תוספתא כפשוטה על כתובות יב:ד

136-38. מי שהלך למדינת הים ובא, ואשתו תובעת מזונות, אם אמ' הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה, הרשות בידו. ואם פסקו לה בית דין מזונות, מה שפסקו פסקו. וכ"ה בד. ובכי"ע: מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו ותובעת מזונות, אמ' להם צאו לה וכו'. ומגירסת כי"ע מוכח שהכוונה היא, שאמר עכשיו להם (כלומר לב"ד), צאו לה מעשה ידיה במזונותיה, שאינה יכולה לתבוע ממני בעד המזונות שהוציאה משלה, או שלותה ואכלה, שהרי יכלה להרויח במעשה ידיה, הרשות בידו לטעון כן, אבל אם כבר פסקו לה בית דין מזונות לפני כן מה שפסקו פסקו, ומפסיד את מעשה ידיה, אם לא עשתה. ועיין בר"מ פי"ב מה' אישות הכ"א, ובחי' הרמב"ן ק"ז א'. ולהלן נראה שהראשונים הבדילו (לכל הפחות בנוסח הברייתא שבבבלי) בין "ואמר" (שכוונתו שהוא טוען עכשיו: צאי מעשה ידיך וכו') לבין "אם אמר" (שכוונתו שהוא טוען שכבר אמר כן לאשתו לפני צאתו למדינת הים), עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פי"ג ה"א, ל"ה ע"ד: הרי משבא ממדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה שומעין לו , ואם פסקו בית דין מה שפסקו פסקו. ר' ירמיה אמר בשאין מעשה ידיה כדי מזונה. כהדא שומעים לו? כמאן דמר אין מזונות לאשה מדבר תורה וכו'. ר' יוסי אומר בשיש מעשה ידיה כדי מזונ'. כהדא מה שפסקו פסקו? תיפתר בשפסקו יתר. ואף כאן פירושו שהוא טוען עכשיו יצאו מזונותיה וכו', ולר' ירמיה אפילו אם לא ספקו כדי מזונותיה יכול לטעון היית צריכה להדחק ולהצטמצם, למ"ד אין מזונות האשה דבר תורה. ולר' יוסי אינו יכול לטעון כן אלא דווקא אם ספקו, אלא שהוציאה בריוח. ובבבלי ק"ז א': ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואם בא ואמר 18 בכי"מ חסרה כל הברייתא. ובתי' הרמב"ן מעתיק: ואמ' צאו לה מעשה ידיה וכו'. וברש"י מהדו"ק: ואמר לה בחזירתו (מלה זו היא הוספת פירוש של רש"י) צאי מעשה ידיך וכו'. ומהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ש"ג (פירושי רבינו יהודה בר נתן לכתובות, ירושלים תרצ"ג), עמ' 157, הע' 2, מביא בשם הבבלי כי"ר: ואמר לה. אלא שדבריו ז"ל אינם מדוייקים ואינם ברורים. ומה שתיקן בתוספתא הוציא[ו] סמך על שנו"ס אצל צוקרמנדל ועל התוספתא בד"ה. ובד ובכי"ו מפורש: הוציאו. ומש"ש שגם בריטב"א הגירסא היא "ואמר לה" אין הדברים כן, ובריטב"א עצמו הגירסא היא "ואמר" (אלא שבשטמ"ק מביא בשמו: ואמר לה). וכן מש"ש "אבל בירוש' שלנו, ל"ה רע"ד, חסרה סיפא" אינו מדוייק, ובירושלמי אינו חסר כלום, וכמו שהעתקנו לעיל בפנים. צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי , קדמו בית דין ופסקו וכו'. ואף לפי גירסא זו ("ואם בא ואמר") משמע קצת 19 אבל עיין מ"ש להלן, הע' 31, בשם הרא"ה. שהוא עכשיו טוען: צאי מעשה ידיך וכו', כפי' התוספות, ד"ה ואם בא (השני). ברם ברי"ף רפי"ג הגירסא היא: אם אמר לה צאי וכו', ולפי גירסא זו מסתבר יותר לפרש, אם אמר לה לפני שיצא : צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי, ואעפ"י שלא ספקה, הואיל וקבלה עליה (ולשיטת הר"מ אפילו שתקה ולא אמרה כלום), עיין להלן. וכן מדייק ומבדיל הרמב"ן בין שתי הלשונות, אלא שדבריו "תוקנו" בחידושיו, והנכון הוא ברמב"ן כת"י ביה"מ כאן (וכן מעתיק גם בשטמ"ק בשמו), וז"ל: "ואמרי' בבריתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמ' צאו לה מעשה ידיה במזונותיה, כלו' שלותה היא ואכלה, ואמ' הוא הרי היתה יכולה לעשות ולאכול, הדין עמו . ואם קדמו ב"ד ופסקו" וכו'. "ובנוסחא של ר"ח ז"ל ובהלכות 20 כלומר, ברי"ף רפי"ג. אם אמ' צאי מעש' ידיך 21 כ"ה בהוצ' שלפנינו ובשטמ"ק. ובכ"י בטעות: צאי ידך. במזונותך רשאי , וכן בתוספת' אם אמ' הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה , ולפי זו הגרס' שאמ' להבא וספקא, אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשו מעשה ידיה, והיא לא 22 כ"ה בנדפס ובשטמ"ק, ובכ"י בטעות: לו. עשתה כלום, יש לומ' הרשות בידו, וי"ל שאינו רשאי". ומפרש רבינו לפי הגירסא "אם אמר" שהכוונה לפני שיצא אמר לה להבא: צאי מעשה ידיך וכו'. 23 וכן בריטב"א ק"ז א': ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. פי' לישנא קלילא נקט, והכי פירושו שאם אמר שכן אמר לה כשהלך, וקבלה עליה רשאי לומר כן, כיון שעדיין לא פסק לה ב"ד. ורבינו כנראה לא הסתייע מן התוספתא אלא ללשון "אם אמר" שזו היא הגירסא הנכונה גם בברייתא שבבבלי. אבל בחי' הרמב"ן שבדפוס (ק"ז א'): ובנוסחא של ר"ח ז"ל ובהלכות אם אמר לה צאי מעש' ידיך במזונותיך רשאי, וכן בתוספתא אם א"ל צאי מעש' ידיך במזונותיך וכו'. והוא "תיקון" מגיה מלומד שהשב שרבינו הבדיל בין הנוסח של הברייתא שבבבלי " ואמ' צאו לה מעש' ידיה במזונותיה " לבין נוסח הרי"ף והתוספתא שגרסו " א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך " שכוונתו שאמר לה כן לפני שיצא: צאי וכו', כלומר להבא. ותיקון זה יש לו סמך במגיד משנה פי"ב מה' אישות הכ"א, בד"ק ובד"ו, וכ"ה שם: "מי שהלך למדינת הים ובא, 24 כגירסת כי"ו וד בתוספתא. וכן, כנראה, גרס גם הרא"ש בבבלי, כפי שיוצא מתוספותיו ק"ז א', אלא שיש שם חסרון, וצ"ל: [מי שהלך למדינת הים] ובא, ואשתו תובעת מזונות וכו'. וכן ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק): מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא (המלה "וחזר" הוא פירושו של רש"י למלה "ובא") ואשתו תובעת וכו'. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף: מי שהלך למדינת הים וחזר, ואשתו וכו', הכל כפרש"י במהדו"ק, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ג' (פירושי ריב"ן), מבוא, עמ' II. ואשתו 25 כ"ה בד"ו רפ"ד. ובד"ק: אשתו. תובעת מזונות ואמ' צאי 26 צ"ל: צאו, כפי שיוצא ברור מפירושו להלן. מעשה ידיה במזונותיה רשאי. קדמו ב"ד ופסקו וכו'. ודעת רבינו בפירוש בריתות אלו כך הוא, מי שהלך למדינת הים ואחר חזרתו, אשתו שדחקת עצמה וניזונת תובעת מזונות, והוא אמ' צאו (כ"ה בד"ק) מעשי ידיה למזונותיה, רשאי, שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום. ויש שם גרסא אחרת ואמר לה (כ"ה בד"ק ובד"ו) צאי מעשה ידיך במזונותיך (כ"ה בד"ו רפ"ד. ובד"ק בטעות: במזונותיה) רשאי, ופירוש שכבר אמר לה בצאתו, והיא שתקה. ובירושלמי (הנ"ל) מצאתי כגרסה הראשונה". ולפי גירסא זו במגיד משנה ברור שההבדל בין הגירסאות הוא בין "צאו מעשה ידיה במזונותיה" לבין "צאי מעשה ידיך במזונותיך", ממש כמו ברמב"ן בחידושין הנדפסין. ברם נראה שיפה תיקנו במ"מ שבד"ח של הרמב"ם: ויש שם גירסא אחרת: ואם אמר לה וכו', וההבדל הוא בין "ואמר" לבין "ואם אמר", כברמב"ן כת"י, וכמו שהוא בשטמ"ק. וכן בר"ן רפי"ג: ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואמ' לה צאי 27 הנכון הוא בדדך תמים שבתמת ישרים, ל"ו ע"א: ואמד צאי (צ"ל: צאו) לה מעשה ידיה. מעשה ידיה במזונותיה 28 כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. ובד"ח: ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך . רשאי, ואם קדמו ב"ד ופסקו, מה שפסקו פסקו. כך הגירסא במקצת ספרים ובירוש' ובתוס' , אע"פ שאינה כן בהלכו' הרי"ף ז"ל. [והכי קאמר] מי שהלך וכו' ולותה היא ואכלה, וכשבא אמ' הוא לב"ד הרי היתה יכולה לעשות ולאכול, רשאי כלו' דהדין עמו, אבל אם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו, ואינו יכול לטעון כלום וכו'. ולפי גירס' ההלכו' שגורסי' אם אמ' לה [ה"ק שאם הוא אומ' שכבר אמר לה] 29 כ"ה בדרך תמים הנ"ל (לעיל הע' 27). והוא מוסיף: בס"א הוגה ה"ק שאם אמר לה הוא כצאתו צאי וכו'. הוא בצאתו [צאי] 30 כ"ה בדרך תמים הנ"ל. מעשה ידיך והיא שתקה, הדין עמו אפי' בשלותה, לפי שהוא נאמן בכך וכו'. וברור שרבינו מבדיל בין הלשונות, כמו שהוא ברמב"ן בכת"י ובשטמ"ק. אלא שהר"ן גרס בתוספתא: ואמ' לה צאו מעשה ידיה וכו', כעין גירסת כי"ע, ולפיכך הבדיל בין גירסת התוספתא לבין גירסת הרי"ף, אבל הרמב"ן גרס בתוספתא: אם אמ' הוציאו לה מעשה ידיה במזונותיה (כגי' רמב"ן כת"י ושטמ"ק), והוא כגי' כי"ו וד, ולפיכך לא הבדיל בין גירסת התוספתא והרי"ף. ואף רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) גרס בבבלי: ואמר לה צאי מעשה ידיך וכו', ולפיכך פירש שאמר לה בחזירתו "צאי מעשה ידיך למזונותיך, כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי" וכו'. ברם דיוק זה בלשון אינו הכרח גמור. ותלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) כתבו: אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן , 31 ולפי גירסא זו הרי ברור שהכוונה שאמר לה מתחילה לפני שיצא: צאי מעשה ידיך וכו', והוא נאמן שאמר לה כן, והיא קבלה עליה. ואף הרא"ה (לפי שטמ"ק) כתב: ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך, כלומר, שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי , כלומר, נאמן , דומיא דמאי דתניא באידך (כלומר, בברייתא שלעיל שם בסמוך בבבלי) שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן. ואין זה נכון, שבכל הספרים גורסין רשאי , ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי, אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו' שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך, רשאי וכו'. הרי לך שפירש גם את הלשון "אם אמר לה" שכוונתו אם אמר לה עכשיו טלי מה שעשית במזונותיך. ועיין גם במאירי, עמ' 489, ד"ה כל שפסקו. 32 ומ"ש שם: שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני ליתמי וכו', צ"ל: דטעני' (-דטענינן) ליתמי וכו'. סוף דבר, לפי גירסת התוספתא בכל הנוסחאות, המקויימות גם ע"י הרמב"ן והר"ן, והירושלמי מוכח שהוא יכול לטעון כשבא (אף אם לא אמר לה כלום כשיצא) שהיא תחשב מה שהרויחה ותנכה למזונותיה. 33 וכן משמע מן הלשון "רשאי" שבתוספתא ושבבבלי, אבל לפי הפירוש שהכוונה לדברים שאמר לה כשיצא, היה צריך לומר "נאמן", כסיגנון הברייתא שלעיל בבבלי, ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם תלמידי רבינו יונה. ופירוש הרא"ה (לעיל הע' 31) דחוק מאד. ואף אם לא עשתה כלום, אפשר שהוא רשאי לטעון צריכה היית לעשות, כפירש"י במהדו"ק, רבינו יהונתן בת"י, רמב"ן ור"ן הנ"ל ועוד. ודין זה הוא דווקא בדספקא, אבל אם אינה ראוייה למלאכה, או שאין מעשי ידיה מספיקים למזונותיה, אינו יכול לטעון. ולעומת זה לא שמעינן מינה כלום לעניין אם בא וטען: אמרתי לה לפני יציאתי למדינת הים: צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה (או שתקה, לשיטת הר"מ ועוד), אם הוא נאמן 34 ובאוה"ג, התשובות, עמ' 367: אם אין טוען בעלה ואומר (צ"ל: שאמר) לה צאי מעשה ידיך במזונותיך יפרע עליה ויתן למפרנס מה שהלוה, אי נמי קדמו ופסקו לה ב"ד מזונות, אעפ"י שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מוציאין מבעל ופורעין עליה וכו'. ומדבריו משמע שאם לא פסקו לה ב"ד נאמן לטעון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. (ובכגון דא אפילו לא ספקא אינו חייב ליתן לה). והארכנו בזה מפני העירבוביא שבדפוסים של הרמב"ן, הר"ן והרב המגיד, שהיא נוגעת גם לנוסח התוספתא שהביאו.

238-40. אמ' ר' יוסה בי ר' יהודה לא נחלק אדמון וחכמי' על שפסק לה אביה שהיא יכולה לומ' אבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. על מה נחלקו על שפסקה היא בעצמה וכו'. במשנתנו פי"ג מ"ה: הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר יכולה היא שתאמר אלו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס, או פטור. ועיין בחי' הרמב"ן, במאירי, עמ' 494, ובשטמ"ק, ובתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק. והברייתא שלנו בירושלמי פי"ג ה"ה, ל"ו סע"א, בבלי ק"ט א'. והתוספתא והירושלמי קיצרו בלשונם, והכוונה בסיפא: על מה נחלקו וכו' או כנוס או פטור, וחכמים אומרים תשב עד שילבין ראשה. ובירושלמי צ"ל: ופשט לו את הרגל, [שלא] תהא יושבת וכו'.

343-44. הפוסק מעות לבתו קטנה, ופשט את הרגל, כופין אותו ליתן, שזכין ואין חבין לו. בד: שזכין לקטן ואין חבין לו. ובכי"ע: שזכין לאדם ואין חבין לו. ועיין לעיל פ"י סה"ב, שו' 10–11. ועיין דברי אמת לר"י בכר דוד, בעניין קניינין, סי' ג', צ"ה ע"א. ובשו"ת מהר"מ מרוטנברג כ"י (לפי הר"מ בלוך בד' בודאפעסט סי' ע"ז, הערה א'): ועוד ראי' מתוספתא דפ' בתרא דכתו' הפוסק מעות לחתנו ולבתו קטנה ופשט להם את הרגל כופי' אותו לתן, שזכין לקטן ואין חבין לו. וכע"ז גם בשו"ת הנ"ל, הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' ר"ה: הפוסק מעות לחתנו ולבתו ופשט לה וכו', כנ"ל. אבל בתשובה שלו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתע"ג: הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה הרגל וכו', כנ"ל. וכן במרדכי ב"מ פ"ו סי' שמ"ו: ופושט לה הרגל (כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. ובד"ח: ופשט לו את הרגל). ואם גירסא זו (ופשט לה , או: ופשט להם ) נכונה הרי ברור מתוכה שפשט את הרגל פירושו כאחד הפירושים שהביא בערוך ערך פשט, והיינו שהוא מראה שאין לו מה ליתן, או שאינו רוצה ליתן, או כפירוש הראב"ן, ד' פראג קל"ג ע"ב, שהרחיב לו את הזמן. 35 ולעיל שם, קל"ב ע"ד: הפוסק מעות לתתנו ופשט לו הזמן ליתן לו. אבל הר"מ בפיה"מ כאן ובפכ"ג מה' אישות הט"ז פירש שפשט לו את הרגל והלך לו. 36 והיא פעולה חוזרת, דוגמת הלך לו למדינת הים, וכדומה. ולפי פירוש זה אין לומר: פשט להם את הרגל, או פשט לה את הרגל. וכן מביא בשטמ"ק ק"ח ב' בשם הראב"ד, וכן משמע ממכתב במצרים שנכתב במאה התשיעית לאלף הרביעי, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח. ורבינו יהונתן על הרי"ף בכ"י פירש: פשט לו את הרגל, שמת. ובמאירי, עמ' 494, הביא את שני הפירושים הללו. וכן משמע בירושלמי (כאחד משני הפירושים האחרונים), עיין מ"ש בה' הירושלמי הנ"ל. ובשו"ת מהר"מ הנ"ל בד' קרימונא סי' קכ"ה: כדתניא בתוספתא וכו', ובפ' בתרא הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט את הרגל ולא נתן, כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו. ומשמע מלשונו שכופין ליתן למי שלא נתן, והוא תמוה מאד, שהרי בין בירושלמי ובין בבבלי אמרו שכופין את הבעל ליתן גט, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"ו ה"ב, ל' ע"ג: ולא דברים שהן קונין באמירה הן וכו', הפוסק מעות לבתו קטנה כופין אותו ליתן. הא לגדולה לא ? אמר ר' אבון כופין אותו ליתן גט. והירושלמי לא גרס בברייתא שלנו "ופשט את הרגל", ומכיון שאמרו "כופין אותו ליתן" הרי מוכח שהוא לפנינו, 37 ועיין בריטב"א ק"ח סע"ב שנדחק בפירוש הבבלי שם ק"ט א', עיי"ש. ולפיכך שאל מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה, ואפילו בגדולה יכפו אותו ליתן. 38 אבל בירושלמי במקומו למשנתנו פי"ג מ"ה לא שאלו כלום, שהרי במשנתנו מפורש "ופשט לו את הרגל", כלומר שאינו לפנינו, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה הפוסק. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק, בתוספות הרא"ש שם, ועוד. ותירץ הירושלמי שהכוונה כופין את הבעל ליתן גט, ולא שכופין את האב, וממילא אין הוכחה שהאב לפנינו, והברייתא נסמכה למשנתנו שמפורש בה ופשט לו את הרגל, כלומר, שהאב אינו לפנינו. ולפ"ז כולם מודים בקטנה שפסק עליה אביה שמחייבים את הבעל ליתן גט, שהרי כל עצמו של סרוב הבעל לכנוס, או ליתן גט, הוא מחמת תנאי האב, ואין הבין לקטן אפילו בפניו, 39 בירושלמי פי"ג רה"ה, ל"ו סע"א, פירשו את משנתנו: מתניתא בשפסק במעמדה, אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודיי. ולפ"ז כל המחלוקת היא בשפסק במעמד הבת, ולפיכך אמרו כאן "ואין חבין לו", כלומר, אין חבין לקטן אפילו בפניו. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק. ואין תנאי האב כלום. ולפ"ז ברור שהברייתא נסמכה למשנתנו בשפסק האב, כמו שראה לנכון במצפה שמואל. ובבבלי ק"ט א' (אחרי שהביאו את הרישא של התוספתא, כלומר, דברי ר' יוסי בר' יהודה שם) אמרו מיד אחריה: תנא במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה כופין. כופין למאן, אילימא לאב איפכא מיבעי ליה. אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט. ופירש"י: "במה דברים אמורים. אברייתא קאי. איפכא מיבעי ליה, אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי, לפי שהגדולה תנאה תנאי", כלומר, וקטנה אין תנאה כלום. 40 וכדברי רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק): קטנה. דאין תנאה תנאי, דהא אין מעשה קטנה כלום, אין כופין אותו. ומסיום לשון התוספתא "שזכין לקטן ואין חבין לו" ברור שמדברים בשפסק האב, וברייתא זו נסמכה למשנתנו, ולא לרישא של התוספתא. וכן בה"ג סוף ה' כתובות, ד"ו ע"ד ע"ד, הביא את משנתנו הנ"ל, ומיד הסמיך לה: תנא במה דברי' אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו וכו' (ואת הברייתא של ר' יוסי בר' יהודה לא הביא כלל). וכן פירש בשטמ"ק במקומו, ריש ד"ה תנא, ואח"כ סיים: לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה, וכמו שפירשו התוס', 41 עיי"ש ק"ח ב', ד"ה הפוסק. ואין הכרח לפרש כן בדבריהם, עיין בתוספות הרא"ש שם, ד"ה על מה, וד"ה בד"א, בחי' הרשב"א שבשטמ"ק ק"ט א', סד"ה לא נחלקו, וסד"ה תנא, ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שהביא בשטמ"ק שם. ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, ל"ז ע"ג. דלא מצינו תנא דקאי עלה דבריתא בשום מקום. 42 לכאורה דבריו תמוהים, שהרי ה"תנא" הראשון שבבבלי (ברכות ג' ב') מפרש את הברייתא. אבל באמת המלה "תנא" שם מיותרת, ואינה בכמה מקורות (עיין דק"ס שם, עמ' 6, הע' ע') והכל הוא המשך הברייתא שלעיל, עיין בתוספתא שם פ"א סה"ג. ברם אנו מוצאים בבבלי כמה "תנא" שמפרשים את הברייתות, עיין ברשימתו של הר"ח אלבק בספרו "מחקרים בברייתא ותוספתא", עמ' 53 ואילך. ועיין בבלי נזיר ה' א', נ"ב ב' ועוד. ויש כמה "תנא" שאינן שייכות למשנה כלל, וביחוד באגדה (עיין סנהדרין כ"ב ב' ועוד), ובעיקר בזהות אנשים שדרכו של הבבלי לפתוח בתנא, עיין ר"ה ג' א', שם ג' ב', סנהדרין ק"א ב', שם ק"ה א', תמורה ט"ז א' (ועיין פסחים קי"ג ב', ושם אינה ברייתא של תנאים כלל, והלשון "תנא" הוא באשגרה מפני הפתיחה הרגילה בברייתות השונות: הוא... הוא... הוא). ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל, סוף עמ' 53 ואילך. וכן במאירי, עמ' 494: ופירשו בגמרא לדעתם (כלומר, לדעת החכמים במשנתנו) דווקא בגדולה, שאף היא הרגישה ברמאות (כלומר, כשפסק עליה אביה), אבל קטנה ודאי כופין אותו. ולפי דעת כל הקדמונים הנ"ל נסמכה הברייתא למשנתנו, ובפסק עליה אביה אנן קיימין, וכפי שמוכח בתוספתא. ועיין מ"ש על שיטת הר"מ ושאר פוסקים בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ז, אות נ'.