תוספתא כפשוטה על כתובות ו:ד

18-10. וכן היה ר' יהודה אומ' המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמש סלעים, שבראשונה היה לוקח לה בהן כל צרכה. וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: בראשונה). ובד: שבראשונה היה לוקח בה כל צרכ'. והפירוש הוא שר' יהודה נותן טעם למה קבעו חכמים "חמש סלעים" משום שבראשונה, שהיה הכסף ביוקר, היו חמש סלעים מספיקים לכל צורכיה, והשאירו את השיעור לפי התקנה העתיקה. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז, ופירש אביי (בבלי ס"ז א'): חמשים זוז פשיטי. אבל בירושלמי לא נזכרו בשום מקום "פשיטי", 14 בירושלמי חגיגה פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: רב חונה אכל פשוט כל שבעה, אבל שם הרי הכוונה לרב הונא בבבל. ובירושלמי סתם זוזים שבדברי חכמים הם במטבע היוצא (עיין ירושלמי כאן פ"א רה"ב, כ"ה רע"ב), בדינר רומאי. ועיין תוספות ס"ז א', ד"ה אמר. וכבר הסקנו לעיל, שו' 4–5, ד"ה סוף דבר, שהברייתות שלנו נסמכו למשנתנו ספ"ה ולא לפ"ו, ועיין להלן ה"ז ואילך, ושם אמרו (במשרה את אשתו ע"י שליש): נותן לה כלים של חמשים זוז (ואף שם אמר אביי חמשים זוזי פשיטי, עיי"ש ס"ה ב'). ומכאן שבגדים של חמשים זוז מספיקים לה לשנה. והר"מ ברפ"כ מה' אישות פסק: המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לעני שבישראל כמו שביארנו, 15 ברפי"ג: כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה בגדים של חמשים זוז משנה לשנה וכו'. הרי לך שפירש "לא יפחות לה מחמשים זוז" שבמשנתנו פ"ו מ"ה, לצורך בגדיה. ולפ"ז מתפרשים גם דברי ר' יהודה כאן, והוא היה אומר: וכן 16 כלומר, כשם שאמרו במשרה את אשתו ע"י שליש שנותנים לה בגדים לכל השנה. אמרו שמחייבים את האב ליתן לה כסף לצרכי הבגדים לשנה, אלא שבזה לא שינו את התקנה העתיקה של נתינת חמש סלעים שהיו מספיקים באותו זמן לבגדים לשנה שלמה. ועיין בס' הפלאה ס"ז א', ד"ה מתני', שנתן טעם לשבח לפירוש הר"מ הנ"ל ברפ"כ.