תוספתא כפשוטה על קידושין ב:ז

138. כינסי לי סלע זו, ובשעת מתנה אמ' הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת וכו'. ירושלמי פ"ב סה"א, ס"ב ע"ג. ובבבלי י"ב ב': אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו, בשעת מתן מעות מקודשת וכו'. ועיין מ"ש להלן שורה 39–41, ד"ה הילך.

239. משנטלתו מידו, רוצה מקודש', רוצה אין מקודשת. וכן בירושלמי הנ"ל בכי"ל: אם משנתנה לה רצת מקודשת, רצת אינה מקודשת, 8 ובין השורות תלה הסופר "לא" כלומר, קרי: לא רצת אינה מקודשת. והכוונה שהכל תלוי ברצונה, ואם רצתה להתקדש ואומרת "הן", מקודשת, ואם לא רצתה ושתקה, אינה מקודשת, שכל שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא. ובבבלי הגירסא היא: רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת, ופירשו "לא רצתה" ששתקה, שאם אמרה בפירוש שאינה רוצה הרי אפילו בשעת מתן מעות אינה מקודשת.

339-41. הילך סלע זו שאני חייב לך, בשעת מתנה [אמר] הרי את מקודשת לי, רוצה מקודשת, רוצה אין מקודשת. אם משנטלתו מידו, אע"פ ששניהם רוצין אין מקודשת. בחי' הרשב"א י"ג א', ד"ה כינסי, ובשו"ת שלו ח"א סוף סי' אלף רכ"ז: דגרסי' בתוספתא דמכלתין בפ"ב 9 בשו"ת הנ"ל: דתניא בתוספתא דקידושין. הילך סלע זה שאני חייב ליך, אמ' לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי, רוצה מקודשת, אינה רוצה אינה מקודשת. וכע"ז בירושלמי הנ"ל: ואם לאו אינה מקודשת, ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה משנטלתו. ובבבלי י"ג א': אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי, וחזר ואמר לה התקדשי לי בו, בשעת מתן מעות רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ואף כאן פירשו לא רצתה היינו ששתקה, אינה מקודשת משום שנטלה את שלה. ומן הלשון "וחזר ואמר לה" משמע לכאורה שהכוונה היא שחזר מדיבורו, ואמר אין אני מחזיר לך מה שאני חייב לך, אלא הסלע היא לקידושין, והחוב נשאר כמו שהיה, והוא בדיוק כסיגנון הברייתא שלעיל בבבלי י"ב ב' "כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו", ושם הרי ברור שחזר בו ואמר שאין כאן פקדון, ויש כאן קידושין. וכן מפרש מתחילה בחי' הרשב"א הנ"ל: יש לפרש שחזר ואמ' לה, לא לפירעון אלא לקידושין, ולפי פירוש זה דדוקא וכו', והוא שהגיע זמנו, אבל אם היה חייב לה ולא הגיע זמנו, ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואישתיקה מקודשת וכו'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' כ"ח סע' ג' ובבאור הגר"א שם. ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ומ"ש בס' עצי ארזים שם ס"ק י'. ברם בה"ג בשתי המהדורות (עיין אוה"ג, עמ' 125) מפורש: אמרה "אין" בעידנא דקא מהדר לה, אמרינן בההיא הנאה דאהדריה ניהלה מיגמר גמיר ואקנאי נפשה, וכמאן דיהיב לה מנפשיה דמי וכו'. ולפ"ז "וחזר ואמר לה" פירושו שאינו מכוין להחזרת החוב בלבד, אלא שכוונתו שתתקדש בהחזרת ההוב, ובזה דווקא אם שתקה, ולא היו שידוכין ביניהן, אינה מקודשת, אבל אם חזר ואמר לה לא לפירעון אלא לקידושין אפשר שהיא מקודשת אף בלי שדוכין. עיין בחי' הרשב"א שם שהעיר על הבה"ג ועל פסק הר"מ פ"ה מה' אישות הי"ב. ובחי' הרשב"א ובשו"ת הנ"ל הסתייע מלשון התוספתא כאן לשיטת הבה"ג והר"מ, משום שלא נזכר בה "וחזר ואמר לה", ומשמע שעדיין עומד בדיבורו הראשון שמחזיר לה את החוב, אלא שהוא רוצה שתתקדש בו. ברם גם ברישא (לעיל שורה 38) "כנסי לי סלע זו ובשעת מתנה אמ' הרי את מקודשת" לא נזכר "וחזר ואמר לה" (כסיגנון הבבלי) ושם הרי בהכרח חוזר בו בדיבורו. ועיין מ"ש להלן, שורה 42–43, ד"ה והנה.

441-42. התקדשי לי בסלע שיש לי בידך אין מקודשת. וכ"ה בד ולהלן פ"ד ה"ה, שורה 15. אבל בכי"ע ובירושלמי הנ"ל חסרה בבא זו. ולפי הגירסא שלפנינו סותמת כאן הברייתא שהמקדש במלוה אינה מקודשת, עיין להלן רפ"ג ומש"ש. ונראה שכאן מדברים בסלע שהיא חייבת לו, ואין בבא זו דבוקה להלכה שלפניה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 15, ד"ה אמר לה.

542-43. כיצד יעשה, יטלה הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מקודשת לי. וכ"ה להלן פ"ד, שורה 15–16, הנ"ל. וכע"ז להלן ספ"ג ולפי הגירסא שלפנינו הפירוש פשוט, שאעפ"י שהוא מוחל לה את הסלע שהיא חייבת לו אינה מקודשת עד שיתן לה את הסלע בידה. ועיין באו"ש פ"ג מה' אישות ה"א שתמה למה צריך ליטול הימנה את הסלע, הרי יכול לקדשה בהנאת מחילת המלוה, עיי"ש שנדחק. ברם כל העניין של קידושין בהנאת מחילת מלוה לא נזכר כלל בירושלמי, ואף בבבלי אין הדבר ברור, עיין בר"ן על הרי"ף פ"א סי' תקע"ה, וכן תפס במה"פ בירושלמי פ"א ה"ב, ד"ה מלוה, כדבר פשוט בשיטת הרמב"ם. 10 אבל מה שכתב בפ"ב ה"א, ד"ה מה בינה, לא נתחוורתי בדבריו ז"ל, שהרי שם מדברים למ"ד מקדשים במלוה, ולדידיה עצם הפטור מן החוב נתינת ממון היא, ואין שום צורך להכניס שם "הנאת מחילת מלוה". והנה לפי הגירסא שלנו בבא זו מובנת, והיינו אעפ"י שהיא עדיין חייבת לו סלע, ובקידושין היא נפטרת מן החוב, מ"מ צריך שיתן את הסלע ממש בידה, ואינה מקודשת במחילת מלוה, אבל לפי גירסת כי"ע והירושלמי שבבא זו דבוקה ל"הילך סלע זו שאני חייב לך" שנטלתו ושתקה שאינה מקודשת אפילו אם שניהם רוצים, ברייתא זו קשה לפירוש בה"ג והר"מ הנ"ל, שהרי כשנטלה את הסלע, בחובה נטלה אותו, ואין בידה כלום, ופשיטא שאינה מקודשת אם לא יתן לה סלע משלו. אבל אם נפרש כפירוש הרשב"א בתחילה, והיינו שחזר בו המקדש, ונותן לה את הסלע לקידושין, והחוב נשאר כשהיה, הרי היה אפשר היה לחשוב שאם אומר לה אח"כ הרי את מקודשת לי במחילת החוב, מקודשת, ולפיכך מלמדת התוספתא שלא תתקדש אלא אם כן יטלנה הימנה 11 ועיין בהגהת הרמ"א באה"ע סי' כ"ז סוף סעיף ג' ובפתחי תשובה שם ס"ק י"ב. וכו'. ומן הירושלמי אין ראייה, שהרי מדברי הירושלמי לעיל שם יוצא ברור שאם חטף סלע מידה ונתנו לה ואמ' לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. ואמרו שם: "רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע", ושלא כדברי רש"י נ"ב סע"א. ומסתבר שאף בחוב אם אמר לה כן כוונתו שתהא מקודשת והחוב ישאר חוב, ואין להביא ראייה מן הירושלמי לשיטת הבבלי והתוספתא. ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' כ"ח ס"ק י"ג. ועיין בהמקנה ק"א סי' כ"ח סעיף ב', ד"ה בהג"ה.