תוספתא כפשוטה על כתובות א:א

11-2. מפני מה אמרו בתולה ניסית ליום הרביעי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. וכ"ה בבבלי ג' ב'. ובמשנתנו פ"א מ"א: בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי, שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעירות ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. וכבר העיר ביפה מראה בירושלמי רפ"א שמסוגיית הירושלמי מוכח שבמשנתם לא שנו שום טעם, למה בתולה נישאת ליום רביעי ואלמנה ליום החמישי, ובמשנתנו הוסיפו את הטעם ע"פ התוספתא כאן. וכן הסיק מדעתו ר' זכרי' פרנקל במבוא הירושלמי, כ' ע"א. ואנו רואים מתוך התלמודים שיש לפנינו מנהג עתיק שפירשוהו באופנים שונים. ובירושלמי רפ"א, כ"ד ע"ד: בר קפרא אמר מפני שכתיב בם ברכה וכו'. וכן בב"ר ספ"ח, עמ' 66: תמן תנינן בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי, למה, לפי שכתוב בהן ברכה וכו'. ועיין גם בבבלי ה' א'. ולפי דברי בר קפרא המנהג נעוץ בדעות אסטרולוגיות, שיום רביעי ויום חמישי הם ימים מוצלחים, ואין כאן משום דרכי האמורי, 1 עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), סוף עמ' 97 ואילך. משום שמקורו הוא במקרא (בראשית פ"א, כ"ב, כ"ח), ובשני הימים, יום חמישי ויום ששי, כתוב ברכה, והם ימים מוצלחים, לפיכך בתולה נישאת ביום רביעי ונבעלת בליל חמישי, ואלמנה נישאת ביום חמישי ונבעלת בליל ששי. ועיין בחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ח, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 158. ולפי הברייתא שלנו, וכן היא דעתו של ר' אלעזר בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, הטעם העיקרי שהחכמים קיימו את המנהג של נישואין ברביעי הוא מפני שלמחרתו בתי דינין יושבין בעיירות, ואם לא ימצאו בתולים לאשתו ילך מיד לבית דין לפני שיתקרר כעסו ויתפייס עם אשתו, ויתבררו הדברים שמא זנתה תחתיו. ואמרו בירושלמי שטעמו של בר קפרא קיים אפילו לטעם שנתנו בברייתא (ועל פיה במשנתנו). וכבר ראו בתוספות ב' א', ד"ה ותנשא, שיש הבדל בין טעמו של בר קפרא ובין הטעמים האחרים (עיין להלן בסמוך), משום שלבר קפרא אין כאן אלא עצה טובה משום סימן טוב, ואם אינו נותן דעתו למנהג זה אינו עבריין, אבל לפי הטעם שלנו כאן, וכן להלן בסמוך, אין לו רשות לעבור על המנהג. ועיין מ"ש ר"י הלוי בדורות הראשונים ח"ב ס"ב פל"א, ובדברי בעל חתם סופר בירושלמי הוצ' ראם בסוגיין.

22-3. אם כן תנשא לאחר שבת, אלא מפני שמתקין צרכיו כל ימות השבת התקינו וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: אם כן תנש' באחד בשב', אלא מפני וכו'. ובבבלי ג' ב': ותנשא באחד בשבת (כלומר, שהרי גם ביום שני בית דין יושבין) ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה. ועיין לעיל שם ב' א'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: שוין שאינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת, לא בערב שבת מפני כבוד שבת, ולא במוצאי שבת, חברייא אומרין מפני הטורח, ר' יוסי אומר מפני כבוד שבת. מתניתא מסייעא לחברייא מפני מה אמרו בתולה נישאת ביום הרביעי, כדי שיהא אדם מתקין צרכיו ג' ימים זה אחר זה. והפירוש "מפני כבוד שבת" ברור, והכוונה שאם ישא אשה בערב שבת יכין את הסעודה בעיקר לסעודת הנישואין ולא לשבת, ואין כאן כבוד שבת, ולר' יוסי מטעם זה אינו נושא אשה גם במוצאי שבת, שהרי יצטרך להכין את הסעודה מערב שבת, ונמצא נראה כאילו אינו מכין לשבת עצמה (ואינו עניין לבבלי ה' א'), או שמא ימעט בסעודת שבת כדי שישאר לו יותר לסעודת נישואין. ועניין "מפני הטורח" כוונתו שלא תהא דעתו טרופה בשבת בעניין צרכי הנישואין, 2 כפי שיוצא ברור מירושלמי מו"ק פ"א ה"ז, פ' ע"ד, ובבלי שם ח' סע"ב. וטעם זה קיים רק לנישואין במוצאי שבת, אבל בערב שבת כבר עבר הטורח. 3 "עלת כלתא נפקת טרחותא", בירושלמי שם, או "עיקר טירחא חד יומא הוא", כבבלי שם. והביאו ראייה מן הברייתא שלנו שאין לישא לפני יום רביעי, כדי שיוכל להתקין צרכיו לסעודת נישואין בריוח, ולא יהא טרוד כלל בשבת. ואף בתוספתא הפירוש הוא, שדרכו של אדם להתקין צרכי עצמו כל ימות השבוע, ואם ישא אשה באחד בשבת יעסוק בצרכיו כל ימות השבוע ובשלשת ימים האחרונים (לרבות שבת) תהיה דעתו טרודה בסעודה, ולפיכך נתנו לו שלשה ימים לאחר השבת להתקין את סעודת הנישואין, ותהיה דעתו מיושבת עליו בשבת. ופירשו בבבלי "שמתקין צרכיו כל ימות השבת" היינו צרכי עצמו שהוא טרוד בהם, ולפיכך התקינו לו ג' ימים לצרכי הסעודה, אבל לפני הירושלמי היתה מסורת אחרת בברייתא זו, והיינו: אלא כדי שיתקן צרכיו 4 ופירשו "צרכיו" צרכי הסעודה, סעודת הנישואין. ג' ימות השבת התקינו שיהא נושא אותה ברביעי.

33-4. מן הסכנה ואילך התקינו שיהא נושא אותה בשלישי, ולא מיחו בידן חכמים. בכי"ו בטעות "בחמשי", אבל בד ובמקבילות "בשלישי", וכע"ז גם בכי"ע כאן, וכן יוצא מן ההמשך, ובכי"ו נשתבש בסירכת הסופר מלהלן, שו' 7. ונראה שאף בד יש כאן סירכא מלהלן, שאם "התקינו" שיהא נושא אותה בשלישי, איך אפשר לסיים "ולא מיחו". והנכון, איפוא, הוא בכי"ע: נהגו לעשות ליום השלישי וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: מן הסכנה והילך נהגו לשאת בשלישי ולא מיחו וכו'. ובבבלי ג' ב' מפורש בברייתא זו: נהגו העם לכנוס בשלישי וכו'. ולעצם העניין לא נתברר בברייתא מהו "מן הסכנה", וסתם סכנה במשנה ובברייתות הוא שמד של אדריינוס. 5 ובררתי את מהות הדיבור הטכני "סכנה" במאמרי ב- Annuaire de l'Inst. de Phil. et d`Hist. Orient. et Slaves ח"ז (1944–1939), עמ' 427. ועיין גם מ"ש לעיל יבמות פי"ב, הע' 114. וכן הבינו בבבלי ג' ב' שאמרו שם: מאי סכנה, אילימא דאמרי בתולה הנישאת ליום רביעי תיהרג, נהגו ? לגמרי ניעקריה ! אמר רבה דאמרי בתולה הנישאת ליום רביעי תיבעל להגמון תחילה וכו', ותקנתא דרבנן מיקמי גזירה לא עקרינן. אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל. מספיקא לא עקר נפשיה. ועיי"ש בתוספות, ד"ה בתולה. ברם ברא"ה כתב: "ומסתברא דמתניתין משמע להו הכי דקתני ומן הסכנה ואילך נהגו העם ליכנוס בשלישי, כלומר, אף בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים אפילו שלא בשעת הגזירה לאחר שנתבטל[ה], דאפילו אח"כ נהגו לכנוס בין בשלישי בין ברביעי, ואהא קאמר ובשני לא יכנוס לעולם". ולפי פירוש זה כוונת התלמוד בקושייתו "אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל" היא, הואיל ונהגו לכנוס בימים קבועים (ברביעי, או בשלישי) אף כאן יש מנהג ישראל, ובשעת השמד ירצו להעבירם על דתם בזה שיבעלו מתחילה את האשה, ותירצו, הואיל וכבר שינו את מנהגם הראשון, ויש כאן ספיקות, מספיקא לא עקר נפשיה. והכל הוא משום הרצון להעביר על הדת, ולא משום שמתכוין להנאתו, כפירושם של התוספות הנ"ל. אבל ברור שהבבלי פירש "נהגו העם" גם על שעת השמד עצמה (אלא "שלא מיחו וכו'" כוונתו על "מאילך", לפי פירוש הרא"ה), שאם לא כן אין להקשות "נהגו לגמרי ניעקריה". ברם בירושלמי לא פירשו כלל מה היא הסכנה, משום שמהותה היתה ברורה ופשוטה להם, ועניין "תיבעל להגמון תחילה" לא נזכר כאן כלל, אלא להלן על מ"ה (האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עמה) אמרו: בראשונה גזרו שמד ביהודה , שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו וכו', וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה וכו', אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל. ואין כאן עניין כלל לנישואין ביום הרביעי, 6 ומתוך הירושלמי ברור שגייסות המלכות הרשעה התעללו בבנות ישראל (השוה גם לשון הירושלמי בגיטין פ"ה ה"ו, מ"ז ע"ב), ובבני ישראל שלא ישאו בתולות אלא בעולות, והתעללו בהם בלי קשר עם יום קבוע של נישואין (וכן אמרו שם: מכל מקום אין סופה להבעל מאיסטרטיוס), ולפיכך אמרו שם שהבעל מקדים את הרשע, כדי שתהא נגדרת עיי"ש. ועיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ד, אות מ'. אבל נישואין ביום רביעי הוא מנהג יהודי, והיו עונשים עליו, כשם שענשו בשעת השמד על קיום שאר המצות. ועיין בתשה"ג הרכבי סי' שס"א, עמ' 183, שהעתיקו בשם הירושלמי: שיהא הגמון בועל תחלה (ומהם שאבו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בבאורי הנ"ל, עמ' מ"ג, אות י'), והוא תיקון ע"פ הבבלי, והנכון כלפנינו: איסטרטיוס, וכן יוצא מהמשך הירושלמי, וכן העתיק רב נסים גאון (עיי"ש בבאורי הנ"ל), והכוונה לחיל פשוט, ומכל שכן שהקצינים התעללו בהן. ועיי"ש שאמרו שאת הכהנות היו מטמינים, ולא ידעו כלל על נישואיהם. ועיין במגילת תענית לשבעה עשר באלול. ועיין בשאילתות הוצ' רש"ק מירסקי סי' כ"ז, עמ' קפ"ז, במדרשות לחנוכה (עיין בהערות שם) ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, מ"ד ע"ב. ועיין בספרות שציין ליכטנשטין בהוצאתו של מגילת תענית, 7 בשנתון של ביה"מ של צינצינטי, כרך ח'-ט', 32–1931, עמ' 305. עמ' 49. ומ"ש בב"ר פכ"ו, ה', תיאודור, עמ' 248 (ועיין מ"ש מרמורשטין 8 ומה שמביא שם בהע' 101 בשם החזקוני הוא גם בילקוט בראשית רמז ק"ט בשם מדרש. במדרש חסירות ויתירות, עמ' 24, הערה 101) אינו עניין לכאן אלא למנהג מכוער שייחסו אותו למלכי המזרח, עיין, לדוגמא, מ"ש הירודוטוס בס"ד סי' קס"ח על בני לוב. סוף דבר בירושלמי לא נזכר כלל (בעניין נישואין ליום הרביעי) אונס ההגמון, ושעת הסכנה היא כפשוטה, שבשעת השמד גזרו שלא תינשא ביום רביעי, ויש כאן סכנת הריגה, ומה שאמרו "נהגו לשאת" הכוונה ל"סכנה ואילך", כלומר, לתקופה שלאחר השמד, שלא היתה כבר סכנה כלל לכנוס ביום רביעי, וכעין מה שכתב ברא"ה הנ"ל, וכמו שהקשה בשטמ"ק על הבבלי, עיי"ש. ועיין מ"ש רצ"מ פיניליש בדרכה של תורה, עמ' 46 ואילך, ודבריו מעורבבים, ודברי הירושלמי אינם עניין כלל לבבלי שלנו.

44. רצה לישא בשיני אין שומעין לו. כלומר, אעפ"י שכבר עקרו זמנו של רביעי, מ"מ אסור לו להרחיק יותר מיום אחד מזמן התקנה הראשונה, וכמו שמפורש בירושלמי הנ"ל: מה בין שני לשלישי. לא דומה משתהא יום אחד למשתהא שני ימים שלא 9 בס' המתיבות והעיטור (עיין להלן בפנים): שמא. אבל באו"ז (עיין להלן, הע' 10) כלפנינו. יערב עליו המקח. 10 כ"ה בכי"ל, ומה שבאמצע הסר שם, והושלם בגליון בכ"י אחר, ואינו גם בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 12, ובאו"ז ח"א סי' תרט"ו, פ"ד ע"א. וכגירסת הגליון והירושלמי בד"ו, כ"ה גם בעיטור שהבאנו להלן בפנים. ומן הירושלמי ברור שאפילו בשעת הסכנה ולאחריה לא ישא בשני (כפירש"י ג', ב', ד"ה ובשני, הרא"ה ועוד), שלא כפירוש הר"י בתוספות ג' ב', ד"ה ובשני, וכמו שהעיר בשי"ק במקומו, ד"ה מה. וכבר הקדימו בראיה זו בעיטור ברכת חתנים, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ב, ודברי העיטור לקוחים, כנראה, מס' המתיבות, עיין שם, עמ' 12.

55. אם מחמת אונס מותר. בבבלי ג' ב' פירשו (בלשון שני) שאונס הוא אבל (עיין במשנת מו"ק רפ"ב, טהרות פ"ט מ"ב, להלן נדרים פ"ד ה"ח), עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: מהו מפני האונס. מפני הכשפים. ומן הפפירוסים המגיים אנו יודעים שהכשפים הללו, כשפי אהבה, היו מצויים מאד באותו זמן, והאמינו שיש בכחם לאסור את החתן ואת הכלה. ועיין בתרגום יונתן וירושלמי לדברים כ"ד, ו', ובפי' בעל חתם סופר בירושלמי הוצ' ראם ומ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 83.

65-6. מפני מה מפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה, מפני שהוא עושה חבורה. בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד: לא כן תני לא יבעול אדם בעילה בתחילה בשבת, מפני שהוא עושה חבורה, אלא כאחרים, מפני שאחרים מתירים. וכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ו, ה' ע"ב: תני לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת, מפני שהוא עושה חבורה, ואחרים מתירין. ועיי"ש בירושלמי שנחלקו אמוראים בכך הלכה למעשה. ובבבלי ו' ב': דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין. עיי"ש ה' ב'-ז' א'.

76-8. שאם נושא אותה באחד מכל ימות השבת מניחה והולך למלאכתו, התקינו שיהא נושא אותה בחמשי, שיהא בטיל שלשה ימים, חמישי בשבת, וערב שבת וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ה ע"א: אף הוא משכים ויוצא למלאכתו. מתוך שאת אומר לו בחמישי בשבת, אף הוא שמח עמה חמישי שישי ושביעי וכו'. ובבבלי ה' א': שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנותו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת וכו'. ובירושלמי ובבבלי אפשר לפרש שמן הדין הוא מותר במלאכה, אלא שחכמים שקדו על תקנת האלמנה, ותיקנו זמן בחמישי, כדי שממילא יבטל ממלאכתו. אבל בחי' הרמב"ן ה' א' כתב: ומיהו צ"ע, שאין הדבר נראה שמותר במלאכה, ותקנו לו נשואים בימים שלא יעשה מלאכה, וראיתי תוספ' כתבו ז"ל התקינו שיהא בטל ג' ימים ה' וע"ש ושבת ג"י בטלם (צ"ל: בטלה) 11 וכן מעתיק בשטמ"ק משמו: שלשה ימי בטלה . וכ"ה ברא"ה, עיין להלן בפנים. ומלשון התוספתא בוודאי משמע שאנו מניחים שלא יתחיל במלאכה ביום ששי. וכן כתב במאירי, עמ' 6, גם על הבבלי: ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו. ברם מלשון הבבלי שאמר "שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחרת משכים לאומנותו והולך לו" משמע שלא היה נמנע מלהתחיל במלאכה בערב שבת, ודווקא אם נבעלת בליל ששי לא יצא למלאכתו למחר, משום חיבת ביאה, כפירש"י, ד"ה וששי בשבת. אבל מלשון התוספתא והירושלמי משמע יותר כפירוש המאירי, ודווקא אם נושא אותה באחד מכל ימות השבת מניחה והולך למלאכתו למחר, אבל אם נושא אותה בחמישי, לא יצא למלאכתו ביום ששי. ממלאכה, נמצא שמה ג' ימים עכ"ל תוספ', וממנה אתה למד דז' של בתולה שהם אסורים במלאכה וכו'. ואעפ"י שאף כמה ראשונים אחרים (ונציין להם להלן) העתיקו בשם התוספתא כלשון הרמב"ן, נראה שכולם נגררו אחרי לשונו, ואין כאן אלא תורף לשון הברייתא כאן, ועיקר הראייה היא מן הלשון "התקינו שיהא נושא וכו' שיהא בטל" וכו', ומכאן שהתקנה היתה שיהא בטל, ולא שהתקנה היתה שישא בחמישי, וממילא יהא בטל. וכן ברא"ח ז' א': ושמחה זו דאמרינן מסתברא, דהיינו שיהא בטל ממלאכתו, והא דאמרינן לעיל למחר משכים לאומנותו והולך, שקדו חכמים וכו', דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה, איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו, תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה ימים חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה, 12 עיין לעיל, הע' 11. ובשיטה להר"ן, עמ' כ"ו, מקוצר. נמצא שמח עמה שלשה ימים. וכ"ה גם בריטב"א ה' א', בר"ן פ"א סי' קס"ו ובמ"מ פ"י מה' אישות הי"ב. וכן בפי' הכתובה להרשב"ץ (תשב"ץ ח"ג סי' ש"א, נ"ט ע"ג): וכן תקנו חז"ל לאלמנה שתנשא ביום חמישי שלא ישכים למלאכתו, שהוא אסור בעשיית מלאכה, כמו שנזכר בתוספתא, ויהיה שמח עמה שלשה ימים וכו'. והנה ברא"ה מפורש שבטול מלאכה היא משום שמחה, ועיין בלשון הר"מ בפ"י מה' אישות הי"ב הנ"ל. ובמאירי ד' א', עמ' 20, כתב שהוא מותר במלאכה (ועיי"ש גם עמ' 6), 13 עיין לעיל, הע' 11. והוסיף: שאע"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה, פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים. ולדבריו התקינו שבתוספתא כאן עונה רק על יום הנישואין, וממילא יהא בטל, והוא לתקנת האשה, ולא שהוא אסור מחמת עצמו. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ס"ד ס"ק א'-ב' ובמפרשים שם. וברמב"ן ה' א' הנ"ל: ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכן נהגו, אבל בפרקי ר' אלעזר ראיתי החתן דומה למלך מה המלך משתה ושמחה לפניו, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, בפ' י"ו. ועיין בהוצ' הרד"ל ספט"ז, ל"ט ע"א, הע' נ"ז. ובמאירי, עמ' 6: ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים, ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה, וכן היא בפרקי דר' אליעזר. וכן בר"ן פ"א סי' קס"ו הנ"ל: והכי איתא בפרקי ר"א בפט"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה מלך אינו עושה מלאכה 14 ועיין ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, כ' ע"ג, בבלי קידושין ע' א', ב"מ ל' ב', שבת קכ"ז א', וברש"י שם, ד"ה רבי, ועוד. אף חתן אינו עושה מלאכה, ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה. 15 ועיין בבאור הרד"ל לפרקי דר"א ספט"ז הנ"ל, הע' י"א. ומדברי המאירי הנ"ל אנו רואים שאין לשבש את דברי הר"ן. ועיין בשיטה להר"ן, עמ' כ"ו. ומדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב ו"אמרו" שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו, מוכח שהוא בעצמו לא ראה את האגדה ואפשר היה לשער שהכל הוא נוסח אחר מפרקי דר"א הנ"ל. וכן כתב בחי' הרא"ה ז' א' הנ"ל: ובאגדה איתא החתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מפתח ביתו אף חתן אינו יוצא מפתח ביתו, מה המלך הכל מקלסין לפניו וכו', מה מלך לובש בגדי כבוד וכו', מה מלך שמחה ומשתה לפניו 16 ואפשר שמכאן הסיקו שחתן אסור בעשיית מלאכה, שהרי לפי הרא"ה לעיל שם היינו שמחה, היינו בטול מלאכה, וכמו שהעתקנו לעיל, ד"ה וכן ברא"ה. וכו'. וכן בעיטור, ברכת חתנים, הוצ' רמא"י, ס"ג רע"ג: הגדה. חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו, מה המלך מקלסין וכו'. ובריטב"א ז' א': וכדאמרינן בהגדה ובפרקי דר' אליעזר (אומר) החתן 17 אבל בשטמ"ק שם מעתיק משמו: וכדאמרינן בהגדה בפרקי ר' אליעזר חתן דומה למלך וכו'. ולפי גירסא זו האגדה היא בפרקי דר"א. דומה למלך, מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו'. והכל הוא נוסח קצת שונה מפרקי דר"א ספט"ז הנ"ל, וסופר ת"ח תיקן את הנוסח "מפתח ביתו" ע"פ משנת סנהדרין פ"ב מ"ג: אינו יוצא מפתח פלטרין שלו, 18 אבל הנכון הוא "מפתח ביתו", והכוונה שאין המלך יוצא מפתח ביתו לשמחה, ולא לאבל, ולא לעסק, אלא הכל באים אליו, אף חתן כן, אינו יוצא מפתח ביתו אלא יושב שם ומשמח את אשתו. וכן אמרו גם על אבל (בבלי מו"ק כ"ג א'): שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, והרי בכמה דברים יש דמיון בין חתן לאבל, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 50, עמ' 51, הע' 67, עמ' 52, הע' 76, והוא הדין לאיסור מלאכה. ומ"מ מידי ספק לא יצאנו. 19 שהרי העיטור להלן שם, סוף ברכת חתנים, ס"ה ע"ד, הסתייע מפרקי דר' אליעזר, וקראו בשמו, ולמה אמר כאן "הגדה", שמע מינה לכאורה שהיה לפניו כן בספר אגדה אחר. ועיין יש"ש במכילתין פ"ב סי' ד'. אבל מלשון הריטב"א שבשטמ"ק הנ"ל משמע כמו ששערנו. ובמאירי, עמ' 6, הנ"ל הסיק מאגדה זו שבבתולה באמת אסור במלאכה כל שבעה, אבל לא באלמנה. ועיין שטמ"ק ז' א'. ובנימוקי יוסף ה' סע"א כתב על פרקי דר"א הנ"ל: ואע"פ שאתה יכול לפרש בנושא בתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן. ועיין בס' עצי ארזים סי' ס"ד, סוף אות ב', ובס' המקנה, קונטרס אחרון, ה' קידושין סי' ס"ד ס"ק א'.