תוספתא כפשוטה על כתובות יא:ז

132-34. האומ' תנו בית ארמלות לבתי, אין נותנין לה אלא אם כן קבלה עליה לישב בתוכו, ויכולין יורשין לעכב על ידה, שמא תשכירנו לאחר, לפיכך אם מתה הן יורשין אותה. וכ"ה ("בית ארמלות לבתי") גם בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע: בית אלמנות). ופירושה שהיורשין מעכבין על ידה עד שתקבל עליה לישב בתוכו בעצמה משום חשש שמא תשכירנה לאחר. ובר"ן פי"ב סי' שפ"ו בד"ח: גרסינן בתוספתא האומר תנו בית ארמלות אין נותנין אלא אם כן קבלה עליה שתשב בתוכו, יכולים יורשין לעכב על ידה שמא תשכירנו. ובשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ק"ו (ח"א סי' אלף נ"ג, ושם משובש קצת) כתב: ועוד נר' לי ראיה ממה שאמרו בירושלמי דכתובות גבי מדור אלמנה, אלמנה שאמרה תנו לי מדור ואשכירנו אין שומעין לה, ואם איתא, דבכל מקום שניתן דירה לאחר לא ניתן לו אלא לו, ואינו יכול להשכירו, מה צורך להשמיענו כאן, דין זה פשוט. מי עדיפא אלמנה משואל דעלמא, או ממי שנתנו לו מדור בבית חבירו, שאינו רשאי להשכיר, אלא ודאי מפני שיש מן הדין בעלמא דאם רוצה להשכיר יכול להשכיר, הוצרך כאן בדין אלמנה ללמד שאין שומעין לה, לפי שאין לאשה זו דירה מחמת מתנת הבעל, אלא מתנאי ב"ד, כדי שלא תתבזה ותנהוג אלמנותה לחוץ, ולא 55 צ"ל: ולה, כמו שהוא בח"א סי' אלף נ"ג הנ"ל. לבדה התנו, ולא על דעת שישכירנו. 56 בח"א הנ"ל לנכון: שתשכירנו. והנה הירושלמי שהביא רבינו אינו לפנינו, ומדברי התוספתא כאן מוכח להפך, שהרי אם צוה ליתן בית ארמלות לבתו, הרי היתה נשואה, ויש לה בנים, כמפורש בסיפא: הן יורשין אותה, ואם אין לה בנים הרי האב יורש אותה (ואפילו בקבר), ויורשי האב הם גם יורשיה. וממילא אין כאן תנאי ב"ד כלל שתשב בביתו, ויש כאן מתנה ככל המתנות. ולכאורה נראה שהלכה זו קיימת גם באומר: תנו בית לפלוני לישב בו 57 עיין מ"ש לעיל, שו' 30–32, ד"ה ומלשון התוספתא, ובהע' 54 שם. ובבני יעקב על העיטור, ס"א ע"ב-ע"ג, תפס כדבר פשוט שהאומר תנו בית זה לפלוני וידור בו יש כאן מתנה גמורה, והוא שלו לגמרי, אבל אין הדבר ברור כל כך. ועיין בשו"ת הראנ"ח סי' ק"כ ועוד ובשו"ת דברי חיים הנ"ל (לעיל הע' 54). (כלומר, רק לדירה לעצמו), דוגמת מה ששנינו ברישא אלא שהתוספתא קיצרה. ובח"ד פירש שמן הלשון "בית ארמלות" משמע שכיוון רק לזמן אלמנותה, אבל אלה הם דברים שבלב, ואפשר שאין כאן אלא נתינת טעם, 58 כלומר, שהוא נותן לה את המדור משום שמרחם עליה, ונותן לה מדור לכל ימי חייה, אבל מכל מקום לא נתכוון אלא לשם דירה לכל ימי חייה, אבל לא לשם מסחר, שתשכירנו ותקבל ממון, ואין כאן מתנה גמורה. שאם לא כן אם נישאת המדור חוזר, ולמה שנו בסיפא "לפיכך אם מתה הן יורשין אותה", והרי אפילו בחייה, אם נישאת אח"כ, המדור חוזר ליורשין, שלא נתן לה אלא לשעת ארמלותה, לפירוש בעל ח"ד. ובר"ן הנ"ל בד' קושטא: גרסי' בתוספ' האומרת תנו ארמלותי אין נותנין אלא אם כן קבלה וכו'. וכ"ה גם בר"ן ד"ו רפ"ב. 59 בר"ן ד' סביוניטה שי"ד: האומרת תנו בית ארמלות לבתי אין נותנין וכו'. ולפי גירסא זו (וצ"ל: תנו בית ארמלותי), האלמנה היא שתובעת שיתנו לה בית ארמלות, והיא ממש ההלכה שהביא הרשב"א בשם הירושלמי, אלא שלפי גירסא זו אין לפרש את הסיפא: לפיכך אם מתה הן יורשין אותה, ומאי "לפיכך", והרי פשיטא שמדור האלמנה אינו קניינה, ויורשי האב יורשין אותו. ודווקא במתנת האב שלא מתנאי ב"ד הייתי יכול לטעות שיורשיה יורשין את הבית. 60 ועיין בח"ד שהעיר על הרשב"א והר"ן. ובשאלת הרמ"א שהובאה בשו"ת הרש"ל סי' ט"ז נשאלה שאלה באחד שנתן במתנת שכיב מרע לבתו חזקה לדור בביתו אחריו כל ימיה עם בעלה , כמו שהיו דרים בחייו, אם היא יכולה להשכיר את הבית לאחרים. ורבינו פוסק שיכולה להשכיר לאחרים, וכותב: ולא דמי להא שכתב הר"ן פרק הנושא שאין אלמנה יכולה להשכיר דירתה, דשאני התם דכתב לה את תהא יתבא בביתי, דמשמע את דוקא וכו'. כלומר, שהרי היא יושבת בבית הארמלות רק מחמת תנאי כתובה, ובתנאי כתובה מפורש: את תהא יתבא בביתי. ונראה שרבינו סמך על גירסת הר"ן שלא גרס בתוספתא "לבתי", 61 ואפשר שבאמת צ"ל בר"ן (כגירסא שבד"ח): האומר (ונשתבש "האומרת" בהשפעת התי"ו שלאחריה) תנו [בית] ארמלות, והכוונה שמצווה כן לפני מיתתו שיתנו בית ארמלות לאלמנתו. ופירש: האומר תנו בית ארמלות לאשתי, 62 ואפשר שהמלה "לבתי" היא באשגרה מן הרישא. ודין הרשב"א בתשובה הנ"ל והר"ן כאן אחד הוא, והבעל ציוה לתת לה בית מיוחד, ועיקר החיוב הוא מתנאי כתובה, ואין כאן מתנה ממש, ולפיכך אינה יכולה להשכירו, ויורשי בעלה יורשין את המדור כשהיא מתה. ומשום זה כתב בהגהתו באה"ע ריש סי' צ"ד: "ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים (תשו' הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא)".