תוספתא כפשוטה על כתובות יב:ו

153-54. המוציא שטר בבל, גובה עליו כסף בבל, ארץ ישראל, גובה עליו כסף ארץ ישראל. וכ"ה ("שטר בבל", "ארץ ישראל") גם בד. ובכי"ע: שטר חוב כתוב בבבל וכו', בארץ ישראל וכו' והיא היא. וכבר העירותי בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 45, שכל הברייתא נכפלה להלן ב"ב פי"א ה"ג. והיא נשנית כאן אגב משנתנו בסוף מכילתין, וכמו שסיימו כאן "מה שאין כן בכתובת אשה". וכן הובאה הברייתא בבבלי ק"י ב'. ולפי שיטת הבבלי מסתבר לפרשה שהדינר בבבל משקלו יותר מאשר בא"י, ולפיכך נותן לו דינר בבל, כמקום הכתיבה, ולא כמקום הגבייה. ועיין על כל הברייתא בס' התרומות שער נ"ד ח"א, ובראשונים במקומו ק"י ב'.

254-55. היה כתוב סתם, מוציאו בבבל, גובה עליו כסף בבל וכו'. כלומר, אם לא היה כתוב שם המקום שנכתב השטר גובה את המטבע של מקום הגבייה. וכתבו תלמידי רבינו יונה (לפי שטמ"ק ק"י ב', ד"ה המוציא) שאפילו אם נתברר מקום הכתיבה אין אנו הולכים אלא אחר מקום הגבייה, משום שבכוונה לא כתב שם המקום בשטר, ונשתעבד לו מדעתו ליתן לו כפי מקום הגבייה. וכן כתב הריטב"א ק"י סע"א והר"ן בסוף מכילתין, וכן משמע מדברי הרמב"ן ק"י ב' (לעניין כתובה) שכתב שם: גובה ממעות בבל, או מן המקום שנכתב, כשאר שטרות, או במקום שגרשה, שכך קבל עליו כשכתב סתם . אבל הרמב"ם בספי"ז מה' מלוה ולוה חולק. וכתבו בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף כת"י ובס' התרומות שנ"ד סי' ב' הנ"ל שהטעם הוא שאנו מחזיקים שבוודאי כאן היה דר גם בשעת ההלואה. 71 לשון ר' יהונתן כת"י: דסתמ' דמילת' במקום שהוא דר עכשיו היה דר בשעת הלואה, שאין דרך בני אדם לעלות ממקומם בכל שנה, אלא מיעוט', והילכ' אין אדם (כנראה שצ"ל: אנו) חוששין למיעוט. וכע"ז בס' התרומות. ומסתבר שר' יהונתן שאב כאן מרש"י מהדו"ק, כדרכו, אעפ"י שבשטמ"ק לא הביאו. ועיין בר"מ וברמב"ן שהזכרנו בפנים (ומש"ש הרמב"ן בשם הר"מ). וצ"ע. ובגידולי תרומה שם, שכ"ה ע"ג, תמה על שיטת הר"ן הנ"ל, כיצד מותר לו לשלם יותר ממה שהלוהו, והרי יש כאן רבית, ועיין מ"ש ע"ז בתיקון סופרים על העיטור, ק"י ע"ג, וציין להגהות מרדכי בסוף פירקין.

355-56. כתוב בו כסף סתם, הרי זה גובה כל זמן שירצה. וכ"ה בד. ובכי"ע: כל מקום שירצה. וכ"ה בתוספתא ב"ב הנ"ל (לעיל, שו' 53–54, ד"ה המוציא) בכל הנוסחאות לרבות קג"נ. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ובבבלי, בשם הראבי"ה. ולפיכך קרוב לוודאי שכן צ"ל גם לפנינו וכתב סופר: כל מק', וטעה הקורא וקרא: כל מן, ותקנו אח"כ: [ז]מן. ובבא זו דבוקה לשלפניה, והיינו אם היה כתוב "סתם", ולא נזכר בשטר לא שם המקום, ולא שם המטבע, גובה המלוה את השטר בכל מקום שימצא את הלוה, וכמטבע הכסף הפחות שיצא באותו מקום. ובטור חו"מ סי' מ"ב כתב: ואם אין שום מטבע מפורש הולכין אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו, אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל, אם נכתב בא"י נותן לו מטבע של א"י, ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא במקום שמוציא אותו. ועיין בפרישה ובדרישה שם, אות י"ט. ועיין בס' התרומות שנ"ד ח"א סי' ג' הנ"ל. ולשיטת הרמב"ן, תלמידי ר"י, הריטב"א והר"ן הנ"ל הדברים מובנים, שכן נשתעבד לו מתחילה. ובבבלי ק"י ב': כתוב בו כסף סתם, מה שירצה לוה מגבהו. ועיין בבלי ב"ב קס"ה ב' ובראשונים כאן ושם, והמסקנא היא שנותן לו מטבע של כסף הקטן ביותר של אותו מקום. ובראבי"ה ח"ד סי' תתקי"ט, עמ' ש"א: ותנו רבנן המוציא שטר וכו' עד כתוב בו כסף סתם מגביהו בכל מקום שירצה . 72 וכ"ה גם ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ג, החלק העברי, ריש עמ' 11. ומלשונו ברור שמעתיק את הבבלי, ולא את התוספתא, עיי"ש. והגירסא "מגביהו בכל מקום שירצה" קשה מאד, וכי יכול הלוה לדחות את המלוה למקום שהוא רוצה, והרי לכל הפחות אנו הולכים או אחרי מקום ההלואה, או אחרי מקום הגבייה (אם לא נזכר מקום ההלואה), ומקום הגבייה תלוי במלוה ולא בלוה. וצריך לפרש שהלוה פורע למלוה בכל מקום שימצא אותו, אם הוא מרויח בכך, עיין חו"מ סי' ע"ד ס"ק א'. ויותר נ"ל לשער שיש השמטה ע"י הדומות בדברי הראבי"ה, וצ"ל שם: מגביהו [כל מה שירצה. ובתוספתא גרסינן הרי זה גובה] כל מקום שירצה, מה שאין כן וכו". וגירסת התוספתא הוא מאמר המוסגר, כרגיל אצל הראשונים. מה שאין כן בכתובה. 73 ולא יפה עשו בתוספתא הוצ' ראם שפתחו הלכה חדשה בבבא שלנו (כלומר, במה שאין כן וכו').

456. מה שאין כן בכתובת אשה. וכ"ה בבבלי הנ"ל, ואמרו שם עלה: אהייא ? אמר רב משרשיא ארישא, לאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא. כלומר, כתובה אינה כשטר חוב, ואין הולכין תמיד אחר מקום הכתיבה, ואם המטבע הוא פחות במקום הגירושין, נותן לה כמקום הגירושין, וכמשנתנו ספי"ג, וכתובה דרבנן, ומקולי כתובה שנו כאן. אבל עיין מ"ש להלן, שו' 56–58, ד"ה ברם.

556-58. נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל, נותן לה כסף ארץ ישראל [בא"י, וגרשה בבבל, נותן לה כסף א"י, בבבל, וגרשה בא"י, נותן לה כסף א"י.] כ"ה בד. והיא הגירסא הנכונה, ולפנינו, וכן בכי"ע, נשמט ע"י הדומות. ולהלן, שו' 61, ד"ה ובשטמ"ק, שערנו שכן היתה הגירסא גם לפני רבינו יונה ותלמידיו. ובכי"ו, כי"ע וד אין שום הפסק בין הלכה זו לשלפניה, והיא מפרשת את "מה שאין כן בכתובה" (וכן פירש בח"ד), ובכתובה נותן לה כמטבע הפחות (כסף א"י), אפילו אם נשאה בבבל. וסברו בבבלי שמטבע א"י פחות ממטבע בבל (כשם שהוא פחות ממטבע קפודקיא), ועזבו בתוספתא את הדוגמא של משנתנו ("מעות קפודקיא") 74 קפודקיא היתה מפורסמת במזרח התיכון בבית טביעת המטבעות שלה, עיין בס' An Economic Survey of Ancient Rome בעריכת T. Frank ח"ד, עמ' 714, 873. ועיי"ש עמ' 218, ובהע' 36 שם. ונקטו מעות "בבל", כדי להתאימה לרישא ולרישא דרישא כאן. וכן משמע 75 כלומר, שגירסת ד נכונה. להלן, שו' 61, שאמרו: אע"פ שהן בבבל, ובתוספתא כאן מדברים רק במעות בבל לעומת מעות א"י. ברם להלן נראה שבא"י פירשו שמטבע א"י יפה מכל הארצות, ות"ק של משנתנו סובר שכתובה דאורייתא, ולפיכך נותן לה ממעות א"י, 76 והכוונה לכסף בשקל הקודש, לכסף ירושלמי, עיין להלן בסוף הפרק. אעפ"י שהנישואין היו בארץ אחרת, ולפ"ז "מה שאין כן בכתובת אשה" מתפרש לחומרא, שנותן לה במטבע העדיף, אע"פ שהכתובה נכתבה בבבל, ואין דינה כבעל הוב שהולכין בו אחר מקום הכתיבה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

658-59. רבן שמעון בן גמליאל אומ' (במקום הנשואין) כתובת אשה ובעל חוב במקום הנשואין. המלים המוקפות ליתא בד ובכי"ע ובראשונים שנביא להלן. וכל הברייתות עד סוף הפרק נעתקו בשם התוספתא בעיטור כתובות, ד"ו ע"ד ע"ג, הוצ' רמא"י, ל' ע"א. והבבא שלנו בחי' הרמב"ן ק"י ב', ד"ה נשא, ובר"ן סוף מכילתין, סד"ה מקולי. ולכאורה מוכח מכאן שרשב"ג (המשוה אשה לבעל חוב) סובר שכתובה דאורייתא, וכשיטת הבבלי. 77 וממילא עלינו לפרש אף את הרישא בשיטת הבבלי שמעות בבל עדיפות ממעות א"י, והת"ק סובר שכתובה דרבנן, וכמו שהבאנו לעיל, שו' 56, ד"ה מה שאין, ושו' 56–57, ד"ה נשא. ועיין מ"ש להלן. וכבר הקשו הראשונים 78 עיין בתוספות י' א', ד"ה נותן, בשטמ"ק שם, ברמב"ן ובריטב"א ק"י ב', במאירי, עמ' 504, בשטמ"ק שם, ועוד. הואיל וסובר רשב"ג שכתובה דאורייתא למאי נפקא מינא באילו מעות הוא פורע לה, והרי צריך לשלם לה כשיעור הקצוב בתורה, ותירצו באופנים שונים. והרמב"ן והריטב"א פירשו שאעפ"י שסובר רשב"ג שכתובה דאורייתא היינו עיקר ההלכה, אבל השיעור הוא תקנת חכמים. וכן בעיטור הנ"ל: ש"מ דרשב"ג (דאמר) דסבירא ליה כתובה דאורייתא, אינו ככסף האמור בתורה ממש וכו'. ובמכילתא דרשב"י (המכילתא הבבלית, עיין במבוא שם, עמ' י"ג-י"ד), עמ' 209: רבן שמע' בן גמליאל אומ' כתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה . ומלשון זה משמע כשיטת הראשונים הנ"ל. 79 ועיין בתוספות סוטה כ"ז א', ד"ה איש. ועיין מ"ש להלן. ובבבלי י' א' הביאו שתי ברייתות סותרות, ולשיטת אחת מהן סובר רשב"ג שכתובת אשה מן התורה, ולדעת השנייה סובר רשב"ג שהיא מדרבנן, והפכו את השנייה, והוכיחו מן המשנה שלנו שהוא סובר שכתובת אשה מן התורה כבתוספתא כאן. ובירושלמי בסוף מכילתין, ל"ו סע"ב, אמרו על משנתנו: נותן לה ממעות ארץ ישראל. הדא אמרה שמטבע ארץ ישראל יפה מכל הארצות. הדא מסייעא למאן דאמר כתובת אשה מדברי תורה. 80 עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז ע"ד. ודלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתני כתובת אשה מדברי תורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים. [הדה מסייעא למען דאמר מטבע היוצא]. 81 כן מעתיק בעיטור, כתובה, ד"ו ע"ד סע"ב, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ד. וכ"ה בשטמ"ק י' א', ד"ה חכמים, בשם תלמידי רבינו יונה, ובהגהות מרדכי סוף כתובות. ובפירוש הפיסקא האחרונה נ"ל שהכוונה לסוף משנתנו: נשא אשה בקפודקייא וגירשה בקפודקייא נותן לה ממעות קפודקייא, וכבר העירו הראשונים 82 עיין רש"י מהדו"ק בשטמ"ק, וכ"ה בפי' רבינו יהונתן, במאירי, סוף עמ' 504, ובמלא"ש למשנתנו. שהיא משנה שאינה צריכה, ואמרו דלא נקטוה אלא בדרך איידי. אבל הירושלמי פירש שאפילו החכמים שסוברים שכתובה דאורייתא (לפי שיטתו) מכל מקום אינו נותן לה בקפודקייא אלא במטבע היוצא. 83 אבל עיין בעיטור הנ"ל (לעיל הע' 81) שאף הוא כתב על בבא זו: אלא ודאי לרבנן איצטריך, וש"מ מטבע היוצא נותן לה, ופירשה ע"פ הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן. וצ"ע. וכבר נחלקו אמוראים בכך בירושלמי פ"א רה"ב, כ"ה רע"ב: [רב] הונא בשם שמואל בשקל הקודש, 84 ועיין בתוספות ב"ק ל"ו ב', ד"ה ושל, ובשטמ"ק כאן י' א', סד"ה רשב"ג (בשם שיטה ישנה). ואף שהירושלמי דייק ממשנתנו שנותן במטבע היוצא, אפשר ששמואל תירץ אותה, או שלא היתה לפניו בבא זו במשנתנו, כשם שאיננה בהוצ' נפולי ובהוצ' לו (אבל מסתבר יותר שנשמטה בבא זו בשתי ההוצאות הנ"ל בטעות, ע"י הדומות). ר' בא בר בינא אמר מטבע היוצא וכו', וכן סוברים שם כמה אמוראים, והביאו הרמב"ן כאן ק"י ב' 85 וכתב שם בסוף דבריו: ואל תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין בשם ר' מונא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין מה דהיא מפקא היא גביא, דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתני' קאי וכו'. וכנראה שרבינו כיוון לעיטור הנ"ל, שלא תטעה לפרש כן. והעיטור, כתובות, ד"ו ע"ד ע"ב, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ד, ועוד. ושניהם סוברים שכתובה דאורייתא, עיי"ש בסוגיא, ולשמואל באמת משלם בכל מקום בשקל הקודש. ועיין בחילוקי מנהגים שבין אנשי מזרח וא"י סי' ז', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 102 ואילך, ובבאור שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 38 ואילך. ולפי הירושלמי הנ"ל עלינו להניח שלא ידע מדברי רשב"ג בתוספתא כאן, ודברי רשב"ג הרי מוכיחים אף על דברי הת"ק, ואם הוא סובר שכתובה דאורייתא, וחולק על הת"ק, מכאן שהת"ק (=ת"ק של משנתנו) סובר שכתובה דרבנן, וכל הברייתא היא ברייתא בבלית. אבל לפ"ז בהכרח שמעות בבל עדיפות ממעות א"י, וקשה מאד לפרש את הבבא שלהלן, שו' 60, ד"ה כולם, עיין מש"ש. ולפיכך נראה שלשון רשב"ג כאן בתוספתא אינו מוכיח כלום, לא לכאן ולא לכאן. ולשיטת הירושלמי שמטבע א"י יפה מכל הארצות בוודאי סובר הת"ק גם בתוספתא שכתובה דאורייתא, ועדיפה מבעל חוב, שבעל חוב גובה את המטבע של מקום כתיבת השטר, אבל האשה גובה כתובתה לפי המטבע היפה שבשתיהן, ואם המטבע של מקום הגירושין יותר יפה מן המטבע של מקום הנישואין, גובה כמקום הגירושין, משום שכתובה דאורייתא, 86 ומה שכתבנו לעיל בפנים, ד"ה וכבר הקשו, ביחס לרשב"ג בשיטת הבבלי אפשר להעביר לרעת החכמים בשיטת הירושלמי. ושיעורה קבוע במטבע א"י, היפה ביותר. 87 ורק אם נישאת בחו"ל ונתגרשה בחו"ל נוטלת במטבע היוצא לפי מ"ד אחד (ולפי מ"ד אחר אף שם נוטלת תמיד בשקל הקודש, עיין מ"ש לעיל בפנים). ורשב"ג סובר כתובה דרבנן, אלא שאף הכותב כתובה הרי משעבד את עצמו, ואשתו היא כבעלת חוב, והולכים אחרי מקום הנישואין (כלומר, מקום החיוב), ולפיכך נותן לה ממעות בבל (הפחותות) אם נישאת בבבל, ואינה עדיפה משטר שכתוב בבבל שגובה כסף בבל, ואין כאן מקולי כתובה. ורשב"ג חולק על הבבא "מה שאין כן בכתובת אשה", 88 וכן מפרש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק): "והואי מה שאין כן , דלא כרשב"ג, דאמר במתני' דכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא". ודברים הללו אפשר לומר בין למ"ד כתובה דאורייתא ובין למ"ד כתובה דרבנן. ועיין להלן הע' 89. וסובר שדין בעל חוב וכתובת אשה שוים בזה. והירושלמי מפרש את דבריו שבתוספתא כשם שהוא מפרש את דבריו שבמשנתנו שהוא מקל על הבעל, וכתובה דרבנן, ואין כאן קולי כתובה. 89 ובפני יהושע ק"י ב' באמת הקשה על הבבלי כיצד אפשר להוכיח ממשנתנו שרשב"ג סובר כתובה דאורייתא, וכל דבריו שם קיימים גם לגבי התוספתא, וכמו שכתבנו לעיל בסמוך בפנים. ותירץ שהבבלי כאן סמך בעיקר על הסוגייא לעיל שם י' א', עיי"ש.

759-60. חמש סלעים של בן, שלשים של עבד וכו'. עיין במשנת בכורות פ"ח מ"ז, תוספתא שם פ"ו הי"ב. ובירושלמי פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב, הביאו משנת בכורות, ודייקו ממנה שלא שנתה כתובה, שבכתובה נותן ממטבע היוצא, ודחו: כלום למדו (מ)כתובת אשה לא מאונס וממפתה, מכיוון דתנינן האונס והמפתה, כמאן דתנא כתובת אשה עמהם. ולשיטת הבבלי דברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר, ואנו חוזרים כאן לדברי חכמים, עיין מ"ש להלן בסמוך.

861. כולם אע"פ שהן בבבל, גובה עליהן כסף ארץ ישראל. וכ"ה בד. ובכי"ע: כולם אף על פי בבבל. ובעיטור, כתובות, הוצ' רמא"י, ל' ע"א, הנ"ל: כולן אעפ"י שהוציא בבבל גובה כסף א"י. והנכון כלפנינו, ופירושו שכל החיובים הנ"ל הקצובים מן התורה נותן להם כסף א"י, אעפ"י שהמעשה היה בבבל והגבייה היתה בבבל, 90 התוספתא לא נכנסה כאן בעניין דין דיני קנסות בבבל, ואפילו דנו שם דיינין סמוכין מא"י. ואינן דומין לכתובה, שלפי משנתנו כולם מודים בה שאם נישאת ונתגרשה במקום אחד גובה במטבע היוצא. ובדברים הללו החיוב הוא קצוב, ואין הבדל באיזו מטבע הוא גובה ובלבד שיגבה כשיעור כסף ארץ ישראל. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"ב ט"ז, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209 (לעניין אונס ומפתה): ת"ל כסף. יכול בבליות עלמיות וקפוטקיות 91 מכאן תשובה לדברי בעל שיטה ישנה שהביא בשטמ"ק (י' א', ד"ה רשב"ג) שכתב: וכל כסף האמור בתורה כסף צורי (עיין להלן בתוספתא), דהיינו מעות קפוטקיא . וכאן מפורש שכסף צורי לחוד וכסף קפוטקיא לחוד. וכו', אף כאן בשקל הקודש. ולשיטת הבבלי הנ"ל שמעות א"י פחותות ממעות בבל (עיין מ"ש לעיל, שו' 56–58, ד"ה נשא) קשה מאד לפרש בבא זו שבתוספתא, והרי שיעור הללו בוודאי קצוב מדאורייתא, ואיך אפשר לומר שיתנו להם בבבל במטבע הפחותה של א"י. ועוד שלהלן מפורש שהכוונה כאן לכסף ירושלמי, והוא המטבע העתיק, כלומר שקל הקודש. ולפיכך נראה שאף בבא זו מתפרשת בשיטת הירושלמי, ומטבע א"י הוא יפה מכל הארצות, ובדברים הללו החמירו עוד יותר מאשר בכתובה, שבכתובה אם נישאת בבבל וניתגרשה בבבל נוטלת במטבע בבל, במטבע היוצא, אבל בדברים הללו אע"פ שהמעשה והגבייה היו בבבל משלמים כסף א"י 92 ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, שו' 59–60, ד"ה חמש סלעים. (כלומר, לפי שיעור כסף א"י). ובשטמ"ק י' א', ד"ה חכמים (ד"ק מ"ט ע"ד), מביא בשם תלמידי רבינו יונה: "ורבינו יעקב ז"ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת, דבקפודקיא הוסיפו על מנה צורי, ואותו התוספת חייב לתת אותו, כדחזינן גבי בכור (בכורות נ' א') שחייב לתת לכהן התוספת שהוסיפו וכו', ורשב"ג 93 כלומר, הסובר כתובה דאורייתא לשיטת הבבלי. ז"ל היה אומר שאעפ"י שלא גרשה לשם נותן לה התוספת, ואין זה נכון, דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים, וכתובה מאונס ומפתה נפקא, וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת, ה"נ בכתובה". ולפי גירסת כי"ו ובי"ע לעיל, שו' 56–58, ד"ה נשא, אין שום הוכחה שמעות בבל יתירות על מעות א"י, 94 מן הבבלי ק"י ב' אין שום הוכחה אילו מעות עדיפות מעות בבל, או מעות א"י. ולהלן שם אמרו (על הברייתא שלעיל): מה שאין כן בכתובה, אהייא? אמר רב משרשיא ארישא, לאפוקי מדרשב"ג, דאמר כתובה דאורייתא. ופירשו רוב הראשונים (רבינו יהונתן, תוספ' רי"ד קי"א א', שטמ"ק, ר' יהודה אלמנדרי סוף כתובות ועוד) שארישא כוונתו ל"כתוב בו בבל, מגבהו ממעות בבל", ולפ"ז מה שאין כן בכתובה פירושו שאם גירשה בא"י גובה ממעות א"י, אעפ"י שנישאת בבבל, ומקולי כתובה שנו כאן, ומכאן בהכרח שמעות בבל עדיפות. ברם הרי אפשר לפרש ארישא (כלומר, לאפוקי סיפא: כתוב בו סתם), היינו: כתוב בו א"י מגבהו ממעות א"י, ומעות א"י עדיפות ממעות בבל, מה שאין כן בכתובה שאם נתגרשה בבבל גובה ממעות בבל, אעפ"י שנישאת בא"י. ועיין בפי' תלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) שם, ד"ה כתוב בו, ואפשר מאד שפירשו כנ"ל. ועיין גם בריטב"א במקומו שם. אבל בתוספתא לעיל, שו' 56–58, מוכח בפירוש שמעות בבל עדיפות, לפי שיטת הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן, ומקולי כתובה שנו כאן. וממילא אין מכאן שום קושיא על ר' יעקב. ונראה שרבינו יונה גרס לעיל שם כגי' הדפוסים, וכמו שהוספנו בפנים, ולפי שיטת הבבלי אנו מוכרחים לפרש שם שכסף בבל הוא עדיף מכסף א"י, ולפ"ז מפורש כאן שבאונס ומפתה נותן כסף א"י ולא כתוספת מטבע בבל, ולפיכך הקשו תלמידיו מה שהקשו.

961-62. כסף שדברה בו תורה בכל מקום, זה כסף צורי. עיטור הנ"ל, כפו"פ פט"ז, עמ' שצ"א. ועיין ירושלמי קידושין פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ה"ה, ס' ע"ג, ב"ר פנ"ח-ז', עמ' 626, פסיקתא דר"כ, ריש עשר תעשר, הוצ' מנדלבוים, עמ' 160, פסיקתא רבתי פיס' א', הוצ' רמא"ש ב' ע"א, רות רבה פ"ז, י"א, שמו"ר פל"א י"ז, תנחומא וירא סי' ד', בהר (בשתי המהדורות) סי' א', שם ראה סי' י' (בובר סי' ד'), בבלי קידושין י"א א', ב"ק ל"ו ב', בכורות נ' ב'.

1062. כסף צורי זה ירושלמי. בעיטור הנ"ל: וזהו ירושלמי (והמלים "כסף צורי" לא נכפלו שם). ובגנזי שכטר ח"ב, עמ' 159 (אוה"ג ב"ק, עמ' 31): וכסף צורי זה הו [י]רושלמי. ועיין בבלי בכורות נ' א'. ומכאן שכסף א"י שאמרו לעיל הכוונה לכסף ירושלמי, כסף צורי.