תוספתא כפשוטה על כתובות ד:יג

141-42. דרש ר' יוסה הגלילי. וכ"ה ("הגלילי") גם בד ובכי"ע. אבל בירושלמי כאן פ"ד ויבמות פט"ו: ר' יוסי עבד כתובה מדרש, דרש ר' יוסי וכו'. וכן בבבלי ב"מ ק"ד ב': ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט , דתניא ר' יוסי אומר מקום וכו'.

242-43. מקום שגובין כתובה מלוה, גובין אותה מלוה ואין גובין את הכתובה, מקום שכופלין את הכתובה, אין גובין אלא מחצה. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מקום שכותבין כתובה מלוה גובה מלוה ואין גובה כתובה, מקום שכופלין כתובה אינו גובה אלא מחצה. ובירושלמי הנ"ל: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה את הכל, לכפול אינו גובה אלא מחצה. ובבבלי הנ"ל: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה. ומלשון התוספתא בכי"ו וד ("גובין"), וכן מלשון הבבלי ("גובה") אין לדעת אם הכוונה לאשה (גובה), או לבעל (גובה). אבל מלשון הירושלמי ותוספתא כי"ע ( אינו גובה) מוכח שאנו מדברים בבעל שגובה את הנדונייא מן האב. והדרש הוא שאנו למדים גביית הנדונייא מן האב מגביית הכתובה ע"י האשה מן הבעל, כפירוש הרמב"ן ובעל נ"י. ועיין רש"י ק"ד ב'. והנה בירושלמי ובבבלי לא נזכר "ואין גובין את הכתובה" (או: ואין גובה כתובה, כגי' כי"ע), ואין שם אלא הרישא גרידא, והיא מתפרשת כפירוש הרי"ף, רש"י ושאר ראשונים שנזכרו בשטמ"ק, שגובה כל מה שכתוב בכתובה, כאילו יש כאן הלואה. ולהלן פ"ו ה"ו: אמ' ר' יוסה וכו' מקום שנהגו שלא לפחות על השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה. ודברי ר' יוסה שם נסמכו למשנתנו פ"ו מ"ג: פסקה להכניס לו אלף דינר, הוא פוסק (כלומר, החתן כותב בכתובה) כנגדן חמשה עשר מנה. ובירושלמי שם פ"ו ה"ג, ל' רע"ד: שמו דעתו של איש רוצה לישא וליתן בהן ולעשותן באחד ומחצה. 95 ועיין בר"ן שם ובתיו"ט במקומו שבארו למה אין כאן משום רבית. והארכנו בזה להלן פ"ו, שו' 14–16, ד"ה הכניסה. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 77, הע' 4. ור' יוסי סובר שבמקום שנהגו שהחתן אינו מוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה. ולפנינו כאן מדברים במקום שנהגו להוסיף שליש, אלא שעשו את הכתובה מלוה, וכתבו מפורש שהבעל רשאי להשתמש בהם, מפני שעשו עליו מלוה (אלא שהוסיפו בכתובה וכתבו שליש יותר), אין האשה גובה אלא מלוה ופוחתת שליש, כמו שפסק הר"מ בפכ"ג מה' אישות הי"א. ולפיכך אף הבעל גובה מן האב מלוה (שליש פחות ממה שכתוב בכתובה), ואינו גובה מן האב את כל הכתוב בכתובה. עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס' ואות ע'. ולפי גירסת הירושלמי "גובה את הכל" מדברים כאן במקום שנהגו שלא להוסיף על הכספים (כדברי ר' יוסי בפ"ו) וכותבין בכתובה מלוה, והאשה גובה כבעלת חוב (לא יותר מאשר הכניסה), אף הבעל גובה מן האב הכל מה שכתוב בכתובה. וברמב"ן ב"מ שם ועוד הביאו את פירוש רב האיי גאון: מן הדין שכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים (בבלי כאן פ"א א'), ויש לה דתות אחרים, אבל מקום שנהגו שכותבים אותה בלשון מלוה דרש ר' יוסי לשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ואעפ"י שהרמב"ן והר"ן בחידושיו תמהו על פירוש זה, מ"מ דברי הגאונים דברי קבלה הם. ולמסורת זו צריך לפרש "ואין גובין את הכתובה" שבתוספתא שאינה גובה מחיים אלא את המלוה, את הנדונייא, את תוספת הכתובה, אבל אין גובין מחיים את עיקר הכתובה. 96 ומה שאמרו להלן: מקום שכופלין וכו', הוא עניין אחר, כמו שמוכרחים לפרש גם את הבבלי בשיטת הגאון, עיי"ש בחי' הרמב"ן וחי' הר"ן. והדרש הוא מן הלשון "מלוה" שהכתובה נגבית כאן מחיים, ופשוט שהכוונה היא לתוספת כתובה גרידא. 97 שהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה. ולפ"ז אולי נבין את השיטה המחודשת שהביא בעל העיטור (ח"א, אות ש', שובר, הוצ' רמא"י מ' סע"ד-מ"א רע"א) בשם רב שרירא: כי אמרינן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, הני מילי בעיקר כתובה, וקא בעיא למישקל ומיפק, אבל בי טענה הב לי מאי דכתיב בכתובתי דאיעביד תכשיטין 98 מלה זו נשמטה בדפוסים של העיטור, וישנה בעיטור כת"י, עיין אוה"ג כאן, התשובות, עמ' 249. ועיין מ"ש לעיל, הע' 69, ד"ה ובעיטור. ואותיב תחותיך ואישמעך, דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה. ושמא היתה כוונתו למקום שכתבו כתובה מלוה, וכפירוש בנו בבבלי ב"מ הנ"ל. וצ"ע בדבר. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen in Talmud, עמ' 67, עמ' 73. ועל כפילות הכתובה, עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח סוף אות ע'. ועיין שה"ש רבה פ"ד י"ג: כדרך חתן להיות כופל כתובה של כלה. 99 ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה (ניסן-תמוז תרצ"ד), סוף עמ' 384 ואילך, ובספרו תולדות המשפט בישראל, החיוב ושעבודיו (ירושלים תרצ"ט), עמ' 87 ואילך.