תוספתא כפשוטה על כתובות ו:ה

110. פסקה להכניס לו שתי סלעים, נעשית ששה דינרין. בד: נעשות ששה דינרין. ובכי"ע: שני סלעים נעשית מששה דינרים. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה. ולפי הלכה זו עלינו להניח שאף בתוספתא הכוונה היא שכל סלע נעשית ששה דינרין (או "מששה" דינרים, כגי' כי"ע), כלומר, החתן כותב בכתובה ששה דינרין לכל סלע שהכניסה לו. והקושי הוא שהלכה זו נשנית להלן, שו' 16–17: פסקה להכניס לו כספים, סלעים נעשות (כגי' ד) ששה דינר. ואע"פ שאף במשנתנו פ"ו מ"ד נכפלה הלכה זו 17 ותירוץ הבבלי ס"ו ב' אינו מיישב את הכפילות שבתוספתא. מ"מ קשה השינוי בלשון (אפילו אם נניח שיש לנו שני מקורות) כאן שסתמה את דבריה ולא בררה אם הכוונה היא לשום, או לכספים. ושמא חולקת הברייתא על משנתנו וסוברת שאם הכניסה "שום" שמין אותו לכבודה רביע יותר, 18 ועיין בנוסח הגט (מראשית המאה השנייה למספרם) שנתפרסם בספר Les Grottes de Murabba'at (אוקספורד 1961), עמ' 105. "ומשלם לרבעין" שם בוודאי פירושו שמוסיף רובע (כמו "בחמש", עמ' 191 שם), ושלא כמסקנת המו"ל שם, עמ' 109. אבל עצם התנאי שם סתום, וכנראה שאינו עניין לנידון שלנו כאן. ולפיכך אם הכניסה שתי סלעים נעשות ששה דינרין, כלומר כל סלע נעשה שלשה דינר, וכותב לה החתן בכתובה פחות רבע. והרי הדבר היה תלוי במנהגות המקום, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי, עמ' נ"ד, אות ס'. ועיין מ"ש להלן בסמוך ולהלן, שו' 19–21, ד"ה פסקה. 19 ושם יתברר החילוק בין שיטת הירושלמי לבין השיטה המשוערת של הבבלי בפחיתת השום. ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל' סע"ג: שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש. והיו מקומות ששמו דעתה שהיא תסכים לפחות אותן רבע.

211. מה שחתן פוסק פוסק פחות מחומש, חוץ ממאתים לבתולה ומנה לאלמנה. צ"ל: פחות חומש, כמו שהוא בד ובכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ג, אלא שהתוספתא מוסיפה שפיסוק זה אינו כולל את עיקר הכתובה שתיקנו חכמים. ולפי פירש"י במשנתנו שם הרי הלכה זו סותרת את הרישא כאן (לפי השערתנו הנ"ל, שמוסיפין על השום רביע). ברם רב האיי, 20 עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 200, סי' תצ"ט. הר"ח 21 עיין תוספות ס"ו ב', ד"ה וכשחתן, אוה"ג, לקוטי פירוש ר"ח, עמ' 51. ועוד (עיין שטמ"ק) פירשו שאין מדברים כאן בפיסוק החתן כנגד שום הכלה, אלא במה שהחתן פוסק מעצמו, שאף הוא הכניס לה שום משלו וכו', ולפי זה בשום הכלה מוסיפין רביע (לכבודה) ובשום החתן כשהוא כותב את השום בכתובה פוחת חומש "לפי ששמין אותם יותר מכדי שויים לכבוד החתן" (לשון הר"ח).

312. פסקה להכניס לו זהב, הרי זהב ככלים. דינרי זהב, הרי זהב ככספים. בבלי ס"ז א', עיי"ש הפירוש. ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל' ע"ד: שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן הכניסה לו זהב בשוייו. ותני כן תקשיטין לעשותן דינר באחד ומחצה. דינר לעשותן תקשיטין בשוייהן.

413. וכן הוא דבר. וכ"ה בד. 22 כסיגנון המשנה בנדרים פ"ו מ"ו. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 13–14, ולהלן, הע' 31. ובכי"ע: כן הדבר. ובקג"נ ובבבלי ס"ז א' חסר כ"ז. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.

513-14. מקום שנהגו שלא לפרוט דינרי זהב, מניחן כמות שהן, והזהב הרי הוא ככלים. כ"ה ("שלא לפרוט") בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל, ובכי"ו בטעות: שלא לפרוס. ומלשון התוספתא "מניחן כמות שהן" משמע שחייב להניחן כמות שהן, משום שהמנהג הוא שלא לפרוט דינרי זהב שהאשה מכניסה לבעלה, אבל במקום שאין מנהג, מסכים רשב"ג לת"ק, ואומר "וכן הוא דבר" שדינרי זהב ככסף, אבל במקום שנהגו שלא לפורטן הרי מניחן כמות שהן, ודינן כאילו הכניסה לו גרוטאות של זהב, והרי אמרו שזהב הרי הוא ככלים. ובבבלי ס"ז א' פירשו אחרת לפי הגירסא שלהם בברייתא כאן.

614-16. הכניסה לו בין שום בין כספים, ונתן עיניו לגרשה, היא לא תאמר לו תן לי שומי, והוא לא יאמר לה טלי כספך, אלא נוטלת כל מה שכתב לה בכתובתה. מן הלשון "ונתן עיניו לגרשה" מוכח שנתן עיניו לגרשה מיד אחרי הנישואין, והיא עדיין לא השתמשה בכליה, והוא לא השתמש בכספים שנתן לה. ובשו"ת מהרי"ק סי' פ"א (ד' קרימונא, נ"ח ע"ד, ד"ו, פ"א ע"ב) הביא תוספתא זו לראייה לפירוש ר' שמואל בר' ברוך שהקשה כיצד מותר לבעל להוסיף על הכספים שהכניסה לו אשתו, ולמה אינו חושש משום רבית, ותירץ שאין כאן רבית שהרי צריך להוסיף לה אפילו מגרשה מיד, ועדיין לא השתמש כלל בכספים, ואין כאן אגר נטר (מרדכי פ"ו סי' ק"צ), ועיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 95. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"א יו"ד סי' כ"ט. והנה בעניין הוספת הבעל על הכספים שהכניסה לו כולי עלמא מודי שהטעם הוא כמו שמפורש בירושלמי (פ"ו ה"ג, ל' ע"ד): שמין דעתו של איש, רוצה לישא וליתן בהן ולעשותן באחד ומחצה. וממילא בנידון דידן שעדיין לא השתמש בהם הוא טוען שאינו מן הדין שיוסיף שליש, ופוסקת התוספתא שנוטלת כל מה שכתב לה. ועיין גם בשו"ת בנימין זאב סי' קי"ד, קצ"ב ע"א. ובקג"נ יש כאן כפילות מוטעית. וכן לפי פירוש הירושלמי (הנ"ל): "שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש", הרי מובן שהיא טוענת עדיין לא השתמשתי כלל בכלי ותן לי אותן בשומן האמיתי, בשוויין. ברם לפי פירש"י במשנתנו ששמין את הכלים ביתר משוויין (ולעיל הנחנו שכ"ה שיטת התוספתא) כיצד תאמר תן לי שומי (כלומר, שווין האמיתי), והרי היא מפסידה על ידי כך, ולמה יתנגד בעלה לכך ? ואפשר שהכוונה שהיא טוענת שישומו את הכלים כמו שהם שוים עכשיו (והם נתייקרו), אין שומעין לה אלא נוטלת כמו שכתוב בכתובה. ואעפ"י שהדין עמה, והיא נוטלת את כליה, מ"מ חייבת לשלם לבעלה את העודף על הכתוב בכתובה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ט, שו' 4, ד"ה ולעיל. ולא עוד אלא שיתכן והכל הוא מדברי רשב"ג הנ"ל, והוא הרי סובר (במשנתנו פ"ו מ"ד) שהכל כמנהג המדינה, 23 עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס'. והיו מקומות שנהגו לפחות משוויין האמיתי, והיא רוצה לקחתן בשוויין.