תוספתא כפשוטה על כתובות יב:ה

144. שלש ארצות לנשואין וכו'. במשנתנו פי"ג מ"י: שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך וכו'. ולפנינו פיסקא קטועה ממשנתנו, 43 וכ"ה ברי"ף פי"ג סי' ת"א ובכמה מן הראשונים שהבאנו להלן בפנים. כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 552, הערה 26. ועיין במשנת שביעית פ"ט מ"ב וב"ב פ"ג מ"ב. וכל אחת ואחת כעניינה.

244-47. במי דברים אמורים, בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל, אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל, [מגליל, ואירס אשה מיהודה], כופין אותו לצאת, שעל מנת כן נשאה. בכי"ו חסר "שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה", אבל ישנו בד, בכי"ע וברוב רובן של הראשונים. והמוסגר חסר בד ובשיטה להר"ן, עמ' רכ"ח, אבל ישנו בכי"ע, בשו"ת הרי"ף, הוצ' ר"ז ביעדנוביץ סי' קל"ט, בתוספות ק"י סע"א, בשו"ת מהר"מ שנביא להלן, במאירי, עמ' 503 ועוד. ובכל הנוסחאות שבתוספתא "כופין אותו ". ואף בקג"נ: "כופין אותו " אלא שאין לדעת שם אם המלים האילו שייכים לכאן או לסיפא שאף שם בכי"ע: כופין אותו, עיין מש"ש. ולהלן, סד"ה עכשיו, הגהנו: אותן , עיין מש"ש. ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: מתניתה בשהיה ביהודה ונשא אשה מגליל, בגליל ונשא אשה מיהודה . אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, מגליל ונשא אשה מגליל, כופין אותה לצאת. ורבו הגירסאות אצל הראשונים ביחס לבי"ת ("ביהודה", "בגליל") ומי"ם ("מיהודה", "מגליל") בין בתוספתא ובין בירושלמי. ובירושלמי גיטין פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג: מתניתא שהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה, אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. ואף שם אין הגירסא בטוחה ביחס לבי"ת ומי"ם, עיין בתוספות, רמב"ן, רשב"א שם ל"ד ב' ועוד (עיין מ"ש להלן גיטין פ"ו ה"ה). ובתוספתא כאן כל הנוסחאות שוות בין ביחס לבי"ת ומי"ם ובין ביחס להגירסא "אותו" (כלומר, כופין אותו). ובראשונים עצמם לפעמים הגירסא משובשת, ואין לעמוד עליה אלא מתוך פירושיהם. ועיין מ"ש להלן על הסתירה בין הירושלמי והתוספתא. והראשונים ז"ל מהם העתיקו את התוספתא בלי פירושים, ומהם שנשאו ונתנו בה. ונתחיל ברבותינו שהעתיקוה בלי פירוש. ברי"ף פי"ג סי' ת"א: תוספת' שלש ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. במה דברים אמורי' בזמן שהיה מיהודה 44 כ"ה בד"ק ובשני כתי"י על קלף. ובד"ו רפ"ב: ביהודה. ובד"ח: בן יהודה. ואירס אשה ביהודה , או בן גליל שאירס אשה בגליל , אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. ובתשובתו ד' ליוורנו סי' רי"ד: ואמר התוס' בד"א בזמן שהיה מיהודה וארש אשה מיהודה , או מגליל וארש אשה מגליל אבל וכו' כופין אותה לצאת. שעל מנת כן נשאה. ובהוצ' ר"ז ביעדנוביץ סי' קל"ט: ואמרי' בתוספתא שהיה מיהודה וארס אשה ביהודה , או בן גליל וארס אשה בגליל , אבל בן גליל שארס אשה ביהודה, או בן יהודה שארס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה. ברם בהלכות הרי"ף בשני כתי"י על קלף: כופין אותו לצאת (באחד מהם: לשאת). וכ"ה (כופין אותו ) גם בתוספ' רי"ד ק"י ב'. וכן היה ברי"ף לפני המרדכי פי"ג סי' ר"פ בד' קושטא ובד"ו רפ"ב, וכן באגודה סי' קס"ט, קכ"א ע"ג. וכן בעיטור ח"א, ריש פקדון, הוצ' רמא"י ס"ח ע"ב: וגרסינן בתוספתא בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהוד', או בן גליל ואירס אשה בגליל, אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת. אבל בעיטור כ"י על קלף: כופין אותו לצאת. ובוודאי שהנכון הוא בעיטור שבדפוסים, שהרי רבינו ממשיך: ש"מ כופין האשה לצאת, ואם לא רצתה מורדת היא. ומכאן שאין לסמוך על ההבאה מן התוספתא "אותו", כפי שמוכח מן הפירוש. וכן בשו"ת מהר"מ הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו מביא בין מן התוספתא ובין מן הירושלמי "כופין אותו", אבל מתוך פירושו ברור שצ"ל: כופין אותה. וכ"ה באמת בהעתקת תשובתו במהר"ח או"ז סי' קמ"ז, מ"ז ע"ד, ובשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' כ"ח. ובהגהות מיימוניות פי"ג מה' אישות (ד' קושטא): והכי גרסינן בתוספתא פרק בתרא דכתובות שלש ארצות לנישואין וכו', ומעתיק כל הברייתא כגירסת כי"ע (לרבות: כופין אותו). אבל להלן בסמוך מביא את פירוש הר"מ מרוטנברג: אבל הר"מ ישבם וז"ל הכי פר' דתוספתא במה דברים אמו' שהיה מיהודה ונשא מיהודה אין כופין אותו לצאת וכו', עיי"ש, וברור שצ"ל: אין כופין אותה. וכן בשו"ת הר"ן ד' קושטא סוף סי' י"א גורס בתוספתא: כופין אותו. אבל בד' רומי שם. כופין אותה . וכן מוכח מן העניין שם. ועיין להלן בתוספתא בסיפא ומש"ש. היחיד הוא ר"ת 45 בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו ומהר"ח או"ז סי' קמ"ז הנ"ל, הרא"ש פי"ג סי' י"ז, מרדכי פי"ג סי' ר"פ, אגודה סי' קס"ט, קכ"א ע"ג, ועוד, מביאים כן בשם ספר הישר (ואינו לפנינו בס' הישר). ור' אליעזר בר' אפרים בתשובתו למהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, ברלין תרנ"א, עמ' 188, כותב: כי יש מן הגדולים שמפרשים בשם ר"ת. ולהלן שם, עמ' 189: וכן פי' רבינו ברוך בר' יצחק מפי' ר"ת. ובריטב"א (לפי שטמ"ק ק"י סע"א, ד"ה מתני') מביא את דברי ר"ת בשם התוספות. ועיין בתוספות ק"י סע"א, ולא הזכירו את ר"ת, וגרסו בתוספתא: כופין אותה . ועיין בתשובות בעלי התוספות סי' מ', הוצ' איגס, עמ' 106. שהביא את התוספתא בגירסא שלנו ("כופין אותו ") ופירש על פיה גם את משנתנו שבכפיית הבעל עסיקינן, לפי שכבודה בת מלך פנימה, והכל הוא לטובת האשה, והוכיח כן גם מן הירושלמי. וכופין את הבעל ליתן גט, ואומרים לו: או כנוס, או פטור. ברם רוב הראשונים גורסין בתוספתא: כופין אותה , וכ"ה ברי"ף הנ"ל שלפנינו, וכן כנראה גרסו שם גם הריב"ש והרשב"ץ (עיין להלן), וכן הוא בתשובות הרי"ף הנ"ל, ובעיטור ובשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל, ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ו, ועיי"ש גם בח"א סי' תרס"ב (=ח"ג סי' תל"ג), הגה"מ פי"ג מה' אישות הי"ז (מד"ו רפ"ב ואילך), במאירי, עמ' 503, ברא"ש 46 בשטמ"ק ק"י ב', ד"ה לאתויי, מביא בשם הרא"ש: פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו (כלומר, מא"י לחו"ל) וכו', וי"ל דמיירי אפילו הוא מחו"ל וגשא אשה בארץ, ובכה"ג כופין מיהודה לגליל, כדאית' בתוספ', והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. ועיין בבלי גיטין מ"ד ב', ואין שום סתירה משם, ובהיא רוצה לצאת עסיקינן שם. פי"ג סי' י"ז ובטור אה"ע סי' ע"ה (נגד רבינו תם שהביאו שם), רבינו ירוחם, מישרים, נתיב כ"ג ח"ח (קרוב לסופו), הרב המגיד פי"ג מה' אישות הי"ז (בכל הדפוסים שבדקתי), שו"ת הר"ן סי' י"א הנ"ל (עיין מ"ש לעיל, סד"ה וכן בעיטור), בנימוקי יוסף, בשו"ת הריב"ש סי' קע"ז (כנראה, העתיק ע"פ הרי"ף), ועיי"ש סי' פ"א, בתשב"ץ ח"א סי' צ"ז (כנראה, ע"פ הרי"ף), ועיי"ש ח"ג סי' פ"ו וסי' ק"י וסי' קנ"ז ושו"ת הרשב"ש סי' של"ז (ונעתיק אותו להלן). ועיין שו"ת תרומת הדשן סי' רט"ו ושו"ת הרדב"ז ח"א סי' תל"ה. וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני הר"מ, כפי שיוצא מדבריו בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ז. וכן מוכח להלן בתוספתא שהכפייה היא ביחס לאשה, וכפי שהוכיחו הראשונים מן המקבילה בירושלמי. וכן פירשו הגאונים את משנתנו שהבעל הוא הכופה, עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 372 ואילך. עכשיו נשאלת השאלה כיצד נשתבשה הגירסא "אותו" בכל כתה"י של התוספתא המקויימים גם ע"י רבינו תם שנדחק לפרש אותה. וקרוב בעיני שצ"ל בתוספתא: כופין אותן לצאת, כלומר, את הנשים (בת גליל שנארסה לבן יהודה, ולהפך) לצאת, ונתקצרה הנו"ן הסופית, וקראו אותה וי"ו. ושמא יש כאן תיקון מדעת, מפני הסיום "שעל מנת כן נשאה", כלומר בלשון יחיד, אבל פשיטא שאין כאן שום הוכחה, ורגיל הוא במקורותינו שמתחילים בלשון רבים ("נשים דעלמא", ובפרט בנידון דידן שיש לפנינו שתי דוגמאות) ומסיימים בהפשטת הלכה בלשון יחיד. והתוספתא שלנו ופירושיה השונים שמשה סלע המחלוקת בין מהר"מ ב"ב ורבני צרפת. ומעשה שהיה ביעקב בר' משה מרוטנברג שקדש ע"י שליח אשה מדורא, ודרש אח"כ שארוסתו תבוא למקומו, ופסקו כמה מן הגדולים שאינו יכול לכופה לצאת ממקומה, עיין שו"ת מהר"מ דפוס פראג וד' בודאפעסט סי' ר"נ וסי' רנ"א ובהוצ' מק"נ, עמ' 188 ואילך, וסמכו על פירוש ר"ת בתוספתא (עיין בהוצ' מק"נ הנ"ל). ורבינו תם גורס בתוספתא כגירסת הרי"ף ועוד, הראשון במי"ם, והשני בבי"ת, כלומר, שהיה מיהודה וארס אשה ביהודה , מגליל וארס אשה בגליל , אבל אם היה מיהודה וארס אשה בגליל וכו', דוגמת הירושלמי בגיטין שהבאנו לעיל, ד"ה ובירושלמי. ומפרש את התוספתא ואת משנתנו שאין כופין את האיש לצאת ממקומו, דווקא אם נשא אשה במקום מגוריו, אע"פ שהיא ממקום אחר, אבל אם נשא במקום האשה (מיהודה וארס אשה בגליל ) כופין אותו ללכת למקומה. ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר וכו'. ובירושלמי, כנראה, גרס ר"ת כמו שהוא לפנינו (אלא שגורס שם: אותו ), ומפרשו: מתניתא כשהיה ביהודה ונשא (כלומר, נשא שם, ביהודה) אשה מגליל, בגליל ונשא (כלומר, נשא שם) אשה מיהודה, בזה קיים דין משנתנו שאין מוציאין מארץ לארץ, הואיל ונשא אשה במקום מגוריו, אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, או מגליל ונשא אשה מגליל, אעפ"י שנשאה שלא במקום מגוריו כופין אותו לצאת, הואיל ושניהם ממקום אחד על דעת כן נישאת שישובו למקום מולדתם הקבוע. 47 הראשונים מעתיקים את נוסחת ר"ת באופנים שונים ביחס לבי"ת ומי"ם, אבל מתוך פירוש ר"ת מוכח שאין יסוד להניח שהיתה לפניו גירסא אחרת בירושלמי, חוץ מזה שגרס שם כופין "אותו" (במקום "אותה" שלפנינו). ונמצא שאין מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא, שהרי בתוספתא גרסינן: וארס אשה ביהודה, כלומר, במקום מגוריה, אבל בירושלמי נשא במקום מגוריו ( ביהודה ) אלא שהיא היתה ממקום אחר. ובסיפא של הירושלמי מדברים ששניהם היו ממקום אחד, אלא שנשא אותה במקום אחר. אבל מהר"מ ב"ב החזיק בגירסת הרבים בתוספתא "כופין אותה" לצאת, ואם היו שניהם מיהודה וארס ביהודה או להפך, אין כופין אותה לצאת, אבל אם היה מיהודה אעפ"י שארס בגליל (והכל כגירסת הרי"ף וסייעתו, הראשון במי"ם והשני בבי"ת) כופין אותה לצאת למקומו. והוא מוסיף: והא דקתני שעל מנת כן נשאה, ולא קתני שעל מנת כן קדשה, כיון דבקידושין איירי, י"ל להשמיענו רבותא, דאפילו אם אחר כן נשאה באחת משאר המדינות, כגון בעבר הירדן, כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה, שעל מנת כן נשאה וכו'. ואשר לירושלמי, אף הוא גרס שם הראשון במי"ם והשני בבי"ת, אלא שהירושלמי הרי מדבר מפורש בנישואין , ולפיכך אפילו אם היה מיהודה, הואיל והנישואין היו בגליל, וכן להפך, אין מוציאין אותה ממקומה. אבל אם היה מיהודה ונשא אשה גלילית ביהודה, ושוב מרדה ושבה אל בית אביה כופין אותה לצאת. והחילוק בין הירושלמי והתוספתא הוא שהתוספתא מדברת באירוסין והירושלמי בנישואין. ובסוף דבריו 48 בשו"ת שלו הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קמ"ז, מ"ט ע"ב, ובתשובות מיימוניות סי' כ"ח הנ"ל. חזר לפרש את התוספתא כשקדשה ע"י שליח, ובירושלמי הרי נקטו "ונשא" שאי אפשר לעשות ע"י שליח, ונקטו "ונשא" והוא הדין "ארס" בעצמו דומיא דנישואין שלא ע"י שליח, עיי"ש. ורבינו נדחק לפרש כן, כדי שהפסק שלו בעניין יעקב בר' משה שארס ע"י שליח לא יסתר את דברי רבינו תם, וכתב כן לרווחא דמילתא. ומהר"ח או"ז (הנ"ל, מ"ח ע"ד) בעצמו מפרש את התוספתא כעין פירוש הראשון של מהר"מ, אלא שאומר שה"ה אם בן יהודה נשא בגליל, אלא שלא גילה דעתו בשום צד שרוצה להשאר בגליל, כגון שהניח נכסיו 49 ועיין בבלי גיטין מ"ד ב'. וביתו ביהודה, אבל הירושלמי מדבר בנשא בגליל ועקר לדירתו ומכר נבסיו שביהודה וכו', ומשום הכי נקט בתוספתא אירס, כי בשעת אירוסין אין דרך למכור נכסיו ולילך למקום שמארס, וסיים שעל מנת כן נשאה, כלומר, נישואין דומיא דאירוסין, ובירושלמי נקט נשאה שדרך קודם נישואין למכור נכסיו ולילך לדור במקום שישא. ואחרון אחרון, הרשב"ש בסי' של"ז כותב: ולפי דעתי שכל צער הזה לגדולים אלו ז"ל לתרץ הירושלמי והתוספת' שלא היו צריכים לכך, לפי שהתוספתא לא דברה אלא במי שהוא ממחוז אחד ונשא אשה במחוז אחר והוא שלה, והירושלמי לא דבר אלא באיש ואשה שהם ממחוז אחד, או ממחוזות חלוקים, ונשאו במחוז שאינו מחוזם, ומדיוק לשונם משמע לי כן, שהרי בתוספתא לעולם מזכיר היה מיהודה ונשא אשה מיהודה (צ"ל: ביהודה ), מגליל ונשא אשה מגליל (צ"ל: בגליל ), שהרי בכל פעם שמזכיר שם האיש מזכירו במי"ם, ומקום האשה בבי"ת, והמ"ם מורה על ההעתק' והבי"ת היא נושאת מקום, ובירושלמי לעולם מזכיר שניהם במ"ם שהיא מורה על ההעתקה, וכיון שהמ"ם מורה על ההעתקה, נרא' שהירושלמי בשאין אח' מהם במקומו, לא האיש ולא האשה, אלא שכל אחד מהם ממחוז [אחד, או כל אחד מהם ממחוז אחר] ונשא במחוז שאינו לא מחוזו [ולא מחוזה], ולפיכך אני אומר לעניות דעתי שפירוש התוספתא הוא כך, שאם היה מיהודה וארס אשה ביהודה, או היה מהגליל וארס אשה בגליל, כיון שהמחוזות שוים ולא התנה עליה הוי כאילו הסכים לשבת עמה, כיון שהם ממחוז אחד, ואין שנוי במחוזות, וכן אם הוא מגליל ונשא אשה מגליל, אבל כשהוא ממחוז אחד והיא ממחוז אחר , אעפ"י שנשאה ממחוז שלה ולא התנה עליה, כיון שאין אדם עשוי להעתיק ממחוז שלו, וטלטולא דגברא קשה מדאיתתא, כדאי' בפ"ב דכתובות (כ"ח א') היה לה להתנות עליו, וכיון שלא התנית עליו, הוי סתמו כפירושו, והוי כאלו התנה עליה בפירוש שיוציאנה, וזהו שאמרו שע"מ כן נשאה. והירושלמי הוא, או כששניהם ממחוז אחד, או כל אחד מהם ממחוז אחד (צ"ל: אחר), ונשאו במקום שאינו מחוזם, ולפיכך כשנשא האיש לאשה הזו, והם כלם מיהודה, במחוז שאינו מחוזם יכול להוציאה ולהחזירה לעירו וכו'. ועיין ר"מ פי"ג מה' אישות הי"ז ובבית שמואל אה"ע סי' ע"ה ס"ק א', אות ב'. ועיין בבאור הגר"א שם, אות ג' ואות ד' בליקוט.

347-48. אם אמ' אני פלני מיהודה נשאתי אשה מגליל, אין כופין אותה לצאת. ובגליל כופין אותה לצאת. המלה "מיהודה" חסרה בכי"ו והשלמתיה ע"פ ד וכי"ע. וכגי' כי"ו הוא גם בד, אלא ששם חסרה המלה "אני". ולפי גירסא זו פירושו שאם אמר והזכיר בפירוש שהיא גלילית הוי ליה כאילו גילה דעתו שאין ברצונו לעקור אותה ממקומה, אבל אם הוא אמר שנשאה בגליל (כלומר, ולא הזכיר מוצאה), דינה כאילו נשא סתם וכופין אותה לצאת למקומו. ברם בכי"ע: אמ' אני פלוני מיהודה ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת, ובגליל אין כופין אותו לצאת. והראשונים הנ"ל שדנו ברישא של התוספתא דלגו על ברייתא זו שבתוספתא ודנו במקבילה שבירושלמי. והיחיד הוא הר"ן על הרי"ף סי' ת"א שכתב: ומסיים בה בתוס' אי אמ' אני פלו' מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותו 50 כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ב. אבל ברור שצ"ל: אותה , כמו שהגיה בדרך תמים שבתמת ישרים, ל"ו ע"ד. וכן מוכח מפירושו שם. ועיין בשו"ת שלו סי' י"א, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה וכן בעיטור. אע"פ שעומד עכשו בגליל. ובגליל אין כופין אותו 51 צ"ל: אותה, כמו שהגיה בדרך תמים הנ"ל, עיין לעיל הע' 50. לצאת, כלומר, אע"פ שהוא מיהודה, יכול (צ"ל: ויכול) להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה, אם היה מושבו ביהודה בעיר, לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול לכופך להוציאך מכרך של גליל לעיר של יהודה, כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל [לעיר שבגליל], דליתיה, אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית. וגירסת הר"ן מאשרת את גירסת כי"ע, אלא שגרס "אותה" (עיין בהערות 50–51) במקום "אותו" שבכי"ע. ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: אני פלוני שמיהודה ונשא אשה 52 בכל נוסחאות התשובה שבראשונים הנ"ל (לעיל שם) בשם הירושלמי: נשאתי (ונשאתי), אבל בהוצ' רבינוביץ לנכון: ונשא, וכן יוצא ברור מן הפירוש. מיהודה כופין אותה לצאת, מגליל אין כופין אותה לצאת. אני פלוני שמגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצאת, מיהודה אין כופין אותה לצאת. וכן העתיק מהר"מ ב"ב, 53 בשינויים בבי"ת ומי"ם. ואני מעתיק מהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו. ועיין גם ברא"ש הנ"ל. ועיין להלן, הע' 58. ופירש: אני פלוני שמיהודה, פי' כך היו רגילים לכתוב וכו', אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר, עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה 54 כ"ה בכל נוסחאות התשובה. ואצל מהר"ח או"ז: מיהודה. כופין אותה לצאת אחריו ליהודה, מגליל אין כופין אותה לצאת, פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל (כ"ה בכל נוסחאות התשובה) אין כופין אותה לצאת מגליל. וכן יש לפרש אני פלוני מגליל, כדפרישית. ופירוש ר"ת במלואו לירושלמי הנ"ל נעתק בתשובת ר' אליעזר בר' אפרים: 55 בשו"ת מהר"מ הוצ' מק"נ, עמ' 189. ואצל מהר"מ עצמו מקוצר. אני פלוני שביהודה נשאתי אשה ביהודה 56 צ"ל: מיהודה. וכ"ה בתשובות מיימוניות, ברא"ש ובמרדכי הנ"ל בשם ר"ת. כופי' אותו לצאת (מגליל ואין כופי' אותו לצאת מיהודה). 57 המוקף הוא פירוש ר"ת עצמו, ולא העתקה מן הירושלמי, ורבינו קיצר ולא העתיק את הפיסקאות "מגליל אין כופין אותו לצאת", "מיהודה אין כופין אותו לצאת". אני פלוני שבגליל נשאתי 58 כל הראשונים שמביאים את דברי ר"ת מעתיקים בשמו מן הירושלמי: נשאתי (ולא: ונשא), והנכון הוא: ונשא, עיין מ"ש לעיל, הע' 52. אשה מגליל כופי' אותו לצאת (מיהודה, אבל אין כופין אותו לצאת מגליל). 59 כלעיל, הע' 57. ורבינו גרס גם בירושלמי "אותו" במקום "אותה" שלפנינו, כשם שגרס בתוספתא. ובריטב"א (לפי שטמ"ק ק"י א', ד"ה מתני') בשם ר"ת ישנה השמטה ע"י הדומות, עיי"ש. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי, ולפי הפירוש שהבאנו לעיל (שו' 44–47), ד"ה ואחרון אחרון), כוונת הירושלמי היא שאם נשא אשה בארץ אחרת, כגון בעבר הירדן, וכתב בכתובה שהוא והיא מיהודה כופין אותה לצאת מארץ הנישואין ליהודה, אבל אם כתב שהוא נושא אשה מגליל, אין יכול לכופה לצאת ליהודה, וכן להפך, ועיין בפירוש הירושלמי כאן בשו"ת הרשב"ש של"ז הנ"ל. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק א', אות ג', ואות ד' בליקוט.

448-50. מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים. וכ"ה ברי"ף סי' ת"א, וממנו בתוספ' רי"ד ק"י ב', ברא"ש פי"ג סי' י"ז, בשיטה להר"ן, עמ' רכ"ח, ובשו"ת הריב"ש סוף סי' פ"ח. וכ"ה בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ח ובמאירי, עמ' 503. ועיין בפיה"מ להר"מ בסוף מכילתין ובחיבורו פי"ג מה' אישות הי"ט ומ"ש בח"ד. ובכי"ע: מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שכולה ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שכולה גוים. ובירושלמי פי"ג ה"י, ל"ו ע"ב: תני מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שכולה ישראל (כגי' כי"ע בתוספתא), אבל לא מעיר שכולה ישראל לעיר שרובה גוים. ולכאורה יש כאן מחלוקת. והדברים אמורים בא"י עצמה, או בחוץ לארץ עצמה, אבל מחו"ל לארץ מוציאין אפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים. 60 ר"מ פי"ג מה' אישות הי"ט. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק ג', אות י"ד. ובבבלי ק"י ב': לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. ולהלן ע"ז פ"ה (כי"ע פ"ד) ה"ג: ישרה אדם בארץ ישר' אפי' בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ, 61 בכי"ו שם בטעות: לעיר. אפי' בעיר שכולה ישראל. ובמכילתא לדברים (לפי מדרש תנאים, עמ' 58, מכ"י): מכן אמרו ידור אדם בארץ ישראל בעיר שכולה גוים, ואל ידור אדם בחוצה לארץ בעיר שכולה ישראל.

550-51. הוא רוצה לבא לארץ ישראל, והיא אינה רוצה לבא, כופין אותה לבא. היא רוצה, והוא אינו רוצה, כופין אותו לבא. וכ"ה בד, אלא שבכי"ו בט"ס ברורה: והוא אינו רוצה כופין אותה לבא. ובבבלי ק"י ב': ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו, תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו, יוציא ויתן כתובה. אבל בכי"ע כאן בסיפא: היא רוצה לבוא והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וכן בירושלמי פי"ג הי"א, ל"ו ע"ב: הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות. וכבר ישב על סתירה זו בין הירושלמי והבבלי בתשובות מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, 62 תשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' כ"ח, שו"ת מהר"ח או"ז פי' קמ"ז, מ"ח סע"ד, מרדכי פי"ג סי' ר"פ ורא"ש פ"ג סי' י"ז. ובהוצ' מק"נ (ברלין תרנ"א), עמ' 186, ויישב אותה בפתרון שהברייתא בבבלי מדברת בזמן הבית, והירושלמי בזמן הזה. אבל לפי פשוטו משמע שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, וגירסת ד וכי"ו בתוספתא כמסורת הבבלי, וגי' כי"ע כמסורת הירושלמי, כרגיל בכתי"י של התוספתא, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' י"ג, לעיל ח"ב (כלאים), סוף עמ' 633, ד"ה נמצאנו, ועוד בכ"מ. ובמשנתנו פי"ג מי"א: הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. אחד האנשים, ואחד הנשים, ואחד עבדים. אבל בכמה כת"י חסר "ואחד עבדים", ולעומת זה בכמה נוסחאות: אחד נשים ואחד עבדים, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 691, ואילך. ובבבלי ק"י ב' (ערכין ג' ב'): הכל מעלין לאתויי מאי, לאתויי עבדים, ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מאי וכו'. ומכאן שכבר בזמן האמוראים היו חילופי מסורות במשנה, ויש ששנו שם עבדים, והיינו: אחד נשים ואחד עבדים, ויש שלא שנו עבדים, ושנו במשנתנו: אחד אנשים ואחד נשים, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 692. ולפי גירסת המשנה: הכל מעלין וכו' אחד אנשים ואחד נשים משמע לכאורה שאף האשה יכולה לכפות את האיש לעלות, ואם אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, כמסורת הבבלי והתוספתא בד וכי"ו. ברם בירושלמי ובתוספתא לא נזכרה כתובה, והברייתא (בכי"ע) מפרשת שחלוק דין האשה מדין האיש. והאשה מעלה פירושה שהיא רשאית לעלות לבדה, ואם הבעל אינו רוצה, אין לה דין מורדת. אבל אין כופין אותו לעלות ואין כופין אותו לגרש אם אינו רוצה. ברם כשהיא אינה רוצה לעלות, הואיל ובעלה יכול לגרש אותה בעל כרחה רשאי לגרש אותה בלי כתובה, משום שהיא משמשת הסיבה לגירושין והיא מעכבת אותו מלקיים מצוות ישיבת א"י, ואינו גרוע ממעיר לעיר באותה מדינה שיכול להוציא אותה ואפילו בחוץ לארץ. 63 ואם אינה רוצה לצאת אין לה כתובה, עיין באוה"ג התשובות, עמ' 372, סי' תתל"ג-תתל"ה. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ר שהעלה שאינו רשאי לעזוב אותה בחו"ל ולמנוע ממנה מה שראוי לה, אלא אם רצה מגרש שלא בכתובה, וציין לשו"ת הר"ן סי' ל"ח, ועוד, עיי"ש. תדע לך שהוא כן שהרי להלן בסיפא בכל הנוסחאות של התוספתא: אין כופין אותה לצאת וכו', כופין אותה שלא לצאת. ואם היא אינה רוצה לצאת מא"י אין כופין אותה לצאת והיא יכולה להשאר לבדה, ואין לה דין מורדת, אבל כשהיא רוצה לצאת כופין אותה שלא לצאת, ובבבלי אף שם מסורת אחרת, עיין מש"ש להלן. ובמה"פ בסוף מכילתין, ד"ה אין, פירש שלפי הירושלמי אחד אנשים וכו' אסיפא דאין הכל מוציאין קאי, עיי"ש. אבל לפי גירסת המשנה: "הכל מעלין אחד נשים ואחד עבדים" משמע לכאורה שאין כאן נושא אלא נשוא שמעלין את הנשים ואת העבדים, וכן הבין בשטמ"ק את דברי רש"י במשנתנו ד"ה הכל, 64 שכן כתב שם: "ובמהדורא בתרא כתב (כלומר, רש"י) הכל מעלין. את כל בני ביתו וכו', פי' דקדק לפרש דמילת הכל קאי אעולין ולא על המעלין, מדאמרינן בגמרא הכל לאתויי עבדים" . וכן משמע מדברי תוספ' רי"ד גיטין מ"ד ב', וגרס במשנתנו כאן: אחד נשים ואחד עבדים, עיי"ש. ובכתובות העתיק הרי"ד: א' אנשים א' נשים וא' עבדים, והפיסקא שלנו בתוספותיו לגיטין מקיימת את דברי מהרי"ן אפשטין (שהזכרנו לעיל בפנים, סד"ה ובמשנתנו) שבכתובות היא תרכובת של שני נוסחאות. וממילא אין כאן קושי כלל למסורת הירושלמי ותוספתא כי"ע, עיין מ"ש ר"ד הלבני (ווייס) בתרביץ שכ"ט (תשרי תש"ך), עמ' 45 ואילך. אלא שאף פירוש זה קשה, שהרי בוודאי שמעלין עבד לכל מקום שבעה"ב רוצה, 65 ועיין בתוספות ק"י ב', ד"ה היא אומרת. שהרי הוא משועבד לו, 66 עיין בתוספות ערכין ג' ב' שבשטמ"ק שם, אות א'. ואשר לסיפא "אין הכל מוציאין" הרי שם פירושו שאף אחד אינו מוציא (והלשון "אין הכל" הוא אגב הרישא) ואפילו אנשים. ועלינו לומר שלא נקטו עבדים אלא משום סיפא "ואין הכל מוציאין". ואף הסיגנון "הכל מעלין", "ואין הכל מוציאין" במשמעות נשוא הוא מגומגם קצת. 67 ואעפ"י שאמרו בבבלי ק"י ב': ואין הכל מוציאין לאתויי מאי? לאתויי עבד שברח מחו"ל וכו', ושם הרי בוודאי פירושו שאין מוציאין את העבד, אלא שאין להשוות דבר הבא מריבוי (שאינו נוגע ישר ללשון המשנה) לדבר המפורש במשנה. והר"מ (ה' עבדים פ"ח ה"ט) והראב"ד (הביאו הר"ן בסוגיין) 68 אלא שמלשון הראב"ד ("שכופה את רבו להעלותו עמו") משמע שפירש שבעליו עולה לא"י ורוצה לעזוב את העבד בחו"ל שיעבוד שם בנכסיו, כמו שהבין לנכון בהפלאה ק"י ב', ד"ה לאתוי עבדים. ולפ"ז בעבד הכוונה היא שמעלה את עצמו בעל כרחו של בעליו. והר"י (ערכין ג' ב', ד"ה לאתויי) והטור פירשו שאף העבדים מעלים לא"י, והבעלים יכולים למכרו לאחר בא"י, ואם העבד רוצה להפקיע את עצמו בכוונה, הרי ברשות הבעלים למכרו לבעלים קשים בא"י. 69 עיין בתוספות ק"י ב', ד"ה ה"ג. ועיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 58–59, הע' ח'. ולפירוש הראב"ד (לעיל הע' 68) אין בכלל שום קושי. ובטעם הדבר כבר פירש הראב"ד (הנ"ל) שהואיל ועבד מצווה במצוות כנשים אין הבעלים יכולים להפקיע ממנו מצות יישוב א"י. אבל בתוספתא ע"ז פ"ד (כי"ע פ"ג) הי"ח משמע קצת שאין העבד מעלה את בעליו, עיי"ש. ולפ"ז צריך לומר שלא שנו במשנתנו "עבדים", ואף לפנינו בתוספתא לא נתפרש דין עבדים, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 692. ועדיין צ"ע בדבר.

651-53. הוא רוצה לצאת מארץ ישר', והיא אינה רוצה, אין כופין אותה לצאת. היא רוצה והוא אינו רוצה, כופין אותה שלא לצאת. וכ"ה בד ובכי"ע. 70 אלא שבכי"ע בסיפא: כופין אותו שלא לצאת, וצ"ל: אותה . וכ"ה הלשון בירושלמי בסוף מכילתין. ועיין מ"ש בפירושה לעיל בסמוך, שו' 50–51, ד"ה ולפי. ובבבלי ק"י ב' הסדר בברייתא הפוך והסיגנון אחר, וכ"ה שם: היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה (ובוודאי שאף לפי התוספתא הדין כך, שהרי כופין אותה שלא לצאת גם לגירסת התוספתא). הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת , ואם לאו יוציא ויתן כתובה. הרי לך שאף כאן שנו בבבלי "כופין אותו שלא לצאת" במקום "אין כופין אותה לצאת" שבתוספתא ושבירושלמי.