תוספתא כפשוטה על גיטין ז:א

11. המגרש את אשתו, ואמ' לה הרי את מותרת לכל אדם, אלא לפלני וכו'. משנתנו רפ"ט.

22-4. מודה ר' ליעזר שאם נשאת לאחר ונתארמלה, או נתגרשה, שמותרת לינשא לזה שנאסרה עליו. ברייתא בבבלי פ"ג א', פ"ג ב'. ובירושלמי לא הובאה בבא זו. ועיין מ"ש להלן, שו' 5–7, ד"ה ובירושלמי, ושו' 19–20, ד"ה דבר אחר.

34. לאחר מיתתו של ר' ליעזר נכנסו ארבעה זקנים וכו'. ספרי כי תצא פי' רס"ט, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 289, ירושלמי פ"ט ה"א, נ' ע"א, בבלי פ"ג א'.

45-7. אמ' ר' טרפון הלכה ונשאת לאחיו, ומת בלא ולד, היאך זו מתיבמת לו, נמצא מתנה על מה שכת' בתורה תנאו בטל, הא למדנו וכו'. ובד ובכי"ע: היאך זו מתיבמת, לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכן מביא בשם התוספתא ברשב"א פ"ג א', ד"ה מתנה, וכע"ז גם בספרי ובירושלמי הנ"ל (ועיין מ"ש עליו להלן). ובבבלי פ"ג א' הנ"ל: הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה שנאסרה עליו, ומת בלא בנים, לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה וכו'. וברשב"א הנ"ל נדחק לפרש גירסא זו, ולבסוף הביא את התוספתא ואת הירושלמי, ופירשם שנמצא כאילו מבטל דבר מן התורה, שהרי במתנה ממש על מה שכתוב בתורה התנאי בטל והמעשה קיים, והיא מגורשת לכולי עלמא. ותשובת ר' טרפון קשה, שהרי אמרנו במפורש לעיל בסמוך שאם נישאת לאחר ונתארמלה, או נתגרשה ממנו, מותרת לאותו האיש שנאסרה עליו. ובבבלי פ"ג א' הקשו מברייתא שלעיל, ותירצו שהקושיא היא מ"על מנת", כלומר דווקא במגרש "חוץ מפלוני" אנו אומרים (בשיטת ר' אליעזר) שאם נישאת בינתים ונתארמלה, או נתגרשה, מותרת לאותו האיש שנאסרה עליו, אבל אם אמר הרי את מותרת לכל אדם על מנת שלא תינשאי לפלוני, הרי הוא תנאי ככל התנאים, ואינו מתבטל בנישואים לאחר, ואם נישאת אח"כ בכל זמן, נמצא הגט בטל למפרע. וסוברת ברייתא זו שבעל מנת פליגי, כר' יוסי בר' יהודה בבבלי פ"ב א', או שפליגי בין בחוץ ובין בעל מנת (עיין מ"ש להלן בשם הרמב"ן), והקושיא היא מ"על מנת". אבל בירושלמי הנ"ל מפורש: השיב ר' טרפון הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני , והלכה ונישאת לאחיו וכו'. ועיין בחי' הרשב"א הנ"ל. ברם בספרי ובירושלמי לא נזכרה כלל הברייתא שבתוספתא לעיל ושבבבלי הנ"ל שאם נישאת בנתים, מיתת הבעל השני, או גירושיו, מתירים אותה לזה שנאסרה עליו. והברייתא של ר' יוסי בר' יהודה שמחלק בין חוץ לעל מנת לא נזכרה בשום מקום (חוץ מן הבבלי). ובירושלמי להלן שם: ר' ירמיה בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני , והלכה וניסת לאחיו ומת בלא בנים, היאך זה מתיר מה שאסר הראשון. מילתיה אמרה שמיתתו גירושין ומתירין (צ"ל: שמיתה וגירושין מתירין) בזה מה שאסר הראשון. ועיקר הפירוש הנכון בס' ניר שר' ירמיה הבבלי ידע את הברייתא שבתוספתא לעיל והבבלי הנ"ל שאם נישאת לאחר ומת, או נתגרשה, הותרה למי שנאסרה עליו, ולפיכך שאל כיצד מתיר השני מה שאסר הראשון, והשאלה היא על ר' טרפון למה אמר "היאך היא מתייבמת", והרי מותרת להתייבם, אלא שהיה צריך לשאול "היאך זה מתיר וכו'". ומתרץ ר' ירמיה בעצמו: לא אמר אלא מיתתו גירושין (צ"ל: מיתה וגירושין), הא נישואין לא. כלומר הברייתא שלעיל לא אמרה אלא שמיתת השני וגירושיו מתירין אותה למי שנאסרה עליו, אבל כל זמן שלא מת השני אין נישואיו מפסיקין את האיסור, ועדיין היא באיסור אשת איש על אחיו מחמת בעלה הראשון, ואין אשת איש (שלא אשת אחיו) נופלת לייבום, ואסורה להתייבם, ושפיר שאל ר' טרפון. 1 אבל בחי' הרמב"ן ריש יבמות תפס כדבר פשוט שלמסקנת הירושלמי הנישואין מפסיקין. ומותרת להתייבם. שהרי הירושלמי מדבר ב"חוץ" גרידא, ובכגון דא נישואי השני מפסיקין, כשיטת התוספתא והבבלי. וצ"ע כיצד פירש את המשך דברי ר' ירמיה. ועיין בחי' הרשב"א ביבמות שם (ובשו"ת שלו ח"ו סי' כ"א) ובמאירי ובריטב"א שם. ולא מיבעי לשיטת ר' ירמיה בעצמו (בבבלי יבמות י"ג א') שנישואין הראשונים מפילים בוודאי שהיא אסורה להתייבם, שהרי לפני שמת הבעל היא באיסור אשת איש מן הראשון, וכבר נאסרה להתייבם, אלא אפילו לפי ההלכה שמיתה מפלת, אינה מותרת אלא אם מתה הערוה שעה אחת לפני מיתת הבעל, והותרה הצרה לייבום בשעת מיתה, אבל ביבמה עצמה אין מיתת הבעל מתירה לאחיו אם היתה בחזקת אשת אחר עד מיתת אחיו. ולפ"ז אין כאן סתירה לברייתא שלעיל. אבל להלן, שורה 19, ד"ה דבר אחר, נראה שיש כאן מחלוקת המקורות, כמפורש בירושלמי עצמו. וכל המחלוקת היא "בחוץ", ויש להניח ש"בעל מנת" כולם מודים שהיא מגורשת, משום שהוא תנאי ככל התנאים, עיין בבבלי פ"ב א', באוה"ג, עמ' 188–191.