תוספתא כפשוטה על כתובות יב:ג

112-13. כתובת אשה בזיבורית דברי ר'. ר' יהודה אומ' משם ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'. בד: דברי ר' יהודה שאמר משם ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'. ובכי"ע: דברי ר' יהודה, א' ר' שמע' מפני מה וכו'. ובבבלי מ"ט ב' הנ"ל: כתובת אשה בזיבורית דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בבינונית. 6 וכ"ה ברוב הנוסחאות במשנתנו שם רפ"ה. ובמשנה שבירושלמי: רבן שמעון בן גמליאל. אמר ר' שמעון מפני מה אמרו וכו'. ושמא צ"ל לפנינו ובד: דברי ר' יהודה [ר' שמעון בן יהודה] אומ' משם ר' שמעון וכו', כדרכו למסור הלכות בשם ר' שמעון. ועיין בבלי י' א' ובתוספ' שם, ד"ה הואיל. ועיין בחי' הרשב"א גיטין רפ"ה (לעניין עצם שאלת ר' שמעון).

213. יתר ממה שהאיש וכו'. בבלי הנ"ל, יבמות קי"ג א', כאן פ"ו א'. ובצילום קג"נ:... שה רעה לו אלא בעל ראת... והוא שייך לעיל ספ"ז.

314. ועוד בושתה של אשה יתר מן האיש. לעיל פ"ו, שו' 35, בבלי ס"ז רע"ב. והכוונה שאפילו היא בעלת נכסים, ואינה זקוקה למזונות בעלה, בושה אשה לשבת בלי איש, וכמו שאמרו (ע"ה א'): איהי בכל דהו ניחא לה וכו', טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ועיין במקבילות שצוינו במסורת הש"ס שם.

414-16. אם כן לא תהא לה כתובה אלא שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. כלומר, מכיוון שהאשה אינה מקפידה אם יפרעו לה כתובתה מזיבורית, ובלבד שיהא לה בעל, מפני שבושה לשבת לבדה, אם כן למה תיקנו לה כתובה. ומפרשת התוספתא (ע"פ משנת יבמות פי"ד סמ"א) שהדין נותן שתהא לה כתובה, שהרי הבעל יכול לגרש אותה בעל כרחה, והיא תהא זקוקה לפרנסה, ועוד שאם לא תהא לה כתובה תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל הבעל אינו מוציא אלא לרצונו, והיא אינה יכולה לגרש אותו. ועיין מ"ש בח"ד, ודבריו קשים, שהרי לר"ש אנן קיימין, והוא דריש טעמא דקרא (וכ"ש של תקנות חכמים), והוא מסביר "מפני מה אמרו", ולפיכך שאלו: אם כן לא תהא וכו'. ובבבלי גיטין מ"ט ב': דבר אחר אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה, ת"ש אשה יוצאה לרצונה וכו'. ועיין מ"ש הר"ש פרידמאן בבית תלמוד של ווייס ח"א, עמ' 388, שרצה להגיה בבבלי ביד חזקה. אבל הגירסא בבבלי בטוחה, וכ"ה בשאילתות (בשינויים קלים) משפטים סי' ס"א הנ"ל. ובבבלי הבינו מתשובת התוספתא שהברייתא קיצרה בשאלתה, וכוונתה אם כן, אם היא רוצה יותר ממנו, לא תהא לה כתובה ממנו [או שאף הוא תהא לו כתובה].

516-17. אין שם אלא עידית, כולן גובין מן העידית, בינונית, כולן גובין וכו'. ירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג; בבלי ב"ק ז' סע"ב, כל הברייתא. ובעיטור מאמר רביעי, אחריות, הוצ' רמא"י, י"ז ע"ב: ובתשובה לרבינו משה בר' חנוך 7 כ"ה בעיטור כ"י על קלף בביה"מ כאן, עמ' 10. ובעיטור כ"י ששון (לפי אהל דוד ח"ב, ריש עמ' 729): ששת בר חנוך. ובהוצאות העיטור שלפנינו: ששת בר מנוח. גאון זצ"ל, יתומין שבאו ליפרוע כתובה ואין להן אלא עידית אין יכולין לקנות זיבורית ולפרוע, שכך מצינו בתוספתא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית. וכן היה דרכם של הגאונים והראשונים לכנות לברייתא שבבבלי "תוספתא" בין שישנן בתוספתא בין שאינן בה, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך.

617-18. עידית ובינונית, הנזקין שמין להן בעדי' וכו'. כל הברייתות בבבלי הנ"ל בשינוי סדר הבבות. ובבא זו גם בירושלמי הנ"ל.

718. עידית וזיבורית וכו'. בבלי הנ"ל, ובירושלמי חסרה בבא זו.

819-20. בינונית וזיבורית, הנזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי שם שאלו: היתה עידית שלו בינונית של כל אדם ? כלומר, אם שמין בשלו, או בשל עולם. ופשטוה מן הברייתא שלנו, שהרי אם נשום בשלו, שאין לו עידית, הבינונית שלו היא עידית, ולמה יגבה בעל חוב מן הבינונית, ולא מן הזיבורית, כבבא שלפניה. ואמרו שם: ר' יוסי בר בון בשם רב חסדא תיפתר שהיתה לו עידית ומכרה, וכבר נדחו לבעלי חוב לגבות בבינונית. וכן פשטו בבבלי ב"ק ח' א' הנ"ל מן הברייתא שלפנינו, ודחו שם, והסיקו: וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עדית ומכרה, והביאו ראייה מברייתא אחרת ששנתה: בינונית וזיבורית, נזקין בבינונית ב"ח וכתובת אשה בזיבורית. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט העברי, דיני קרקעות (ירושלים תרפ"ט), עמ' 32 ואילך, ועיי"ש, עמ' 34, הערה 2.

920-21. מכרן לאחד, או לשלשה כאחד, ונכנסו תחת הבעלים. וכ"ה ("ונכנסו") גם בד, והוא וי"ו הנשוא, כרגיל במשנה ובתוספתא (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1077 ואילך). ובכי"ע: נכנסו וכו'. וכל הברייתא בקיצור בבבלי ב"ק ח' א'. ולפי פשוטה פירושה שמכרן לאחד בבת אחת, או לשלשה בבת אחת, ולפיכך נכנסו כולן תחת הבעלים, ואין כאן ראשון ואחרון. אבל בבבלי שם דקדקו ואמרו: השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים, מכרן לאחד מיבעיא, והעמידוה בלקח בזה אחר זה אלא שלקח עידית באחרונה, עיי"ש, ועיין ברי"ף ובמלחמות שם. ועיין ר"מ פי"ט מה' מלוה ולוה ה"ה וה"ו ובמ"מ שם.

1022-23. אפי' נזקין מזיבורית, וכתובת אשה מן העידית, גובין מן האחרון. וכ"ה בכי"ע. ובד: וכתובת אשה ובעל חוב מן העידית. ואף בכי"ו יש סימן בין השורות (אחרי "וכתובת אשה") להכניס מן הגליון. והנכון כלפנינו וכי"ע, והוא סיגנון יותר יפה, ותפסו את שתי הקצוות, ובבבלי בקיצור: כולן גובין מן האחרון.

1123. אין להן, גובין משלפניו וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכס"ז לעיל ספ"י, ב"ב פ"ט סה"ו (בבלי שם קל"ח א').

1224-25. רבן שמעון בן גמליאל או' העושה שדהו הפותיקי לכתובת כלתו, ידה על העליונה, רוצה גובה ממנו, רוצה גובה משאר נכסים. וכ"ה בד. ולעיל פ"ד, שו' 45, שנינו: "עשה האב בית, או שדה, הפותיקי לכתובת כלתו בין כך ובין כך גובין מהן", כלומר, בין אם יש נכסים לבן, בין אם אין לו נכסים לבן (עיין ברישא שם), אינה גובה אלא מן ההיפותיקי של האב. ובמאירי גיטין מ"א א', עמ' 173: וכן היא שנויה בתוספת כתבות בלשון זה רשב"ג אומר עשה שדהו אפותיקי לכתבת כלתו ומכרה ידה על העליונה, רצתה גובה וכו'. ובנוסח שלו כבר נוסף: ומכרה. ברם נראה שלפנינו אשגרה מלעיל פ"ד הנ"ל, ובכי"ע: העושה שדה אפותיקי לכתובת אשה מכרה לאחר ידה על העליונה, רצה גובה ממנו רצה גובה משאר נכסים. וכן בקג"נ: רבן שמ...... ה שדהו חנות לכתובת אשתו מכרה לאחר , ידה על העליונה וכו'. וכן גרסו כל הראשונים (חוץ מן השיבוש "חנות") שנביא להלן. ובבבלי גיטין מ"א א': תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים. רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. ופירש"י: כלומר, דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וכו'. ומשמע מתוך דבריו שאינה יכולה לגבות משאר נכסים. ובס' המקח והממכר לרב האיי ש"ד (קרוב לסופו), ד' וויניציאה, ט' רע"ב: ואח"כ מכרה לאחר, ונשתיירו לו נכסים למוכר שיכולים ליפרע ממנו כדי אותו (בעל) חוב, והאשה ידם (צ"ל: ידה) על העליונה, רצו גובין (צ"ל: רצה גובה) מאותן נכסים שנשתיירו למכור, רצו גובים (צ"ל: רצה גובה) מאותו שדה הנמכר לזה שנעשה עליו אפותיקי, כדגרסי' (כלומר, בתוספתא) רבן שמעון אומ' העוש' שדהו אפותיקי לכתובת אשתו ומכר', ידה על העליונה, רצתה גובה ממנה, רצתה גובה משאר נכסים. וכן כותב הראב"י בתשובה: 8 הוצ' הר"ש אסף בספרן של ראשונים סי' ו', עמ' 9, הוצ' הר"י קאפח סי' קט"ז, עמ' צ"ד. וסבורני שאם תעיין בספר מקח וממכר וכו' תכיר משם שרב האיי גאון פסק כרשב"ג, והביא ראיה מן התוספתא. ואפשר שלפניו היה מפורש שם: כדגרסי' בתוספתא וכו'. וכן בעיטור ריש אות פה, פותיקי, הוצ' רמא"י ס"ג ע"ד: והכי איתא בתוספתא דכתובות רשב"ג אומר העושה שדיהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה ידה על העליונה. וכן מעתיק את התוספתא כגי' כי"ע וקג"נ גם בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' מ"ג ובחידושיו לגיטין מ"א א', ד"ה תניא, ובנימוקי יוסף שם, עמ' ק"ה. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן, עיין במלחמות יבמות רפ"ז ובחידושיו לגיטין מ"א א', ועיי"ש בחי' הר"ן. ובריטב"א גיטין שם: ובתוס' נמי גרסי' בההיא (התם) דבמכרה עסקי', דגרסי' התם דעושה (צ"ל: העושה) שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה ומכרה גובה משאר נכסים, 9 ע"כ הוא לשון הבבלי בגיטין שצרפה רבינו לתוספתא. רשב"א (צ"ל: רשב"ג) אומר העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתוכתה ומכרה, ידה על העליונה, היינו לומר שאם תרצה לגבות אפילו מאפותיקי שלה יכולה לבטל המקח מיד וכו', והיינו דווקא באשה, אבל בב"ח אפי' רשב"ג מודה דאפילו (צ"ל: דאם) מכרה מכורה. ובירושלמי יבמות פ"ז ה"א, ח' ע"א: נישמעינה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו על חובו, מכרה הרי זה מכורה, הלוקח יחוש לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל או' לאשה בכתובתה אינה מכורה, שלא עלת על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין. והרי"ף בגיטין פ"ד סי' תע"ב הסמיכו לברייתא שלנו בבבלי גיטין מ"א א' הנ"ל, ופירשו בתשובתו סי' ר"ד הנ"ל. ועיין ירושלמי שביעית פ"י ה"א, ל"ט ע"ב, ובס' הזכות על הרי"ף הנ"ל במקומו ובמלחמות יבמות פ"ז ובחידושיו לגיטין מ"א א', ברשב"א בתשובה ובחי' הנ"ל, במאירי הנ"ל, עמ' 173 ואילך (באריכות), בריטב"א שם ועוד. ועיין לעיל ספי"א. ועיין מה שהאריך בזה בנתיבות משפט לס' משרים, רע"ב ע"ד ואילך, ועיי"ש רע"ג ע"א ואילך.

1325-26. אלמנה שאמרה אי איפשי וכו'. פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ג.

1426-27. שכך הוא כבודו של בעלה. במשנתנו הנ"ל: ונותנין לה מדור לפי כבודה. ופשיטא שאין כאן סתירה, עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 27–28, ד"ה האשה. והתוספתא מלמדת שאינם יכולים להוציאה מבית בעלה בעל כרחה, ואפילו אם רוצים לשכור לה בית מרווח. ובח"ד ציין ל"יש אומרים" שהביא הרמ"א באה"ע סי' צ"ד ס"ק א' (ועיין בס' המקצועות הוצ' ר"ש אסף סי' ל"ט, סוף עמ' ל"ג ואילך). ועיין בבית שמואל שם אות ג'. ועוד אנו למדין מכאן שאם היורשים הם בני הבעל אינם רשאים לדחוק עליה שתתפייס, מפני כבוד אביהם.

1527. אמרה אי איפשי לזוז מבית אבה וכו'. פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ג הנ"ל.

1628. שכך היא ברכת הבית מרובה. כלומר, מזונות לשנים מזונות לשלשה, ונר לאחד נר למאה, כפי' רש"י במהדו"ק ק"ג א', ר"ח כאן 10 לפי תוספות ק"ג א', ד"ה ברכת, ב"ב קמ"ד ב', ד"ה ברכת, אוה"ג לקוטים מפי' ר"ח, עמ' 80. ור"ג בב"ב קמ"ד ב' (ע"פ שבת קכ"ב א'). והוא מאמר רב הונא (כאן ק"ג א' וב"ב קמ"ד ב'): ברכת הבית ברובה . ועיין ברע"ב פי"ב סמ"ג, ובהערה ב' בהוצ' ראם שם.

1728-29. כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וכו'. פיסקא ממשנתנו פי"ב מ"ד, ולא נוספו כאן אלא דברי ר' ישמעאל.

1831. ר' ישמעאל אומ' שלשים שנה. וכ"ה בד. ועיין במלא"ש למשנתנו ספי"ב. ולפי חוק רומי משנת 424 למספרם חל חוק התיישנות על חובות אחרי שלשים שנה, Praescriptio triginta annorum, עיין מ"ש ר"ז ורהפטיג בספרו החזקה במשפט העברי, סוף עמ' 264 ואילך. וחוק זה הוא כשלש מאות שנה אחרי ר' ישמעאל. ובכי"ע: ר' ישמע' אומ' שלש שנים. ועיין בבלי צ"ו א' (לעניין מזונות).

1931-32. וחכמים אומ' כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם. משנתנו ספי"ב.

2032-33. וכל זמן שהיא בבית אביה משכרת כתובתה עד עשרים וחמש שנים. בד, כי"ע וקג"נ: גובה כתובתה וכו', 11 בכל הנוסחאות של המשנה והתוספתא הגירסא היא "עשרים וחמש שנים". אבל בהלכות קצובות. שימוש ב"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 126: אשה יכולה לגבות כתובתה עד עשרים וארבע שנים. ועיין בשנו"ס שם מכי"ר. ומה שתמה בהע' מ"ח שם הוא מפורש בבבלי ק"ד א': לר' מאיר מהו שתשלש, עיין ברש"י ובשאר מפרשים שם. ובוודאי שכצ"ל לפנינו, והיא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. וכנראה שהנוסח "משכרת" הוא תיקון ע"פ הסיפא: "כשם שהיא משכרת", עיין מ"ש להלן. ובירושלמי ובבבלי נחלקו אמוראים אם הלכה זו היא דווקא באין שטר יוצא מתחת ידה, או אפילו אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה אנו מניחים שמחלה. וכן גם לעניין תוספת כתובה, עיין שם ק"ד ב' (ועיי"ש נ"ה א') ובירושלמי ספי"ב ומקבילות.

2133-34. כשם שהיא משכרת כתובתה עד עשרים וחמש שנים, כך יורשיה הבאין ברשותה משכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים. וכ"ה בד, אלא שבסיפא: יורשים הבאים ברשותה מוכרים כתובתה עשרים וחמשה שנים. ובכי"ע: כשם שהיא מזכרת כתובתה וכו' כך יורשין הבאין ברשותה מזכירין כתובתה עד עשרים וכו'. ובמשנתנו ספי"ב: מתה יורשיה מזכירין 12 במשנה שבירושלמי ובד' נפולי: מוכרין, כגי' ד. ובשנו"ס לספרי בלק, הוצ' הורוביץ, עמ' 173, שו' 12: "דטר מוכרין ל מזכירין בוי"ר משכירין". והיא משכירין היא מזכירין. כתובתה עד עשרים וחמש שנים. ונחלקו הראשונים בפירושה: רש"י (שבועות מ"ח א') פירש: יורשיה מזכירין ותובעין וגובין כתובתה עד עשרים וחמש שנים משמת בעלה , ואם עברו כ"ה שנים ולא תבעוה הפסידוה. ובמאירי, עמ' 479, הביא בשם יש מפרשים: משעת מיתתה, וכ"ה בטור אה"ע סי' ק"א. ולכאורה הדברים קשים לכל הפירושים, שאם מתה לפני שעברו כ"ה שנים, הרי אין שום הוכחה שמחלה, ולמה נצרף את השנים שאחרי מיתתה לשנות חייה; ולפירוש השני קשה למה לא נדון את היורשין כשאר בעלי חוב שהם גובין לעולם. ואם אמרו כן באשה שהיתומים זנין אותה, מה נשתנו היורשין משאר בעלי חובות. ואפילו לשיטת הירושלמי, הר"ח ועוד שמדברים בשאין היתומין זנין אותה, 13 כלומר, לפי רש"י בשיטת החכמים, עיין תוספ' רי"ד ק"ד א', ועיי"ש מ"ש בשם הר"ח, וציין גם לרש"י כאן נ"ה א', ד"ה כל זמן. ויש להוסיף גם פירש"י בשבועות מ"ח א'. וכן כתב בשם הר"ח בעיטור אות כ', כתובות, הוצ' דמא"י ל"א ע"ב (ורבינו ציין שם לעובדא שבבבלי ק"ד ב', עיי"ש). וכן במרדכי ספי"ב סי' רס"ה: גרסינן בירושלמי (פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב) אמר ר' אבין לא מסתברא אלא באשה שאין לה מזונות, אבל ביש לה מזונות אומר אני משום מזונותיה לא תבעה. וכ"פ ר"ח . וכ"ה שיטת הראב"ן בתשובתו לר' יצחק הלוי סי' ק"ז, ד' פראג ל"ז ע"ב, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ב ע"ד. שאפשר לומר כשם שמוחלת על המזונות (שאינה רוצה לעבור לבית חמיה) כך מוחלת אף על הכתובה, אין טעם זה קיים ביורשין. ולא עוד אלא שבתוספתא כאן מפורש "יורשיה הבאין ברשותה", וכבר נתבאר לעיל פ"ט, שו' 12–13, שלשיטת רוב הראשונים הכוונה כאן ללקוחות, והיינו שמכרה להם כתובתה, או שנתנה במתנה, וכאן בוודאי אינו מסתבר להניח שעברה על איסור ומחלה על כתובתה אחרי שמכרה אותה (עיין תוספות פ"ו א', ד"ה תיזיל), וכיצד נצרף את השנים שבחייה עם השנים שלאחר מיתתה. ואפילו אם נמנה כ"ה שנה לאחר מיתתה, הרי הלקוחות ששלמו בעד כתובתה למה יגרע דינן מבעל חוב. יתר על כן אם מכרה כתובתה הרי אין לה מזונות בין שמכרה בחיי הבעל בין שמכרה לאחר מותו 14 ולא עוד אלא אם מכרה לאחר מותו אין לך תביעה גדולה מזו. (כמפורש לעיל פי"א, שו' 5–6), ואין לה עניין לא למזונות ולא לכתובה, ובוודאי שאין לצרף את ימי חייה לשנים שלאחר מיתה. ונראה שמטעם זה פירש הר"ח שהבבא האחרונה במשנתנו ("מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו'") היא מדברי ר"מ, שכן הוא כותב (שבועות מ"ח א'): יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה וכו', נתאלמנה וישבה לה בביתו , ואם מתה בתוך כ"ה שנה לאלמנותה יורשיה מזכירין כתובתה, כלומר, נפרעין כתובתה, 15 זכרון של פרעון. אבל אם היתה בחיים אחרי מות אישה יותר מכ"ה שנה אין לה, שיש בכלל כ"ה שנה שתעשה טובת הנאה כדי כתובתה, כאשר מפורש בכתובות וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שאין היורשין גובין אלא בתוך כ"ה שנה לאלמנותה, אבל לאחר מיכן אינן גובין, משום שכבר נתקבלה כתובתה, והוא הדין אם מכרה כתובתה, והלקוחות לא תבעו את היורשין הפסידו, שכבר נתקבלה כתובתה, ואינה גרועה ממחלה להם. 16 והתוספתא לא נכנסה כאן לעניין תביעת הלקוחות מיורשי האשה (ואפשר שלא הניחה נכסים) אלא לתביעת הלקוחות מיורשי הבעל. ובירושלמי פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב, מפורש שאף לר"מ הטעם הוא משום מחילה, שכן אמרו שם: בטובה שעשו לה , שנחלטה (צ"ל: שנשלטה, כמו שהוא בד' קושטא) [ב]ניכסיה בחיי בעלה עד כ' וחמש שנה מחלה כתובתה. ועיין מ"ש בשטמ"ק ק"ד א' בשם תלמידי רבינו יונה, והוא, כנראה, ע"פ הירושלמי. והר"מ השמיט את דין הסיפא, וכנראה סמך על הר"ח שהיא אליבא דר"מ, ואינה הלכה.

2235. ובעלי חוב גובין לעולם, אע"פ שאין משכירין. וכ"ה בד. ובכי"ע: שאין מזכירין, ובקג"נ: מפני שאין מזכירין. ובבבלי ק"ד א': אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה. מתיב רב ששת ב"ח גובה שלא בהזכרה וכו', הכא במאי עסיקינן כשחייב מודה. והאמר ר' אלעא שונין גרושה הרי היא כבעל חוב וכו', הכא נמי כשחייב מודה. ומכאן ברור שההלכה היתה ידועה בבבל כברייתא. ובירושלמי פי"ב ה"ה, ל"ה ע"ב: באשה שיש לה כתובה גובה לעולם וכו', אפילו אשה שיש לה כתובה אינה גובה אלא עד כ"ה שנה. מילתא דר' אלעזר אמרה [כן, דאמר ר' אלעזר] 17 כנ"ל להגיה, ועיין בפ"מ. ב"ח גובה לעולם, לא אמר אלא בעל חוב, אבל אשה אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה (כלומר, דומיא דבעל חוב, דנקיט שטרא בידיה). ומכאן שבא"י אמרוה בשם אמורא. וכן היא ההלכה שכל זמן שאין ריעותא, והחייב מודה אין אצלנו חוק התיישנות בחוב.