תוספתא כפשוטה על גיטין ו:ח

130. הנותן גט לאשתו ולא סיהדו, בית שמיי אומ' פסלה מן הכהונה. במשנתנו פ"ח מ"ח: כתב לגרש את אשתו, ונמלך, בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה. והמשנה מדברת בשהחתים את הגט, וכבר הוא גט כשר, ואינו מחוסר אלא נתינה. 31 מדברי בה"ג (עיין אוה"ג, עמ' 187) והלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קל"א, משמע שפירשו את משנתנו שכבר נתן לה את גיטה, אלא שנמלך מתחילה, ומסר עליו מודעא, ובכגון דא פסולה לכהונה לב"ש, אבל לב"ה חוזרת לו אפילו אם כבר נתן לה את גיטה. ובתוספתא כאן מדברים שלא היו עדים על הגט כלל, ומסר לה בלי עדים, פסלה מן הכהונה. ולבית הלל, אם יסברו שעדי חתימה כרתי, אפילו אם מסר לה בעדים לא פסלה מן הכהונה, כמפורש בבבלי פ"ו ב'. אבל עיין בירושלמי שם פ"ט ה"ה, נ' ע"ב. ועיין בצפנת פענח פ"א מה' גירושין הי"ג ופ"י שם ה"א. ובכי"ע הגירסא היא: ולא שהדו , והיא היא, אלא שבזמן ההוא היו העדים נוהגים לחתום: פלוני בן פלוני שהד . 32 וכן רגיל בשטרות שנמצאו במדבר יהודה: פלוני בן פלוני שהד. וכן בשטרות הקדומים שבמצרים, עיין במפתח של Cowley לספרו Aramaic Papyri, עמ' 311, ערך שהד, ובמפתח של Kraeling לספרו The Brooklyn Museum Aramaic Papyri, עמ' 317, ערך שהד. ומצוי מאד כתיב זה בירושלמי, והרי השמרנות בשטרות היא ידועה, ושם חתמו בקביעות "שהד". וכבד הרגיש בכך ר"י בלוי בספרו המשובח Judische Ehescheidung ח"ב, עמ' 56, הערה 3.

231-32. הוליך אשתו אצל לבלר, ונטל גיטה ונתנו לה, ולא אמ' לה הוא גיטיך, ר' יוסה או' אם עסוקין באותו עניין מגורשת, ואם ליו, אינה מגורשת. וכ"ה בד. וכן מעתיק הרמב"ן במלחמות פ"ח סי' תקמ"ג. ובריטב"א כאן נ"ה א': מדאמ' בס"פ (צ"ל: בתוס') הוליך אשתו אצל לבלר ונתן לה גיטא, ולא פי' (=פירש), אם עסוקין באותו עניין מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת. וכ"ה גם בחי' הר"ן שם, וכע"ז בריטב"א קידושין ו' א'. וגרסו כגירסת כי"ו וד, אלא שבריטב"א ובר"ן קיצרו. ועיין בחי' הרמב"ן ע"ח א', ד"ה מתני' ובנ"י שם, ד"ה פירוש, עמ' ר"ה, והכוונה לתוספתא כאן. אבל בכי"ע כאן: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה, ואחר כך א' לה הא גיטך, ר' יוסי אומ' מגורשת, ר' יהודה אומ' אינה מגורשת. ר' או' אם עסוקין באותו עינין מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת. ועיקר גירסת כי"ע מקויימת ע"י חי' הרשב"א כאן ע"ח א', ד"ה נתן, יבמות קי"ג סע"ב, קידושין ו' א'. 33 אלא שבקידושין מעתיק בסוף הפיסקא מן התוספתא הלכה שאינה לפנינו, עיין להלן בפנים. ולהלן קידושין פ"ב ה"ח (לעיניין קידושין) הגירסא בכי"ע כגירסת כי"ע כאן. ועיין מש"ש. והנה גירסת כי"ע "ואחר כך א' לה" נראית לכאורה ט"ס ברורה, אם לא שנאמר שהברייתא היא בשיטת ר' שמעון בן אלעזר לעיל ה"א, ואף הנחה זו קשה שהרי רבי אומר להלן שאם אינם עסוקין באותו עניין אינה מגורשת, ולשיטתו לעיל ה"א אם אמר לה אח"כ הרי זה גיטך מגורשת, אעפ"י שמתחילה אמר לה כינסי שטר חוב זה. 34 בדוחק יש ליישב גירסת כי"ע שאם נתן לה גיטה, ולא אמר לה כלום , דינו כאילו נתן לה מתנה, וזכתה בגט, ולא יועיל לכולי עלמא אם יאמר לה אחר כך (כלומר, אחר זמן, אבל אם אמר לה מיד מגורשת לכולי עלמא) הרי זה גיטך, אלא אם כן יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, כשיטת הרמ"ה שהביא בטור אה"ע סוף סי' קל"ח, מה שאין כן באמר לה "כינסי שטר חוב זה" שאינו אלא כפקדון. ברם קרוב לוודאי שיש כאן ט"ס בכי"ע, וצ"ל: ולא אמר לה וכו', כגירסת הנוסחאות שנביא להלן בפנים. וכן יוצא גם מן התוספתא בקידושין פ"ב שהבאנו לעיל בפנים. ובחי' הרשב"א כאן, יבמות וקידושין הנ"ל העתיק: ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך (כגי' ד, כי"ו והרמב"ן וסייעתו), אעפ"י שהיתה לפניו גירסת כי"ע בהמשך התוספתא. ובמאירי נ"ה א', עמ' 227 (הוצ' שלישית, עמ' 236) כתב: ובתוספתא אמרו הוליך אשתו אצל הלבלר, ונטל גיטה ונתנו לה, ואמר לה (ברור שצ"ל: ולא אמר לה) הא גיטיך, ר' יוסי אומר וכו' (ההמשך שם, כגי' כי"ע). ועצם מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה מפורשת במשנת מעשר שני פ"ד מ"ז: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, רבי יהודה צריך לפרש. ובירושלמי שם ה"ז, נ"ה ע"א: מהו צריך לפרש, זה גיטך וכו' מה פליגין, כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים, אבל אם היו עסוקין באותו עניין גט הוא. 35 כלומר, המחלוקת היא כשהיה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ואח"כ הפליגו לעניינות אחרים, אבל אם לא הפליגו, ועדיין מדברים על עסקי גיטה וקידושיה, מקודשת לכולי עלמא, ואפילו לר' יהודה, והוא מתאים לגירסת הרשב"א בתוספתא קידושין פ"ב, עיי"ש בחי' הרשב"א ו' א' שהעיד גם לירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד. ועיין בשנות אליהו במע"ש פ"ו מ"ז ובהגהות יפה עינים קידושין ו' א'. ומכאן שאם לא דבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ולא אמר לה זה גיטך, לכולי עלמא אינה מגורשת. ובמשנתנו פ"ח מ"ב: אמר לה כנסי שטר חוב זה וכו', אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטך. והקשו הראשונים הנ"ל מן התוספתא כאן שמפורש בה שאפילו אם נתן לה סתם ולא אמר לה הרי זה גיטך, אינה מגורשת, ולמה שנו במשנתנו הנ"ל "כנסי שטר חוב זה", ותירצו שבמשנתנו מדברים בעסוקים באותו עניין, ואם נתן לה סתם ולא פירש מגורשת, אבל אם אמר לה כינסי שטר חוב זה הוא יותר גרוע, ואינה מגורשת, אפילו אם עסוקים באותו עניין, כפי שיוצא גם מן הבבלי קידושין ו' א'. ועיין בבעל המאור בסוגיין, במאירי קידושין ו' א', עמ' 28 ואילך, ובחי' תלמיד הרשב"א שם, שהביא את פירושי הראשונים בעניין. ובחי' הרשב"א קידושין ו' א' גורס אחרי דברי רבי כאן: רשב"א אומר מגורשת , והיא כברייתא שבבבלי שם, 36 אלא שהרשב"א גרס גם בבבלי "ר' שמעון בן אלעזר", במקום: "ר' אלעזר בר' שמעון". אבל לעיל שם מעתיק בשם הבבלי (פעמיים) ר' אלעזר בר' שמעון. ור"ש בן אלעזר סובר שאעפ"י שאינם עסוקים באותו עניין אלא מעניין לעניין באותו עניין, כגון בנדונייא ורכושו של החתן וכדומה, הרי זו מגורשת, כבאור הבבלי שם. ברם בחי' הרשב"א כאן וביבמות אינם מובאים דברי ר"ש בן אלעזר. ואף המאירי הנ"ל שגרס בתוספתא כגי' כי"ע לא הביאם. ועיין מ"ש להלן קידושין פ"ב, שורה 45–47, ד"ה נתן ואילך.

332-34. אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'. להלן עדיות פ"ב ה"ד, בבלי פ"א ב', ועיי"ש ע"ג ב'.