תוספתא כפשוטה על גיטין ז:יא

132-33. הרחיק את העדים מן הכתב מלא שתי שיטין, פסול, פחות מיכן, כשר. ליקוטין הנ"ל, להלן ב"ב פי"א ה"י הנ"ל, ירושלמי פ"ט רה"ח, נ' ע"ג. ועיין ירושלמי ב"ב פ"י ה"א, י"ז ע"ג, ובבלי שם קס"ב ב'. והרב המגיד 18 ועיין מ"ש עליו לעיל פ"ו, הערה 11. בפ"א מה' גירושין הי"ח הביא את הברייתא שלנו בשם תוספתא דגיטין פרק בתרא.

233-34. כמה הרחיק את העדים מן הכתב ויהא כשר, כדי שיהו ניקרין עמו, דברי ר'. ר' שמעון בן לעזר או' מלא שיטה וכו'. וכ"ה ("בן אלעזר") בכי"ע, בליקוטין ובמגיד משנה הנ"ל, להלן ב"ב פי"א ה"י הנ"ל, ירושלמי כאן וב"ב הנ"ל. אבל בד חסר "בן לעזר". ובתוספות ב"ב קס"ב ב', ד"ה פחות, העתיקו בשם התוספתא שם: רשב"ג אומר מלא שיטה אחת. ורבי מפרש את הרישא, שאם ההרחק הוא פחות משתי שיטין העדים נקראין עמו, עיין ר"מ פ"א מה' גירושין הי"ח הנ"ל. ועיין בעיטור בכורים.

335-36. גט שחתמו עליו חמשה עדים, ונמצאו שלשה הראשונים פסולין, תתקיים עדות בשאר עדים. בד, בכי"ע, בליקוטין ובראשונים שנביא להלן: קרובים או פסולין. וכ"ה להלן ב"ב פי"א הי"א. ובירושלמי כאן פ"א ה"ה, מ"ג ע"ג: שטר שחותמו בארבעה עדים, ונמצאו שנים הראשוני' קרובי', או פסולים, כשר, ותתקיים העדות בשאר. ובבבלי ב"ב קס"ב ב': היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא אחד מהן קרוב, או פסול , תתקיים עדות בשאר. אבל ככ"י המבורג שם: ונמצאו שנים הראשונים קרובין , או פסולין, תתקיים וכו'. והיא גירסת הר"ח שהובאה ברשב"ם ובתוספ' שם, ד"ה דאמר, ועוד. וכן כתב הרשב"א כאן י"ח ב': וכדגרסינן ברוב הספרים בבריתא , ונמצאו הראשונים קרובים, או פסולין, דמשמע דוקא הראשונים. וכן הוא גי' ר"ח זצ"ל. 19 אבל בה"ג, ד"ו קי"ד ע"ג, ד"ב 474, ס' והזהיר פרש' צו, עמ' 62, תשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 139, תשה"ג קורונל סי' ק"ב, תשה"ג אסף במדעי היהדות ח"ב סי' ח' ועוד, הגירסא בבבלי היא כלפנינו: ונמצא אחד מהם קרוב, או פסול. וברייתא זו נראית, לכאורה, סותרת את מסקנות הבבלי בין בגט, בין בשאר שטרות (לפי גירסת הספרים שלנו בבבלי ב"ב הנ"ל). בגט כיצד? בבבלי אמרו בפירוש שאם התם קרוב, או פסול, שלא בתור עד (אלא בתנאי הבעל), אעפ"י שחתמו שני עדים כשרים חוץ ממנו, אין הגט כשר, אם הקרוב חתום בתחילה. וכן אמרו (י"ח ב', לפי גירסת הספרים שלנו וגירסת רש"י): אי חתום בתחילה קרוב, או פסול, אמרי לה כשר, ואמרי לה פסול, אמרי לה כשר, תנאי הוא, אמרי לה פסול, אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. ובתוספות שם, ד"ה אמרי, חילק ר"ת בין גט לשאר שטרות, ובגט, הואיל ואין העדים חותמין זה בלא זה, יחשבו שהראשונים הם העיקר, והם הרי קרובים, אבל בשאר שטרות, שהעדים חותמין זה בלא זה, יסברו שהעדים האחרונים חתמו בראשונה והניחו ריווח לזקנים מהם, ולא יבואו לקיים את השטר ע"פ הראשונים דווקא. ומה שאמרו בתוספתא (ב"ב הנ"ל) "שנים הראשונים" היא לרבותא, שאפילו אם היו הפסולים הראשונים, השטר כשר. ולכאורה נראה שרבינו לא השגיח בתוספתא כאן שמפורש בה שאף בגיטין הדין כן. אבל עיין בתוספות הרא"ש י"ח ב' ובפסקיו סי' ח', ובס' הישר לר"ת (מהדורת רש"ש שלזינגר סי' ק"י וסי' תרע"ב) ובראשונים בסוגיין, ולפיהם אין סתירה מן התוספתא כאן. והרי"ף כאן פ"ב סי' תכ"ו גרס בבבלי כאן (י"ח ב'): מיחתם לכתחילה קרוב, או פסול וכו', ולשיטתו אם החתים, בדיעבד כשר. ובתוספות רי"ד פ"א סע"ב הביא את התוספתא כאן ותירץ: ומתניתא שחתמו בו תניא וכו', דיעבד. וברמב"ן י"ח ב' הביא את התוספתא כאן ותירץ שבבבלי י"ה ב' הרי אמר "כולכם", ואפילו למ"ד משום תנאי נראה כאילו עושה אותם עדים אם הם חותמים בראש. ועיין בחי' הרשב"א, הריטב"א י"ח ב', במאירי שם, עמ' 65 (הוצ' שלישית, עמ' 67), שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קע"א, תיקון סופרים להרשב"ש (יבין שמועה ע' ע"ב, ד"ה בפרק). בשאר שטרות כיצד? בתוספתא ב"ב פי"א הנ"ל שנינו את ההלכה שלנו לעניין שאר שטרות. והשאלה היא הרי הלכה כרב נחמן (מכות ו' א') שפסק כדברי ר' שאפילו בדיני ממונות נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, ולמה הכשירו בשטר בכגון דא. ובגט אפשר לומר שהעיקר הוא בכוונת הבעל, שהרי העדים החתומים בגט אינם מעידים שראו את הגירושין אלא שהבעל ציווה להם לחתום על הגט, ואנו תולים שהבעל כיוון לגרש כדין, ולא החתימם אלא למילוי, או להשלמה, או לכבוד, אבל בשטר הרי מעידים על המעשה, ואם הם כיוונו להעיד עדותם בטלה, עיין בחי' הרמב"ן י"ז ב'. ועיין ר"מ פ"ט מה' גירושין סהכ"ז. וכתב הרי"ף במכות ספ"א בשם גאון שבשטר אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דהוי כמאן דאמרי למיסהד אתינן, לא מבטלינן ליה לשטרא מספק, אלא תתקיים העדות בשאר, דאמרינן דילמא חד שביק רווחא למאן דקשיש מיניה, ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו. וכ"ה בתשה"ג אסף במדעי היהדות ח"ב סי' ח', עמ' 38 ועיין בהערות שם. וכבר כתבו הראשונים (הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ועוד בב"ב קע"א א') שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון השטר, בשעה שלשונו משמע לתרי אנפין, אבל אין פוסלין את השטר מספק, והביאו ראייה מב"מ בתלמוד. וכן פסק הר"מ פ"ה מה' עדות ה"ו. ובתס"ר ח"ב, עמ' 150, ציינתי לראשונים שנשאו ונתנו בתוספתא ב"ב פי"א הנ"ל, ונביא כאן את הקדמונים ביותר, שפירושיהם נוגעים אף לתוספתא שלנו. בה"ג ח' עדות ד"ו קי"ד ע"ג, ד"ב עמ' 474, ובס' והזהיר 20 בתשובות חכמי פרובינציא, הוצ' ר"א סופר ירושלים תשכ"ז, עמ' 331, הביא את דברי בה"ג, והוסיף: וכן מצינו בספר השכם, וכוונתו לס' והזהיר הנ"ל, עיין במבוא לס' והזהיר ח"א, עמ' ד' ואילך. פרש' צו, עמ' 62, הביאו את התוספתא ב"ב ( שטר שחתמו וכו'), ופירשוה שדווקא אם חתמו הקרובים בראש אנו תולים שחתמו לכבוד, אבל אם חתמו באמצע, או בסוף, השטר פסול. ואף ר"ת חזר בו 21 עיין בתוספות י"ח סע"ב, ב"ב קס"ג א', ד"ה נמצא, ובס' הישר שצויין לעיל בפנים. ופירש כבה"ג אף לעניין גט. ובתשובת רבינו נסים (בתשה"ג אסף, מדעי היהדות, ח"ב סי' ע', עמ' 117) הביא את התוספתא וכתב בשם רב האי ופירש כפירוש הגאון הנ"ל (לעיל בסמוך, ד"ה וכתב הרי"ף), ופסק שאין הבדל בין חתם הקרוב בתחילה לחתם בסוף, ובלבד שלא יהו מסורגים, אחד כשר ואחד פסול, ואפילו אם הם מסורגים, אם נמצאו לפניהם שני עדים כשרים כשהם מצורפים, השטר כשר. ועיין במקבילות שציין הר"ש אסף שם. ובתשובת הגאונים קורוניל (וויען תרל"א) סי' ק"ב: "ותני בתוספתא שטר שחתמו עליו ה' עדים ונמצא מהם שלשה הראשונים קרובים, או פסולים, תתקיים השטר. ומן הגאונים שאמ' צריכין השני עדים הכשרים שיהיו רצופים, ולא יפסיק ביניהם קרוב, או פסול, ואם לאו, בטל השטר, והוא כחרש הנשבר. ומהם מי שאמר בין כך ובין כך תתקיים העדות בשאר". ועיין בתשה"ג הרכבי סי' מ"ב, ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ה ס"ק כ"ג, שברר את דעת הראשונים, ורצה ליישב שאף הגאון שמביא הרי"ף הנ"ל סובר כדעת בה"ג, עיי"ש. אבל מתוך תשה"ג שהבאנו לעיל ברור שהם מכשירים בכל עניין, וכפסק הר"מ בפ"ה מה' עדות ה"ו הנ"ל. ועיין מה שכתבתי בספר המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 44 ואילך, ועיין עכשיו בראבי"ה ח"ד, סי' תתקי"ט, עמ' שס"ו, ובתשובות חכמי פרובינציא הוצ' ר"א סופר (ירושלים תשכ"ז), עמ' 335. ובוודאי שצדק הש"ך בהשערתו שהיתה לפניהם הוספה בירושלמי שאינה מגוף התלמוד. ולעצם העניין, עי"ש עמ' 331, 340, 347, 349, 355, שהביאו את כל הדעות בעניין זה.

436-37. גט שכתבו בחמשה לשונות, וחתמו עליו חמשה עדים בחמשה לשונות, פסול. וכ"ה בד. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' גירושין ה"ח: אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת ומקצתו בלשון אחרת, פסול. ובהשגות שם: דבר זה מצאו בתוספתא וכו', גט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו עדים בה' לשונות פסול. ומסיק הראב"ד: אבל אם חתמו עליו באחת מן הלשונות לא שמענו, ואפשר שהחתימה מצרפן. ומיכאן אנו רואים שהראב"ד פירש את התוספתא שמשום כך נקטו בעדים חמשה לשונות, משום שבכגון דא הגט פסול, אבל אם העדים חתמו בלשון אחת, הגט כשר. אבל הר"מ לא חילק, וסובר שחתימת העדים בחמש לשונות לא מעלה ולא מורידה, ואם חתמו כן בגט שנכתב בלשון אחת הגט כשר, כמפורש במשנתנו פ"ט מ"ח, ועיין במ"מ במקומו. ובר"ן על הרי"ף פ"ט סי' תקס"ד (על המשנה שם) פירש שחמש לשונות שבעדים לרבותא נקטיה, אעפ"י שהן מעין הגט. ולפי כל הפירושים הוא דין מיוחד בגט, אבל בשאר שטרות לא איכפת לנו. וכן מפורש להלן ב"ב פי"א הי"א בכל הנוסחאות ששטר שנכתב בה' לשונות כשר. והנה לפנינו שני עדים (הרמב"ם והראב"ד) שמקיימים את נוסח ד וכי"ו. ובמאירי למשנתנו הנ"ל, עמ' 345 (הוצ' שלישית, עמ' 366) הביא את הרמב"ם ואת הראב"ד ולא העיר שלפניו גירסא אחרת בתוספתא (כמו שעשו שאר הראשונים, עיין להלן). וכן בעיטור מאמר ז', כתיבת גיטין ושטרות, הוצ' רמא"י כ"ז ע"ד: ושמעתי שה"ר הלל מרומניאה 22 כלומר, ר' הלל מארץ יון, ר' הלל בר אליקים מסלווידי, מפרש הספרי והספרא. פוסלו. 23 כלומר, לגט שכתוב בו בעברית "הרי את מותרת לכל אדם". ואין שום יסוד לפסול את הגט אלא אך ורק ע"ס התוספתא שלנו כגירסת ד וכי"ו. וכן בתשובות חכמי פרובינציא (הוצ' הר"א סופר ירושלים תשכ"ז), עמ' 233: ואין צורך אחריו ללשון הרי את מותרת לכל אדם, ויותר ראוי בגט לשון לכל גבר מלשון לכל אדם, כדי שיהא כל גוף הנוסח בלשון אחד ולא מקצתו עברי ומקצתו ארמי, שהרי בתוספתא פסלוהו, וסמכו עליה קצת הפוסקים. ועיין בתשובת ר' יהודה בן מהר"מ פדוואה בשו"ת הרמ"א סי' קכ"ז, ובתשובת הרמ"א שם סי' קכ"ח. ועיין בהגהת הרמ"א באה"ע סי' קכ"ו סעיף א' ובט"ז שם שציין לתשובת הרמ"א. אבל בכי"ע ובליקוטין הנ"ל 24 עיין לעיל פ"א, הערה 5. הגירסא היא: כשר , כגירסת כל הנוסחאות בתוספתא ב"ב פי"א הנ"ל, ואין איפוא שום חילוק בין גט לשאר שטרות. וכ"ה ברשב"א בסוגיין פ"ח א', ומוסיף: כך היא הגירסא בספרים שלנו, וכן מעיד גם בתשובותיו ח"א סי' אלף קצ"א, מיוחסות סי' קכ"ב, וכן הביא בשמו בארחות חיים ח"ב, עמ' 159, וכן מעידים הר"ן פ"ט הנ"ל ונ"י עמ' רל"ד (וכנראה ששניהם העתיקו מן הרשב"א). וכן מעתיק הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תשע"ט ובתשב"ץ ח"א סי' ה'. ובמגדל עוז פ"ד מה' גירושין ה"ח: "שוב בדקתי בנוסחא מדוייקת מן התוספתא וכתוב בה, בין בסוף גיטין בין בסוף בתרא, בה' לשונות כשר ". וכנראה שזו היא הנוסחא הנכונה.

537-38. נקרע כשר, נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין, פסול. בתשובת רבינו נסים בתשה"ג אסף ח"א סי' קכ"ד (מדעי היהדות ח"ב, עמ' 116): ועוד נשאל היכא שנפל בגט חתך, או קריעה, או מחק, ואותיותיו נראית, גט הוא, או לא. הכי שנינו בבריתא נקרע פסול, נתקרע כשר, נקרע קריעה של ב"ד, פסול. נמחק, או שהרקיב, או שנעשה ככברה וכו'. ומתוך דבריו ברור שמדבר אם הגט כשר לגרש בו, והוא מעתיק את התוספתא שלפנינו (שמדברת בגט), ומסיים בלשונה (שאינו בבבלי), עיי"ש, ועיין להלן. אבל הוא מתחיל בלשון הבבלי (ב"ב קס"ח ב') שמדבר בשאר שטרות, עיין להלן. וכנראה שיש כאן ט"ס, או אשגרה, מלשון הבבלי, ושם יש הבדל בין נקרע ע"י אדם, או נתקרע מאליו (כפירוש המיוחס לר"ג ורשב"ם שם), וצ"ל בתשובה: נקרע כשר, נתקרע פסול, כגירסא שלפנינו בתוספתא, בכי"ו, ד, כי"ע, ליקוטין הנ"ל, וראשונים שנביא להלן. ולעיל רפ"ב, שורה 4, ד"ה נקרע ואילך, הארכנו בבאורה, ונחזור כאן בקיצור על מה שצריך לעניינינו. הר"מ בפ"ד מה' גירושין הט"ו ואילך פסק: וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב, שהוא קרע של בית דין, הרי זה גט בטל, כשאר השטרות . אבל אם נקרע, ואינו קרע של בית דין, כשר. נימוק או שהרקיב, או שנעשה ככברה כשר וכו' (כלשון התוספתא להלן). במה דברים כשהיה הגט יוצא מידה בעדי חתימה, ואין שם עדי מסירה, אבל אם יש שם עדי מסירה שנמסר לה הגט בפניהם, והיה כשר , הרי זה כשר וכו', או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם. ובהשגות שם הט"ו: אם גט מקויים הוא, למה יפסל מהיותה מגורשת, שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו, אומרין שכבר גבתה בו, וקרעוהו בית דין. והבין הראב"ד בדברי רבינו שאינו מדבר אלא בגט שנמצא ביד האשה, ואין לה עדי מסירה שידעו שהגט נמסר כדין, אבל אם יש לה עדי מסירה הגט כשר, אפילו אם הוא קרוע שתי וערב. ונראה שדברי הראב"ד מיוסדים על המקבילה להלן בתוספתא ב"ב פי"א הי"א, והברייתא שם סמוכה למשנתנו שם פ"י מ"ו: מי שנמחק שטר חובו, מעידין עליו עדים ובא לפני בית דין ועושין לו קיום, איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני וכו'. ולה נסמכה התוספתא שם, כפי שברור מן הנוסחאות שנכנסה הברייתא שלפנינו בנוסח הבבלי לתוך המשנה שם, עיין בנוסחאות שהביא מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 969. וכן מפורש ביד רמה במקומו קס"ח ב': והא דקתני סיפא נקרע פסול כו', כולה מלתא לפרושי אנפא דמי שנמחק שטר חובו קאתי, דאי נקרע שטר החוב קרע בית דין שלא בפני עדים, פסול, ואין עושין לו קיום וכו'. וכן יוצא גם מבה"ג ה' הלואה ד"ו ק"י סע"ב, ד"ב עמ' 451, שהסמיכו את הברייתא שלהלן בב"ב שם (נימוק או שהרקיב) לעניין הבבלי שם בקיום השטר. ולפיכך פירש הראב"ד שאף כאן מדברים בגט ביד אשה, ופשיטא שאם אי אפשר לקרוא בו (כלהון) שאינו כלום, ואפילו אם הגט ברור ומקויים ע"י בית דין, פסול לעניין גביית הכתובה, שמא קרעוהו ב"ד אחרי הקיום כשגבתה את כתובתה, אבל לעניין היתר לעלמא, הגט כשר, שהרי אין דרך הבעל לקיים את הגט לפני הגירושין, ובוודאי האשה היא שקיימה אותו אחרי הגירושין, ולמה לא תינשא בו, והשיג על הר"מ שסתם את דבריו ולא הכשיר אלא בעדי מסירה, והרי גם בעדי חתימה גרידא, אם הגט מקויים, כשר, אפילו אם הוא קרוע כקרע ב"ד. ועיין במגדל עוז במקומו, ונביא אותו להלן סד"ה ובחי' הרשב"א. ובחי' הרשב"א ס"ד א' (וממנו בר"ן פ"ט סי' תקנ"ו ובנ"י עמ' קס"א) הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל 25 ועיין גם במאירי כאן פ"ה ב', עמ' 334 (הוצ' שלישית, עמ' 354), שהביא את דברי הר"מ והראב"ד, עיי"ש. ואת התוספתא שלנו כאן, והוסיף שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין, הרי זה בטל, והרי הוא כחרס, ופסול, והביא ראיה מן הסיפא להלן שאם נמחק או נטשטש, ואין יכולין לקרות בו, פסול, וכי יעלה על דעתנו שנייר כזה יכול לשמש ראייה שהיא נתגרשה וכו' עיי"ש, ושוב הוסיף: אלא שבתוספת' שנינו ג"כ בכעניין זה בסוף בתרא בשאר שטרות, ושמא גם היא כשאר שטרות שקונה בהן, כגון שטר מתנה, וכיוצא בהן. ולא זכיתי להתחוור בדברי רבינו ז"ל, והרי אותה שאלה קיימת אף לפירושו, וכי צריך להשמיענו שאם הגט נמחק שאי אפשר לקרוא בו, שהוא פסול, ובעל כרחנו אנו אומרים שהעיקר היא הרישא, שאפילו אם נמחק ונטשטש שאין תינוק דלא חכים ודלא טפש יכול לקרוא בו, כל זמן שבבואה שלו קיימת הוא כשר, ואם הוא בידה נישאת בו. תדע לך שהוא כן שהרי אמרו גם לעניין שטרות (ב"ב קס"ח ב'): נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר, וכבר הוכחנו לעיל בסמוך, ד"ה ונראה, שלעניין קיום השטר עסיקינן. ומעתה קשים דברי הרשב"א וסייעתו שהקשו מן התוספתא ב"ב הנ"ל והעמידוה בשטרי מתנה, או אקנייתא, והרי ברור משם שלעניין ראייה עסיקינן, וכמו שכתבנו. יתר על כן מתוך תשובת הרשב"א ח"א סי' תשע"ז (=המיוחסות סי' כ"ח) מוכח שאף הוא פירש את התוספתא בב"ב לעניין ראייה, ולא לעניין קניין. ועיין במגדל עוז בפ"ד מה' גירושין הט"ו הנ"ל, שהעתיק את התוספתא מכאן ומב"ב, והסתייע מב"ב שהכל לעניין ראייה עסיקינן, 26 ועיין להלן הי"ג, ומוכח משם שהיא בשיטת ר' מאיר הסובר עדי חתימה כרתי, או כר' אלעזר, והגט הוא לראייה. ואף לפנינו אפשר לומר שהתוספתא בשיטת ר' מאיר היא, ולפיכך אסור לגרש בגיטין שמנתה התוספתא כאן, אבל הרמב"ם הרי פסק כר' אלעזר, ובכגון דא, שהגט פסול לר' מאיר. משום שאין הוכחה מתוכו שהוא מגרש אותה, אינו משמש ראייה שנתגרשה, לשיטת ר' אלעזר. וכמו שכתבנו לעיל, ועיין במגיד משנה שם, ובצפנת פענח במקומו. ומ"מ מכמה מקומות בתוספתא משמע שנתקרע פסול לגרש בו, עיין מ"ש לעיל פ"ה שורה 27, ד"ה ה"ז גיטיך. וכל הברייתא שלנו גם בשו"ת הרשב"ש סי' ט"ו, ועיין מ"ש לעיל רפ"ב שו' 4, ד"ה וכבר, בשם הריטב"א שהביא בשו"ת הרדב"ז, ומ"ש לעיל שם, ד"ה ברם (בשם שו"ת ב"י אה"ע סי' ו'). ועיין תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ד.