תוספתא כפשוטה על כתובות ד:יד
תוספתא כפשוטה על כתובות · Tosefta Kifshutah on Ketubot 4:14
Open in the reader →143-45. אבי הבן שנעשה ערב לכתובת כלתו, אם יש שם נכסים לבן גובין משל בן, ואם לאו גובין משל אב. וכן היא שיטת הבבלי בגיטין מ"ט ב', ב"ב קע"ד ב', ערכין כ"ג ב', שאבי הבן שערב לכתובת כלתו חייב לשלם אם אין נכסים לבן, אבל אדם אחר אינו חייב לשלם, משום דמצוה קעביד ולא החסיר לו (או לה) כלום. ועיין ר"מ פכ"ה מה' מלוה ולוה ה"ו ובהשגות שם, בפי"ז מה' אישות ה"ט ובהגה"מ שם, ובשו"ע אה"ע סי' ק"ב ס"ק ו', בבאור הגר"א ובשאר מפרשים שם. ועיין ירושלמי ב"ב פ"י הט"ו, י"ז ע"ד.
245-46. עשה האב בית, או שדה, הפותיקי לכתובת כלתו, בין כך ובין כך גובין מהן. לא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים, ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 24–25, ד"ה רבן שמעון בן גמליאל, וד"ה ברם ואילך.
346-47. מי שיצא למדינת הים, אמרו לו מת בנך, עמד וכתב כל נכסיו במתנה, ואחר כך נודע שבנו קיים וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: מי שהלך בנו למדינת הים, ובאו ואמרו לו מת בנו וכו', ואחר כך בא בנו וכו'. וכע"ז גם בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ט ע"ד, ובבבלי ב"ב קל"ב א', וקמ"ו ב'. ולשון גי' כי"ע (שהיא גם נוסחת הירושלמי והבבלי) יותר נוחה ואמרו לו שמת בנו, משום שהבן היה במדינת הים, וכסיגנון משנתנו ביבמות רפ"י, שם מ"ג, מ"ד ועוד בכ"מ. אבל גירסת ד וכי"ו משמעותה נתינת טעם למה הוא כותב את נכסיו לאחר, והיינו מי שיצא למדינת הים ואין דעתו לחזור (מחמת אימת מלכות), ואמרו לו שבנו מת, והוא אינו יכול ליטול את הנכסים אתו, ולפיכך נתנם במתנה. וכתב ביד רמה ב"ב קמ"ו ב: הרי שהלך בנו למדינת הים וכו', והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת, מפני בעלי חובותיו, או מפני אויביו וכו'. ועיין מ"ש להלן שם, והם דברי הרי"ף גיטין פ"ו סי' תקכ"ג. וברמב"ן ב"ב ק"נ ב': ונראין הדברים דהא ליתא אלא בשכיב מרע, דאלו בריא כיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני בניה נמי שביק. ועיין בב"י טחו"מ ריש סי' רמ"ו שכתב שאין הרמב"ן חולק על הרמ"ה. אבל בב"ח ובפרישה שם הסיקו שהרמב"ן חולק על הרמ"ה, עיי"ש. וכן נחלקו כמה מן הראשונים על רי"ף גיטין הנ"ל, עיין ברשב"א, בריטב"א, בשטמ"ק לב"ב קמ"ו ב' ועוד. ומנוסח התוספתא כאן בד ובכי"ו משמע כשיטת הרמ"ה. ועיין ר"מ רפ"ו מה' זכיה ומתנה. ומדברי הירושלמי כאן הנ"ל אנו למדים שהברייתא נסמכה למשנתנו רפ"ה, לדברי ר"א בן עזריה שם: שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.
447-48. ר' שמעון בן מנסיא או' אין מתנתו קיימת וכו'. ופסק רב נחמן בב"ב קל"ב א' כמותו. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"א, כ"ט ע"ד הנ"ל, ובשי"ק שם, ד"ה סימן. וכן פסקו הגאונים רב שרירא ורב האיי (לפי תשב"ץ ח"א סי' פ', מ' ע"א, וסי' פ"ד מ"ה ע"ג, והובא בשו"ת מהר"מ אלאשקר סי' קי"ו) ושאר פוסקים.