תוספתא כפשוטה על קידושין ב:ח

143-44. התקדשי לי בסלע זו, משנטלתו מידו הטילתו לים, או לנהר, אין מקודשת. וכ"ה בד. ובבבלי ח' ב': התקדשי לי במנה, נטלתו וזרקתו לים וכו' אינה מקודשת. ובלשון הבבלי "נטלתו וזרקתו" היה אפשר לפרש שזרקתו מיד (כמו "שקלי ואזלי") 12 ולא בא הפועל "נטל" אלא כחיזוק הפועל זרק, דוגמת "נטלו וחבשו" (וי"ר פי"ח, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ת"ג), נוטל והולך (-שקיל ואזיל) בבבלי ע"ז ג' א', והרבה כיוצא בו. אבל נראה שעיקר הפירוש כפירוש רבינו נסים, עיין להלן בפנים, ובהערה 13. ועיין לעיל גיטין פ"ו ה"ב, שורה 11. ושם אפילו לא החזיקה בו, אלא זרקתו מיד מגורשת, שהרי מתגרשת בעל כרחה. ולא החזיקתו בידה. ור"י אלמנדרי במקומו כתב: פירש רבנו נסים ז"ל הני מילי שלקחה אותו מנה ברתחא , 13 וכן הביא בשמו בתוספות המיוחסות לר"י הזקן ח' ב'. וכן במאירי, עמ' 58. ועיין בהערות הר"א סופר שם הערה ז' שציין לדברי האחרונים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן, עמ' ל"ח, ובפירוש ר"ח בר שמואל, עמ' רי"ג. ועיין בלשון התוספתא לעיל גיטין פ"ו ה"ב, שורה 11–13 ומש"ש, ד"ה וכאן הואיל. אבל אם לקחה בפני עדים, וכו' ואח"כ השליכה וכו' אינה נפטרת ממנו אלא בגט. ועיין בס' המקנה במקומו ומ"ש בק"א סי' ל' סעיף ז', ד"ה נטלתו. ועיין בפתחי תשובה במקומו. אבל הלשון "משנטלתו", משמע שהחזיקה את הסלע בידה, כלעיל, שורה 39 ושורה 41. ובאמת בכי"ע הגירסא היא: הרי זו מקודשת . ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג: התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים, או לנהר, אינה מקודשת. 14 בשיטה לא נודע למי ח' ב': "ודווקא כשזרקתו מיד בנטילתה. ובירושל' גרסי' התקדשי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים המל' (-המלח), או לנהר, אינה מקודשת, ומשמע דפליג אגמרה דידן, מדנקט [אמרה] השליכהו לים, דההוא ודאי פשיטא, דכיון דלא נטלתו אחוכי מחכא בו". ומשמע מדבריו שלשיטת הירושלמי, אם נטלתו לידה מקודשת. ובדרך אולי ואפשר יש לשער שיש כאן השמטה בתוספתא, וצ"ל: או לנהר [הרי זו מקודשת. אם אמרה לו הטילהו לים, או לנהר], אינה מקודשת. ובכי"ע נשמט ע"י הדומות מ"מקודשת" עד "מקודשת" ולפנינו נשמט מן "לנהר" עד "לנהר". ובירושלמי לא הובאה אלא הסיפא גרידא.

244-45. התקדשי לי במנה, ואמרה לו תנהו לפל', אינה מקודשת, שיקבלם לי, הרי זו מקודשת. וכ"ה בבבלי ח' ב', אלא ששם: על מנת 15 אבל ברי"ף חסר "על מנת". שיקבלם לי וכו'. וברייתא זו גם לעניין גיטין לעיל גיטין פ"ד ה"ה, ועיין מש"ש שורה 20–21, ד"ה הרי זה גיטך.

345-47. נתן לה קידושיה ולא אמ' לה הרי את מקודשת [לי], ר' יהודה או' אינה מקודשת. ר' או' אם עסוקין באותו עניין מקודשת, אם לאו, אינה מקודשת. וכ"ה בד, אלא ששם מסיים: ר' יוסי אומר אם עסוקין וכו'. ובמשנת מע"ש פ"ד מ"ז: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש. ר' יוסי אומר דיו. ר' יהודה אמר צריך לפרש. ולפי גירסת ד היא משנת מע"ש, לפי פשוטה. אבל בירושלמי שם ה"ז, נ"ה ע"א, וגיטין פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד, מפורש שהמחלוקת היא דווקא בהפליגו דעתן מן הדיבור בעסקי הקידושין לעניין אחר, אבל אם לא הפליגו כ"ע מודי שקידושיה קידושין, ואף ר' יהודה מודה בכך. ובחי' הרשב"א כאן ו' א', ד"ה אביי: ובתוספתא מצאתי כדברי, דגרסינן התם פרק שני דמכלתין, נתן קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי, ר' יוסי אומר מקודשת (כגי' כי"ע), ר' יאודה אומ' אינה מקודשת, ואם היו עסוקין באותו עניין מקודשת, אלמא לא נחלק ר' יאודה אלא בשאין עסוקין באותו עניין, אבל בעסוקין מודה. ולגירסת הרשב"א בתוספתא היא גם שיטת הירושלמי הנ"ל, עיין בשנות אליהו במע"ש פ"ז מ"ד. ובס' העיטור אות ק', קידושין, הוצ' רמא"י ה"ב ע"ה ע"ד (שציין לו הרשב"א הנ"ל) והרי"ד בשו"ת שלו סי' כ"ב, מפרשים "כתנאי" שבבבלי, היינו שרבי ור"א בר' שמעון חולקים בדעת ר' יוסי, ולפי רבי אינה מקודשת אלא בעסוקים באותו עניין ממש, ודעת שמואל היא "כתנאי" והוא פוסק כרבי, ואפילו לא הפליגו דעתם מן הדיבור הראשון, הואיל ועכשיו אין עסוקים באותו עניין ממש, אינה מקודשת. והוא שלא כירושלמי הנ"ל. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' כ"ז סעיף א' ס"ק י"א. ובשיטה קדמונית למס' קידושין (בני ברק תשל"ב) ה' ב' (עמ' 18) העתיק את התוספתא כגי' הרשב"א, אלא, שכנראה, העתיק ממנו, אבל אנו למדים משם שהגירסא ברשב"א עצמו כאן מקויימת. ובכי"ע כאן: ר' יוסי אומ' מקודשת. ר' יהודה אומ' אינה מקודשת. ר' אומ' אם עסוקין באותו ענין מקודשת וכו'. והוא כגירסת הרשב"א, אלא שלפני הרשב"א חסרו המלים "ר' אומר". ואפשר שגם בכי"ו נשמט ע"י הדומות מ"מקודשת" עד "מקודשת", וצ"ל: ולא אמ' לה הרי את מקודשת [לי. ר' יוסה אומר מקודשת] ר' יהודה או' וכו'. וגירסת הרשב"א אינה מתאימה לא לגירסת הדפוסים שלפיה הסוף הוא מדברי ר' יוסי, ולא מדברי ר' יהודה, ולא לגירסת כי"ו וכי"ע שהסוף הוא מדברי רבי. ועיין מה שהארכנו בבאור ברייתא זו לעיל גיטין פ"ו ה"ח, שורה 31–32, ד"ה הוליך ואילך.

447-50. התקדשי לי במנה זה, ונמצא מנה חסר דינר, אין מקודשת. היה בו דינר רע, יחליף. היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון, יכולה היא שתחזור בו עד שעה שיגמור. וכ"ה הסדר והגירסא (בשינויים קלים) בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג. ולפני הבבלי ח' א' היה הסדר הפוך, ואמרו שם: מיתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו וכו', דקא תני סיפא אמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר, או דינר של נחשת, אינה מקודשת, דינר רע, הרי זו מקודשת ויחליף, וכו' ופירושי קא מפרש רצה אחד מהן לחזור, אפילו בדינר האהרון, הרשות בידו, כיצד, כגון דאמר לה במנה זו וכו'. ועיין בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, עמ' ר"י, 16 ומה שכתב שם "וזה הוא נוסח התוספתא" כוונתו לתוספתא שהביא הבבלי ושהרי"ף הפך אותה בהביאו את נוסח התוספתא שלפנינו שהיא מקויימת ע"י כל הנוסחאות וע"י הראשונים. ולהלן שם, עמ' רי"א. ופירש הרמב"ן שם שבמנה חסר דינר אין צורך בחזרה והקידושין בטלין מאליהן, שלא כפירש"י שם במקומו. ובחי' הרשב"א ח' א', וכן בשו"ת שלו ח"א סי' תקס"ה, 17 הלשון שם משובשת, וצ"ל שם: התקדשי לי במנה [זה], ונמצא חסר דינר, אינה מקודשת. היה בה דינר רע, יחליף. היה מונה ומשליכו לתוך ידה ראשון ראשון, יכולה היא שתחזור [בה], עד שעה שיגמור (התיקונים הם ע"פ כ"י ירושלים 90, 24 ע"א). מסתייע מלשון התוספתא כאן שברישא בנמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל. וממנו, כנראה, גם בשיטה קדמונית לקידושין (בני ברק תשל"ב) ח' א', עמ' 21–22. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' מ'. וכל הברייתות נעתקו ברי"ף 18 אינו ברור לגמרי למה העתיק הרי"ף את התוספתא, ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' כ"ט ס"ק י"ט. ועיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ופירשוה. ובהגהות הרד"ל להרא"ש פ"א סי' ט' משער שהרי"ף פירש כפירוש הרא"ש שבמונה, אפילו במנה סתם, יכולה לחזור, כרב אשי. אולם, אין להכניס את דברי הרא"ש לנוסח הרי"ף שלפנינו. וכן כתב הרשב"א ח' א' הנ"ל: אבל הרב אלפסי כתב, וה"מ דאמר מנה סתם, אבל אמ' מנה זה, והיה מונה והולך וכו'. וכנראה שהרד"ל פירש ע"פ הרא"ש, שיש כאן וי"ו המחלק, כלומר, או שהיה מונה והולך, אבל אין סיגנון הראשונים כן. ברם במאירי, עמ' 53, כותב שהנוסחא שלפנינו ברי"ף היא אמנם ברוב ההלכות , אבל היא ט"ס, ומוסיף: ואף גדולי הדורות העידו שמצאו בהלכות ספרדיות, אבל אם אמר לה מנה זה, או שהיה מונה וכו'. והוא כדברי הרד"ל. ובחי' תלמיד הרשב"א במקומו, ד"ה רב אשי, כתב: וברוב הלכות הריאף (ו)לא הביא הא דרב אשי (וכ"ה בשיטה לא נודעה למי), מיהו בהלכות מדוייקות שבספרד הביאה, והוי פי' כדמפרשינן (נראה שהכוונה למה שפירש לעיל שם אליבא דרש"י, עיי"ש. וצ"ע). ועיין בעיטור אות ק', קידושין, הוצ' רמא"י ח"ב, ע"ו ע"ג. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ט ס"ק י"ט שנתן שני טעמים למה הביא הרי"ף בבא זו מן התוספתא, עיי"ש דברים נחמדים. פ"א סי' תק"ף (ר' יהונתן, ר"ן, נ"י), רא"ש פ"א סי' ט', אגודה סי' ז', ק"א ע"ד. ובהשגות הראב"ד ברי"ף גיטין פ"ז סי' תקמ"א (תמים דעים סי' רל"ט) העתיק, כנראה, מן הרי"ף כאן, שהרי לעניינו שם אין צורך אלא בסיפא, שמוכח ממנה שאין צורך בתנאי בשעת מעשה, אלא אפילו התנו מתחילה ואח"כ עשו, על סמך התנאי הראשון הוא המעשה, עיין בראשונים שנציין בסמוך.