תוספתא כפשוטה על כתובות ג:ו

126. אחד האונס ואחד המפתה. כלומר, שווים בתשלומין.

2מה בין אונס למפתה וכו'. משנתנו פ"ג מ"ד.

327. ר' שמעון אומ' זה וזה אין נותנין וכו'. בבבלי ל"ט א' וב"ק נ"ט א': והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם וכו'. ובירושלמי פ"ג רה"ה, כ"ז סע"ג: ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פטר את האונס מן הצער, למה זה דומה לחותך יבלת חבירו ועתיד לחתכה, למה זה דומה לקוצץ נטיעות חבירו ועתיד לחתכן.

428. אמרו לו אין דומה וכו'. בבלי וירושלמי הנ"ל.

528-29. אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, אבל לכשיוציא אין נותן כלום. כלומר, אעפ"י שאמרו במשנתנו (פ"ג מ"ד. ועיין מכילתא משפטים פי"ז). והברייתא שלפנינו בבבלי ל"ט ב', ובארו שם שהכוונה לכשיוציא מדעתה. ואשר ל"אעפ"י" שלפנינו פירש"י שאעפ"י שכבר נתן את כסף קנסה לאביה לפני שכנסה, והיינו אומרים שבנישואיה נתחייב בכתובה כמו כל הנשים, קא משמע לן שבאונס אין לה כתובה, עיי"ש הטעם בבבלי. ובשו"ת הרי"ף ד' ליוורנו סי' ל"ו: ופירוש הדבר אע"פ שדין אונס חמור מן המפתה שהרי אונס נותן מיד וכו'.

629-30. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' נותן כתובה מנה. ירושלמי פ"ג סה"ה, כ"ז ע"ד, בבבלי ל"ט ב', נ"ד א'.

730-31. אע"פ שאמרו מפתה לכשיוציא נותן, אבל בושתה ופגמה נותן מיד. כלומר, אעפ"י שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ד הנ"ל "והמפתה לכשיוציא", אין כוונתה אלא לקנס, ולא לבושת ופגם. ובבבלי ל"ט ב' דייקו במשנתנו הנ"ל: לכשיוציא ? אשתו היא? 41 בשטמ"ק הביא הרשב"א פירוש מחודש בשם הראב"ד, והיינו ששאלו: לכשיוציא, אשתו היא! כלומר, אם כבר כנס אותה הרי היא אשתו, ואין לה אלא מנה (עיין להלן הע' 45), וכיצד אפשר לומר שהוא משלם קנס (שהוא חמשים שקל). ותירצו: לכשלא יכנוס. אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי אע"פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס, בושת ופגם נותן מיד. אבל לפנינו בתוספתא בכל הנוסחאות: לכשיוציא, כשיוציא. וכן במכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209: לפי שמצינו באונס שנותן קנסה מיד, יכול אף זה כן, ת"ל לתתה לו מגיד שאינו חייב עד שעה שיוציא . יכול אף בשתה ופגמה כן וכו'. ובוודאי שאף אביי לא כיוון לתקן את לשון משנתנו, אלא כיוון לפרשה 42 וכן בריטב"א ל"ט ב' (והלשון בשטמ"ק שם יותר מתוקנת): ופרקינן אימא לכשלא יכנוס, כלומר, דלאו לכשיוציא בגט קאמר, אלא לכשיוציא עכשיו בב"ד, שיאמר שאינו רוצה בה. ולפירוש הראב"ד הנ"ל אף הבבלי לא ראה קושי בלשון, אלא שאל על עצם העניין, אם כבר כנס הרי אינו משלם חמשים שקל אלא מנה, ופירש אביי שהכוונה היא לכשלא כנס אותה, שיאמר שאינו רוצה בה. ואין צורך לפרש כפירוש מהרי"ן אפשטין ז"ל שהזכרנו בפנים שאביי מפרשה כשפיתה לשם אישות (כדבריו בקידושין מ"ו א'), אלא העיקר הוא כפירוש הריטב"א. תדע לך שהוא כן, שהרי במכילתא משפטים פי"ז, הוצ' הורוביץ, ריש עמ' 309, נקט גם באנוסה: שאם לא רצה האב יוציא , רצה האב יקיים, ובאונס הרי אינו שייך לומר שאנס לשם קידושין. והסתייע מלשון הברייתא שנשנתה בישיבות הבבליות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 372 ואילך. ובירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז ע"ד: אמר רב חסדא בשלא רצה לקיים, אבל אם רצה לקיים אינו נותן כלום. והמפרשים פירשוה ע"פ דברי אביי בבבלי, וכבר הראיתי בפירושי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ח, אות נ', שמאריכות לשון רב חסדא ("אבל אם רצה לקיים אינו נותן כלום") משמע שאין לפרש כן, שהרי דבר זה מפורש במשנתנו, ודוחק לפרש שהוא חולק וסובר שאף בושת ופגם אינו נותן אם רוצה לקיים ולשתות בעציצו, שהרי מן הכתוב אנו למדים שהמהר (חמשים כסף של קנס גרידא) בלבד הוא כתובה. ומהרי"ן אפשטין שם, עמ' 372, הע' 4, הסתפק בזה, שכתב: אבל אין זו כוונת רב חסדא, ולא באר מה היתה כוונתו. 43 ספרי הלכות הירושלמי להרמב"ם בא לפניו באמצע ההדפסה, עיי"ש סוף עמ' 1308. ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי הנ"ל. ושמא כוונתו שאם אמרה "היא לא בעינא לך" (עיין בבלי ל"ט סע"ב) אינו נותן לה כלום. ובכל אשה אם היא אומרת כן והוא מגרשה סתם נותן לה כתובה (כמפורש בבבלי הנ"ל), והוא משום שכן כתב בכתובתה: לכשתתפיסי ותנשא לאחר טלי מה שכתוב בכתובתיך וצאי, 44 להלן עדיות פ"א סה"ו, ועיין במשנה שם פ"א סמי"ב ויבמות פט"ו סמ"ג. אבל הקנס, שהוא במקום כתובה, אינו נותן אלא אם הוא אינו רוצה לקיימה, ומסוגיית הירושלמי שם מוכח, שאף למפותה אין כתובה, אלא קנס במקום כתובה, 45 ולשיטת הירושלמי בוודאי יש לה כתובה מאתים, ולא נחלקו הראשונים (עיין במשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה ה"ג, ד"ה ואם רצה, ואילך. ועיין לעיל, הע' 41) אלא לפי שיטת הבבלי שהקנס בטל אם כנסה, וממילא אפשר לומר שחייב לתת לה כתובה ככל הנשים שכנסן בעולות. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ב. עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי הנ"ל, עמ' מ"ח אות פ'.

831-32. מה בין נותן מיד לנותן לאחר זמן, נותן מיד אם מתה אביה יורשה, נותן לאחר זמן אם מתה בעלה יורשה. ופירשו המפרשים מה בין בושת ופגם שנותן מיד לכסף קנס שנותן לאחר זמן, והוא קשה שהרי זמן הנתינה בבושת ופגם הוא פרט קטן חיצוני, ובושת ופגם הוא ממון, וקנס אינו ממון, והמודה פטור, ועוד כמה הבדלים. ולא עוד שהחילוק עצמו אינו מובן בין לשיטת הר"מ פ"ב מפ' נערה בתולה הט"ו ובין לשיטת הראב"ד שם עיי"ש במשנה למלך שבאר את דבריו, ועיין בח"ד כאן. ושמא הכוונה כאן מה בין קנס של אונס, שהוא נותנו מיד, ומה בין קנס של מפותה, שנותנו לאחר זמן, והוא חוזר לרישא, או למשנתנו, ושונה התנא שפעמים וקנס של מפותה אינו משתלם כלל; והוא מבאר שקנס של אונס משתלם, אפילו מתה האנוסה ואביה יורשה, 46 "יורשה" לאו דווקא, שהרי בזכותו מקבל את הקנס ואינו יורש אותו ממנה, אלא שכל הלשון ברישא הוא בהקבלה ואגב הסיפא, ושם "יורשה" בדווקא. מה שאין כן מפותה שאם נישאת למפתה ומתה אינו משתלם כלל, משום שבעלה יורשה. 47 בכתובה ממש אינו שייך לומר לשון יורשה (והקדמונים לא נקטו לשון זו אלא בהשאלה ובהעברה בעלמא), שהרי אם מתה לא נתחייב לה כלל (עיין מ"ש תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה), אבל בנידון שלפנינו שהוא קנס בצורת כתובה (עיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, סד"ה ובירושלמי), הרי בעלה יורש אותה ממש. וה"ה למ"ד שכתובה דאורייתא (שהיא במקום מוהר).