תוספתא כפשוטה על כתובות ג:ז

132-33. אחד האונס ואחד המוציא שם רע שגרשו כופין אותו להחזיר, אם היו כהנים לוקין ארבעים. ירושלמי פ"ג ה"ו בשם תני ר' חייא. ובשינוי לשון גם בבבלי מכות ט"ו א', ט"ז א', תמורה ד' ב', ה' א', ושם לא נזכר מוציא שם רע. ועיין ר"מ פ"ג מה' נערה ה"ד ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ח, אות ק', בשם האחרונים. ועיין ספרי כי תצא פיס' רל"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 270, שם עמ' 275, שו' 9, בשנו"ס.

233-35. אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, שנ' ואם מאן ימאן אביה ואומ' ולו תהיה לאשה, מדעתה. בכי"ע חסר "ואם מאן ימאן אביה ואומ". והמלה "מדעתה" חסרה בין בכי"ע ובין בד. אבל הנכון כלפנינו, והכוונה שבמפתה אנו דורשים מאן ימאן, שבין היא ובין אביה יכולין לעכב, ובאנוסה כתוב מפורש "תהיה לאשה" מדעתה, ואנו למדים אונס ממפתה, עיין במכילתא משפטים פי"ז הוצ' הורוביץ, עמ' 308 ואילך. ובבבלי ל"ט ב' וקידושין מ"ו א' הובאה הברייתא (לעניין מפותה), ובעניין הלימוד באנוסה נחלקו אביי ורבא כאן ל"ט ב', וכדברי רבא מפורש במכילתא הנ"ל. ובמכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 208: ואם מאן ימאן אביה , מלמד שהרשות ביד אביה למאן, אין לי אלא ביד אביה, בידה מנין, ת"ל אם מאן ימאן, אבל הוא אין יכול למאן, שנ' ולו תהיה לאשה וגומ'. וכנראה שיש שם חסרון, וצ"ל: ת"ל אם מאן ימאן [וק"ו בתפושה], אבל הוא אין יכול וכו'. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתורה שלמה משפטים כי"ח, מילואים, עמ' 189 ואילך, על שיטת הקדמונים מפרשי התורה שכופין אף במפתה שישא אותה, אלא שאינו ב"לא יוכל לשלחה", ומותר לו לגרש אותה אח"כ. וצ"ע בדבר. ולעצם העניין נחלקו הראשונים בפירוש הברייתא. ורוב הראשונים בכתובות וקידושין הנ"ל פירשו שהכוונה כאן שאם היא ממאנת, אעפ"י שאביה אינו ממאן ומקדש אותה בעל כרחה, מ"מ משלם קנס, עיין בראשונים בכתובות ובקידושין שם. וכן מסתבר, שהרי נעשה רצונו שנשא את הבתולה שחשק בה, ואלמלי פתה אותה ובא עליה, לא היה האב משיא אותה בעל כרחה. ואשר לאונס, שבין כך ובין כך משלם קנס, פירש הר"ן על הרי"ף בסוגיין, שהכוונה היא שאם היא ממאנת אין האב יכול לכופה שתנשא לו בעל כרחה, מגזירת הכתוב "ולו תהיה לאשה" מדעתה. וכן מסתבר, שאף האב אינו רוצה שתנשא לו אלא משום שהאונס יותר רופא פצעה מישאנה זולתו, 48 עיין מורה נבוכים ח"ג פמ"ט. אבל אם היא אינה רוצה בו הרי רופאה "דומה לה כארי אורב". 49 בבלי ב"ק פ"ה א'. ועוד פירש הר"ן שם שאם הוא אינו רוצה בה והיא אינה רוצה בו אין כופין אותו לישא אותה בעל כרחה, אעפ"י שאביה מוכן לקדש אותה בעל כרחה. ופירוש זה של רבינו בוודאי מסתבר. ואעפ"י שהברייתות מדברות בעניין מאון גרידא הרי ברור שתשלומי הקנס במפתה היא תוצאה ישרה מכאן, ואם אינו נושא אותה משלם קנס, כמפורש בכתוב. אבל כמה מן הראשונים 50 עיין בתוספות כאן ל"ט ב', סד"ה אין, ובמהרש"א שם, וקידושין מ"ו א', סד"ה קרא. סוברים שממאן ימאן אנו למדים שאם אין לה אב, היא יכולה למאן. וכן בפירוש רבינו מיוחס על התורה: 51 הצופה לחכמת ישראל חי"ג, בודאפעשט תרפ"ט, עמ' 79. ואם מאן ימאן אביה וכו', אבל אם אין האב רוצה אינו נושאה, ואפי' אין לה אב והיא עצמה אינה רוצה אינו נושאה, והוא הדין באנוסה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכו'. ובמכילתא משפטים פי"ז, עמ' 309: אם מאן ימאן אביה. אין לי אלא בזמן שיש לה אב, בזמן שאין לה אב מנין, תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום, דברי ר' יוסי הגלילי. ובבבלי מ"ד ב': ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי. וברש"י שם: במפתה הכתוב מדבר, דמצי למכתב ואם ימאן, וכתב ואם מאן ימאן, בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת וכו', הכא נמי לאו יתומה משמע מרבוי, אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן באלו נערות וכו', ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה אין, הנ"ל. ובחי' הרמב"ן והרא"ה מ"ד ב' הביאו את המכילתא, ורמזו לה גם בתוספות שם, ד"ה המוציא, ועיי"ש מה שפירשו בה.

335. לו אתה כופה ואי אתה כופה ליבם. בכי"ע: דבר אחר ולו תהיה לאשה, לו את כופה וכו', ובירושלמי פ"ג סה"ו, כ"ז ע"ד: מת אין כופין את היבם. והיא הברייתא שלפנינו, כמו שהעיר בפ"מ במקומו. ופשוט הוא שחיוב הבעל "לא יוכל לשלחה" אינו עובר ליבם, אעפ"י שהקנו לו אשה מן השמים. ובספרי כי תצא פי' רמ"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 275 (לעניין אונס): לא יוכל שלחה כל ימיו, משלחה הוא ליבם. 52 וכע"ז לעיל שם פי' רל"ח, עמ' 270, לעניין מוציא שם רע. ויש שהגיהו: משלח הוא היבם, והיא ההלכה שבתוספתא כאן, ועיין בהגהות ובאורים לספרי ווילנא תרכ"ו, קל"ג ע"א, ובעמק הנצי"ב במקומו. ואין ספק שהפירוש הנכון הוא במשך חכמה להגרמ"ש מדווינסק, עמ' 376, שהכוונה היא שמשלח הוא במקום יבם, 53 ושמא "ליבם" הוא "ביבם", בחילוף הרגיל במקורות ביו למי"ד ובי"ת, ואין "ביבם" אלא: במקום יבם. ואמרה תורה לא יוכל לשלחה כל ימיו, אבל אם הוא רוצה שלא תתייבם (אעפ"י שהיא רוצה ביבם) יכול הוא לשלחה בגט שכיב מרע, שהוא חל עם גמר מיתתו (עיין בבלי ב"ב קל"ז א'), ועדיין קיים לא יוכל שלחה כל ימיו, שהגירושין חלין עם כלות ימיו. ועיין גם במאיר עין לר"מ איש שלום בספרי שם פי' רל"ח, אות ו', שכבר עמד על עיקר הפירוש הנכון. ולפ"ז אינו עניין לתוספתא שלפנינו.