בה"ג ועוד, עיין אוה"ג, עמ' 63, תוספות ל"ד ב', ד"ה וכל, ועוד. וכע"ז פירש את הירושלמי בחי' הרמב"ן. וממשיך הירושלמי: יותר מיכן אמרו היו לו שתי נשים וכו', 23 כלומר, הברייתא שלעיל, שורה 19–21, ד"ה יש לו, ועיין מה שכתבנו שם בפירוש הדיבור "יותר מיכן". והיינו שאפילו לא שינה את שמו האמיתי וכו', אינה מגורשת. ואמרו להלן בירושלמי שם: תמן תנינן (ב"ב פ"י מ"ג) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו וכו', ובלבד שיהא מכירם וכו'. אמר רבי אבא צריך שיהא מכיר את שניהן. אמר ר' לא צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאשה בשוברה. ר' אבון בר חייא בעי קומי ר' [לא], 24 כמו שהבינו לנכון בשדה יהושע ובפ"מ. הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה. אמר ליה לכשיבואו ויעידו העדים וכו'. 25 כלומר, אין הבעל חשוד לשנות את שם אשתו לשם אשה אחרת ולגרש אותה, ואם יבוא הבעל ויערער, יבואו עדי המסידה ויעידו. מתניתא פליגא על ר' אבא, בראשונה היה משנה שמו, ושמה, שם עירו, ושם עירה. אם במכירה בזה צריך 26 -יכול, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 18. לשנות את שמותם? ובעל כרחינו אנו אומרים שהקושיא היא על ר' אבא גרידא, וכמו שהוא מקשה "אם במכירה". 27 עיין בשי"ק, ד"ה מתני', ודבריו עונים אף על קושיא זו, ועיין בשדה יהושע. סיגנון זה אמנם נמצא בירושלמי, אבל כאן אין קושיא זו שייכת לר' אילא כלל, שהרי משנת ב"ב שונה במפורש "ובלבד שיהא מכירם", ולכל הפחות צריך שיכיר את הבעל, ונמצא שהמשניות סותרות זו את זו. ונראה בכוונת הקושיא, שהרי לר' אבא כותבין גט לבעל אעפ"י שאין אשתו עמו, וממילא ההכרה היא שמכיר את שמה, ולאו דווקא את פניה, וכיצד יכול היה לשנות את שמה לפני תקנת ר"ג הזקן? וממשיך הירושלמי: [אמר ר' חייא בר אבא] 28 כ"ה הגירסא בעיטור, מאמר ששי, ד"ו י"ג ע"ב, הוצ' רמא"י כ"ה ע"א. אית בר נש דחכמין 29 וכ"ה גם בעיטור הנ"ל. וצורה זו "בר נש דחכמין" (כלומר, "בר נש" ביחיד ו"דחכמין" ברבים) אינו שיבוש. וכן גם בירושלמי סוף פאה (בכי"ר שלא עבר עליו קולמוס מגיהי ספרים): לא הוה אית בר נש דלעיין באורייתא. ועיין בראשית א', כ"ו, וברמב"ן שם. ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, י"ח ע"א: ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי. וכן שם פ"ג ה"ב: תרין בר נש (כגי' עיטור כ"י, קל"א ע"ב, ותשב"ץ ח"ב סי' רע"ב) הוה ל[ו]ן דין וכו'. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 47: בשרוי ודין תרין בר נש חד שרי לעיל וכו'. ותיקנתי שם: בשר ודם תרין בר נש חד שרי וכו'. ועיין עכשיו בהוצ' שנייה שם, הערה ב'. אבל גם בילקוט ת"ת: תרין בר נש וכו'. ובספרו המשובח של ר"י ווארטסקי ז"ל, לשון המדרשים, עמ' 100, העתיק את דבריי, ונתן פסיק אחרי המלה "תרין", כלומר: תרין, בר נש חד שרי וכו', והעיר שנקהה את שינינו בסיגנון כזה. אבל בנוסח שבמדרש לא נתתי פסיק אחרי "תרין", והכוונה היא: תרין בר נש, חד שרי לרע, וחד שרי לעיל וכו'. לחבריהון באפין ולא ידעין שמהתהון. כלומר, ר' חייא בר אבא מתרץ את הסתירה בין שתי המשניות, וממילא אין קושיא על ר' אילא, משום שאין צורך להכיר את שם הבעל אלא את פניו, והרי אין כותבין אלא בפניו. ושוב אמרו בירושלמי שם: מתניתא פליגא על ר' אילי. התקין רבן שמעון בן גמליאל (כגירסת הוצ' לו במשנתנו) שיהו כותבין איש פלוני וכל שם שיש לה, אשה פלנית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם. וכאן הקושיא היא על ר' אילא גרידא, שהרי לדעתו אין האיש חשוד כלל לשנות את שם אשתו, ולמה תיקן לכתוב וכל שם שיש לה, והרי אף לפני התקנה לא ישקר, אלא יכתוב את שמה שבמקומה. 30 ומה שאמרו ברישא: "בראשונה היה משנה שמו ושמה" הכוונה שהיו משנים את שמותיהם כשיצאו שניהם לגלות, אבל בזמן שהיא נשארה במקומה, או שחזרה למקום מולדתה. למה חששו שישלח לה גט בשם אחר? ותירץ הירושלמי: מתניתא במגרש בעל כרחו, מה דאמ' ר' אילא במגרש ברצונו. ואית דבעי מימר במגרש במקומות אחרים, מה דאמר ר' אילי במגרש באותו מקום (כלומר, שהיא מילתא דעבידא לגלויי מיד, ואינו חשוד לשקר). ובבבלי ב"ב קס"ז ב' שיטה אחרת בזה, ועיין בראשונים שם ובשו"ת הרי"ד סי' נ"ה. ובירושלמי שם פ"י ה"ד, י"ז ע"ג, הסוגיא מקוצרת, כדרך הירושלמי בנזיקין.