תוספתא כפשוטה על קידושין ד:יב

135-36. נשבית ופדיתיה, או שנפסלה לאחד מן הפסולין, לא כל הימנו לאוסרה. בד ובכי"ע: או שנבעלה לאחד מן הפסולין וכו', וכ"ה בחי' הרשב"א שנביא להלן ובירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב. ובמשנתנו פ"ג מ"ח: נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה, אינו נאמן. וכן ניסח הר"מ (פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"ד): שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות שנאמר (דברים כ"ד, ט"ז) את בתי נתתי לאישה זה , אבל לא לפוסלה משום זנות, והוא ע"פ הבבלי כאן ס"ד א'. ומן הירושלמי הנ"ל מוכח שאין מדברין כאן בקידושין כלל, אלא שהאב מעיד שבתו נבעלה לאחד מן הפסולין, ועל כך אינו נאמן, דומיא דנשבית ופדיתיה. ברם בירושלמי לעיל בסמוך שם: קידשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן, הבעלתיה לאחד מכל הפסולין לה אינו נאמן. ונראה מלשונו שהבעלתיה פירושו קידשתיה בבעילה, 50 שאם הכוונה הבעלתיה לשם זנות, הרי נאמר להלן בירושלמי בפירוש שאינו נאמן לומר נבעלה לאחד מן הפסולין, ומה לי נבעלה, מה לי הבעלתיה לשם זנות. והירושלמי מחדש שלא האמינה התורה לאב אלא שבתו מקודשת אבל אינו נאמן שקידשה בביאת איסור. ולפיכך אם אמר קידשתיה לאחד מן הפסולין לה, נאמן, שהרי התורה האמינה אותו בקידושין, אבל לא בביאת איסור. וכן כתב הרשב"א כאן ס"ד א': ובקדושי ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי אתמר בירוש' קדשתיה לאחד מכל הפסולין נאמן, הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, וגרסינן נמי בתוספתא נשבית ופדיתיה, או שנבעלה לאהד מכל הפסולין לה, לא כל הימנו לאוסרה. וכן בר"ן פ"ג סי' תרנ"ד: דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה, והכי מוכח להדיא בירושלמי קדשתיה לא' מן הפסולין לה נאמן וכו'. 51 והר"ן לא הביא את התוספתא, שהרי ממנה אינה משמע כלל שמדברין בקידושין בביאה. אבל הרב המגיד בפי"ה מה' איסורי ביאה הכ"ד העתיק בשם הרשב"א: הבעלתיה ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי איתמר בירושלמי וכו'. ועיין בלשון הגהת הרמ"א באה"ע סי' ז' סע' ח', ובבאור הגר"א שם. ועדיין לא נתברר אצלי באמר האב קידשתיה בביאה לאחד מן הפסולין לה אם אינו נאמן כלל, והיא מותרת, כפי שמשמע לכאורה מלשון הראשונים הנ"ל, או שאינו נאמן שנתקדשה בביאה, ונאמן לאוסרה לעלמא, אלא שאם מת הפסול, אינה נפסלת, ואפילו גירשה, לא נפסלה מתרומת בית אביה, כיבמות פ"ו מ"ג. ועיין מ"ש הגרמ"ש בס' השלמה לירושלמי בירושלמי כאן במקומו. וחלק מדבריו מפורש בשיטה לא נודעה למי בסוגיין: ואי אמרת הרי בידו למסרה לזנות ולפסל' מן התרומה, י"ל לקדושיה זכי ליה רחמנא, לזנות לא זכי ליה. ועיין בשיטת מהר"י בי רב ס"ד א', עמ' 93, דברים תמוהים מאד, וכבר תפס עליה בשער המלך פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"ד, עיין מש"ש על דברי רש"י.

236. קדשתי את בתי, והיו לו עשר בנות, אסורות מן הספק. בפ"ג סמ"ח: המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל. ומכאן שהקטנות בכלל, וכפשוטה של משנתנו, כבבלי נ"א ב', ס"ד ב'. ודן בתוספתא שלנו רבינו שמחה בספר סדר עולם שלו לפי הגה"מ פ"ט מה' אישות ה"ג, ועיי"ש סוף אות א'. והלכה זו פשוטה היא, ולאביי הסובר שקידושין שאינן מסורין לביאה הם קידושין, וצריכה גט, הכוונה כאן שהאב אמר בשעת קידושין שהוא מקדש אחת מבנותיו , ולא פירש ולא ייחד אותה. ולרבא שבכגון דא אינן קידושין, יפרש את הברייתא שבשעת קידושין היה ידוע את מי קדש, אלא שאח"כ שכחו, וכולן אסורות לו אפילו אם יתן גט לכולן, משום חשש אחות אשתו בחייה, והכל כסוגיית הבבלי נ"א ב'. אבל מלשון הסיפא "אם אמר גדולה" וכו', משמע שאף הרישא היא בכגון דא, וכפירוש הראשון, וכאביי בבבלי 52 ולשיטת רב סעדיה (עיין אוה"ג, עמ' 137) שמחלק בין אחת מבנותי לבין בתי סתם, ובבתי סתם מקודשת אף לרבא, הרי אין כאן ראייה לשיטת אביי, ומדברים כאן שקידש את בתו סתם, ולא אמר "אחת מבנותי". נ"א א'. ועיין בבבלי שם נ"א ב'.

337. אם אמ' גדולה, לא נתקדשה אלא גדולה וכו'. וביש לו כת אחת של בנות הרי כולם מודים שאם אמר גדולה הכוונה לגדולה שבגדולות, ואם אמר קטנה הכוונה לקטנה שבקטנות, במפורש בבבלי ס"ד סע"ב. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ט. ובירושלמי (פ"ג ה"י, ס"ד ע"ג) מחלוקת בזה, אלא שהמפרשים נשתבשו בפירושו, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ט ואילך.

438. וכן שני אחין שקידשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש וכו'. כלשון התוספתא לעיל יבמות פ"ד ה"ג, ועיין במשנה שם פ"ב מ"ז. ונקטו כאן שני אחים ושתי אחיות, משום הסיפא, שאעפ"י שכל אחת היא בספק אשת איש, אשת אח, ואחות אשה, מ"מ אם היו עסוקין וכו'. וכל הברייתא הובאה בסדר עולם לרבינו שמחה הנ"ל, בחי' הרמב"ן נ"ב א', רשב"א נ"א ב', ריטב"א שם, ר"ן פ"ב סי' תרל"ט, נ"י עמ' רכ"ב, מ"מ פ"ט מה' אישות ה"ח. והביאוה משום הסיפא שבסמוך.

539-41. אם היו עסוקין בגדולה לגדול, ובקטנה לקטן, אומ' אני (אמרתי) גדולה לא נתקדשה אלא לגדול, וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. וכ"ה בראשונים הנ"ל, וכן מביא במאירי נ"א ב', עמ' 256, בשם "בריתא". 53 וגרס שם: אני אומר, ומכאן "אמרתי" שהקפתי, ויש לנו שריד מגירסא כפולה. והראשונים הנ"ל הביאו מכאן סמך לשיטת ר"ת שאם קיבל האב קידושין לאחת מבנותיו סתם, אחרי ששידך אחת מהן, המשודכת מקודשת, והשאר אינן צריכות גט. ועיין גם בתוספות נ"ב א', ד"ה והילכתא, שהביאו את המעשה שהיה, וביתר באור בעמוד העריות בס' יראים השלם סי' ז', סוף עמ' 22. אבל הראשונים חנ"ל (חוץ מרבינו שמחה) דחו את הראייה מן התוספתא, שהרי כאן הכוונה שבשעת קידושין קידשו במפורש, אלא שאח"כ שכחו את מי קידשו, ואנו סומכים על החזקה שבוודאי קדשו את אילו שהיו עסוקין בה, אבל אם לא היו אלא שידוכין גרידא, הרי הוא יכול לחזור בו, ואם לא פירש בשעת קידושין, אין לסמוך על האומדנא שלפני הקידושין, ושמא חזר בו, ואין העדים רואים כלום (עיין בעטור בכורים, ד"ה אם). ועוד כתב הר"ן הנ"ל שעסוקין באותו עניין עדיף משידוכין, שהרי הלכה כר' יוסי (בבלי ו' א') ובעסוקין באותו עניין אפילו נתן לה קידושיה סתם, ולא אמר הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת, מה שאין כן בשידוכין. ולפ"ז אפילו קבל אביה קידושין סתם אם היו עסוקין בגדולה לגדול, חזקה שלכך כיוון בקידושין. ועיין במרדכי פ"א סי' תע"ד בשם הראבי"ה. וכן פסק רבינו סעדיה ששידוכין אינן מועילין כלום בעניין שלנו, עיין בתשובתו שבשערי צדק ח"ג שער ג' סי' י"ב (=אוה"ג סי' ש"ה, עמ' 135 ואילך), והביאו קטעים ממנה בראשונים הנ"ל, ועיין בעמוד העריות בס' יריאים סי' ז' הנ"ל. ועיין באה"ע סי' ל"ז סעי' ט"ז, ובבאור הגר"א שם אות נ' ואות נ"א. ובשלטה"ג פ"ג סי' תרנ"ו סוף אות ד' הביא בשם הריא"ז שאף בשידוכין המשודכת מקודשת, עיי"ש. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' ל"ז ס"ק מ"ט בדעת הר"ן הנ"ל. ובירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב: שמואל אמר המקדש בלא שידוכים לוקה ותופסין קדושין. ועיין בחדושי הגרמ"ש בס' השלמה לירושלמי במקומו שרצה לפרש שהכוונה שתופסין קידושין כשקידש את בתו סתם, 54 ודברי שמואל עונים על סוף מ"ח "המקדש את בתו אין הבוגרות בכלל", וכאביי בבבלי נ"א ב', ס"ד ב'. וקידושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושין, ולוקה משום שקידש בלא שידוכין, שאם היו שידוכין לא היו באים לכלל ספק, וכשיטת ר"ת, עיי"ש שכתב על פירוש זה ו"זה רחוק". ובירושלמי כי"ל חסרה הפיסקא "ותופסין קדושין... בלא שידוכים לוקה", והוסיפה המגיה בגליון, אבל הוספה זו נכונה היא, וכן בשרי"ר, עמ' 230, שורה 40: תפסו בה קידושין. ברם ברור ששידוכין בירושלמי (ובבבלי) כאן אין כוונתן במשמעות הרגילה שלנו, אלא הכוונה לאדם שעמד וקידש בלי משא ומתן מוקדם כלל, מתוך קלות ראש ובהלה. ושלא בשידוכין פירושו בלי הסכמה מוקדמת (עיין לעיל שבת פט"ז, סוף עמ' 79: ואין משדכין בין איש לאשתו, כלומר, להביא שלום והסכם ביניהן), כלומר למי שקידש פתאום בחבורה, והנערה לא הבינה שאין עושין קידושין צחוק, וטענה שלא התכוונה להארס לו כלל. והרי מעשים כאילו אירעו בכל עת ובכל זמן (וכל הספרות של שאלות ותשובות בעניין זה יוכיחו), והייתי סבור לומר שאין כאן קידושין גמורין, ומשום כך אמרו שהקידושין תופסין, הואיל וקיבלה את הקידושין מרצונה, והמקדש לוקה שהביא לידי תקלה. ולעצם התמיה שפשיטא שהקידושין תופסין, עיין היטב בחי' הרשב"א גיטין י"ט ב', ד"ה נמצא.