תוספתא כפשוטה על קידושין ב:ה
תוספתא כפשוטה על קידושין · Tosefta Kifshutah on Kiddushin 2:5
Open in the reader →123-24. התקדשי בסלע, משנטלתו מידו אמרה סבור' הייתי שאתה כהן וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ה: המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו', הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו. ופירש"י: אלא הוא הטעה את עצמו, וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה, דהוו להו דברים שבלב, ועיי"ש נ' א'. ועיין הלשון להלן בסיפא. ומוסיפה התוספתא שאין הבדל בין שהוא טעה ובין שהיא טעתה. וכן פסק הר"מ בספ"ח מה' אישות, ומקורו מכאן, כמו שהעיר ר"ב הכהן במעשה רב על הר"מ במקומו. ויש כאן חידוש, עיין בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' פ"ב.
225-26. זה הכלל, כל זמן שנפלו קדושין לתוך ידה, בין שהטעה, בין שהטעתו היא, הרי זו מקודשת. כנראה שהכוונה היא, אעפ"י שאמרה מיד ובתוך כדי דיבור, שהיא טעתה, או שאמר הוא כן. אין הקידושין מתבטלין אחרי שנפלו הקידושין לתוך ידה, כמו שפסקו בבבלי נדרים פ"ז א' וב"ב קכ"ט סע"ב, וכמו שפירש במנ"ב. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.
326-27. ר' שמעון אומ' הטעה לשבה ממון הרי זו מקודשת. במשנתנו פ"ב מ"ב: התקדשי לי וכו' בדינר זה של כסף ונמצא של זהב וכו', עני ונמצא עשיר, אינה מקודשת. ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת. ע"מ שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן וכו', אינה מקודשת. ומלמדת הברייתא שר"ש אינו חולק אלא אם הטעה לשבח ממון, אבל בשבח יוחסין אף הוא מודה שאינה מקודשת, עיין להלן בסיפא ומש"ש.
428. רוצה היא בשל זהב יתר משל כסף וכו'. וכאן מפורש שאפילו אין שליח ביניהם מקודשת אם הטעה לשבח ממון, אבל בבבלי מ"ח ב' פירשו את משנתנו בקידושין ע"י שליח, וטעמם הוא כיון שהזכיר במפורש את הדבר שהוא מקדש בו, ונמצא משקר, אינו מקודשת אפילו לר' שמעון, הואיל וקיימת מציאות רחוקה שאדם לפעמים מעדיף את הגרוע על המשובח, אבל בקידושין ע"י שליח הרי המשלחת לא שמעה בשעת קידושין במה הוא מקדש אותה, ואם נתרצתה להתקדש בדינר של כסף בוודאי תתרצה להתקדש בדינר של זהב לר"ש. והמשנה שלאחריה (מ"ד) כאילו פירוש הוא למשנה שלפנינו. אבל בתוספתא כאן מפורש שלא כשיטת הבבלי. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תר"צ ואילך.
529. מודה ר' שמעון שאם הטעה לשבח יחסין שאין מקודשת. וכ"ה בבבלי מ"ט א': תניא נמי הכי מודה ר' שמעון וכו'. ונראה שהבבא שלנו נוספה בתוספתא ע"פ הבבלי, ובא"י לא שנו אלא את הרישא: הטעה לשבח ממון הרי זו מקודשת. ובבבלי הנ"ל: אמר עולא מחלוקת בשבח ממון, אבל בשבח יוחסין דברי הכל אינה מקודשת, מאי טעמא מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, ולא הוסיף עולא אלא את הטעם. ובירושלמי פ"ב ה"ב, ס"ב ע"ג: א"ר יוחנן מודה ר"ש שאם הטעה לשבח יחסים אינה מקודשת. אמר ר' יוסה מתנית' אמרה כן. ונראה שהכוונה לתוספתא לעיל ברישא ששנתה בדברי ר"ש: הטעה לשבח ממון הרי זו מקודשת, ולפ"ז ממון דווקא. והוא מצוי בירושלמי שהירושלמי רומז לברייתות בתוספתא, ואינה מזכיר אותן, אבל הסיפא כאן לא היתה ידועה בא"י, ור' יוחנן אמרה מדעתו. והמפרשים בירושלמי פירשו שהכוונה למשנתנו "ע"מ שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן", כדברי רב אשי בבבלי מ"ט א', אבל לפירוש זה העיקר חסר מן הספר, והיה צריך לומר "ולית ר"ש פליג", 6 אבל לפירושנו הדברים כמעט מפורשים בתוספתא עצמה, ומספיק הרמז לתוספתא. ולא עוד אלא שקושייתו של מר בר רב אשי לא נתרצה בירושלמי לפי פירוש זה.
630. התקדשי לי בסלע זו וכו'. כל הברייתא נכפלה בטעות מלעיל, וליתא בד ובכי"ע.