תוספתא כפשוטה על קידושין ד:ח

122-25. המקדש ביין נסך, ובע"ז, בעיר הנדחת ויושביה, בעורות לבובין, באשירה, ובפירותה, בבימוס, ומה שעליו, במרקוליס, ומה שעליו, ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ז, כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן, אינה מקודשת. בברייתא זו נזכרה ע"ז עצמה, תקרובת ע"ז (יין נסך, עורות לבובין), משמשי ע"ז 33 "ומה שעליו". ולפיכך הזכירו מרקוליס באופן מיוחד, עיין בתוספתא ע"ז פ"ז (כי"ע פ"ו) הי"ב וסהי"ג שם. וכל דבר שחל עליו איסור ע"ז. 34 פירש בח"ד: כגון פרש עגלי ע"ז, כבבלי ע"ז ל"ד ב'. וכן להלן סנהדרין פי"ד הי"א: עיר הנדחת ויושביה, שיריה (צ"ל: אשירה), ופירותיה, בימוס ומה שעליו, ומרקוליס ומה שעליו, וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולן אסורין בהנאה. והברייתא שלנו כאן משלימה את משנתנו פ"ב מ"ט שלא מנתה את הדברים הללו. ובחי' הרמב"ן נ"ו ב', ד"ה דתנן, בריטב"א נ"ו ב', ד"ה והא, בר"ן ספ"ב (במשנה) ובנ"י, עמ' רכ"ה, הביאו את התוספתא, ופירשו שהמשנה לא שנתה את הדברים הללו, משום שכאן "אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת", ובמשנתנו הרי מפורש: מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ועיין בתוספות נ"ו ב', ד"ה המקדש, בתוספות רי"ד שם, בעיטור אות ק' קידושין, הוצ' רמא"י ע"ז סע"א, ועוד, שתירצו כן מבלי להביא את התוספתא. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ח ס"ק ע"ב. וראיתי דבר תמוה בה' ראו, עמ' 81, שהביא את הדברים שנשנו במשנתנו פ"ב מ"ט הנ"ל, ומוסיף שם: ובחמץ בפסח, 35 עיין בתוספות נ"ו ב', ד"ה המקדש, ובראשונים שהזכרנו לעיל. וביין נסך, ובפרש עיגולי דבילה, 36 קרוב לוודאי שצ"ל: עגלי עב' זרה, עיין לעיל, הערה 34. אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת . וכנראה שיש כאן חסרון ושיבוש, ובהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ק"ח חסרה כל פיסקא זו. ורבותינו הראשונים למדו מתוספתא זו כמה דברים, והיינו אם תקרובת ע"ז אסורה מדאורייתא, עיין בתוספות הרא"ש נ"ח א', תוספות ב"ק ע"ב ב', ד"ה דאי, חי' הרשב"א כאן נ"ח א', ד"ה אלמה, ושיטה קדמונית למס' קידושין (בני־ברק תשל"ב) נ"ח א', עמ' 99. ועיין בשער המלך פ"ה מה' אישות ה"א שהביא מחי' הרשב"א כ"י לסנהדרין מ"ח רע"א, שסובר שתקרובת ע"ז אסורה מדאורייתא, ועיין בשעה"מ לעיל שם מה שהאריך בעניין מקדש באיסורי הנאה דרבנן, ועיין באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ד-נ"ו. והרמב"ן (הובא במגן אבות למאירי, עמ' קי"ג) הביא ראיה מתוספתא זו שמשמשי ע"ז ביד ישראל אין להם ביטול, ואילו היה דיה בביטול דוודאי מקודשת וכו', וא"כ נמצא שאין בטול למשמשין. והמאירי (להלן שם) כתב: ואף אני תמה וכו' במה שכתב שאלו היה דייה בביטול היתה מקודשת, וזה אינה נראית כן, שמאחר שבשעה שנתנה אינה ממון אינה סומכת עליו, ואנן ממון בשעת נתינה בעינן. ולדעתנו ע"ז של גוי ביד ישראל, אע"פ שלשטתנו יש בטילה למשמשים, אם קדש בהם קודם בטולם אינה מקודשת. ובמאירי לסוכה הוצ' ר"א ליס, עמ' ק"א, הביא את שיטת בעל המאור שלא יצא בלולב של ע"ז ביום טוב ראשון של סוכות, אפילו במקום שיש ביטול, כל זמן שלא ביטלה, משום שאין כאן לכם ואינו ממונו, ובאר שאינו דומה לאתרוג של דמאי שהוא כשר מחמת מיגו דאי בעי מפקיר את נכסיו, משום ששם הוא בידו, אבל כאן מי יאמר שהגוי ישמע לו. 37 בר"ן ע"ז פ"ג סי' אלף רנ"ט: משום דאי הוה מגבה לה מקמי הכי, הוא ע"ז דישראל שאינה בטלה לעולם וכו', ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון (אסור), אפילו הכי כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה וכו'. ועיין בריטב"א שם מ"ב א', ד"ה גזירה, ואינו מזכיר סברא זו. ולעניין קידושין נראה שבביטול ע"ז אינה מקודשת, אפילו היה בידו לבטלה משום שלאחר חביטול יש כאן פנים חדשות, וכמו שאמר הרשב"א בחידושיו כאן נ"ו ב' על התוספתא כאן: אע"פ שאלו מן הנשרפין, ויש באפרן יותר משוה פרוטה, 38 ועיין בשער המלך פ"ג מה' חמץ ומצה הי"א שתמה עליו מן הגמרא בחולין פ"ט א' (עיר הנדחת), ומ"ש דודי זקני (אחי אם אבי) בדברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ב. אינה מקודשת וכו', ולכי קלי ליה הוי ליה כגופא אחרינא. וכע"ז בשיטה קדמונית הנ"ל, עמ' 96. ועיין בתוספות רי"ד נ"ח א', ד"ה ובפטר חמור. ועיין מ"ש עליו מהרי"ט אלגזי בה' בכורות פ"א ד' ליוורנו, י"ח ע"ד, ובשער המלך הנ"ל. ושוב הסתייעו הראשונים בתוספתא כאן שהמקדש במחובר לקרקע קידושיו קידושין, עיין בחי' הרשב"א כאן ב' א', ד"ה בדינר, גיטין י' א', ד"ה מדאמרי', שו"ת שלו ח"א סי' ת"ר, שם סי' אלף רכ"ו וסי' אלף רל"ג, מאירי כאן ז' ב', עמ' 45 ואילך, ר"ן בריש מכילתין (בסוף המשנה שם). ועיין גם בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' מ"ב. ובבלי גיטין ט' ב' אמרו: והא איכא מחובר (כלומר, שפסול בגיטין ושחרורי עבדים), ותירצו (י' א'): מילתא דאיתא בקידושין לא קתני, ומפורש איפוא, שהמקדש במחובר אינה מקודשת. וכבר תירצוה הראשונים הנ"ל שלא הוקשו הוויות להדדי אלא במקדש בשטר, אבל אם מקדש בכסף מקודשת אפילו במחובר לקרקע. וכן מפורש בירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג, שלא הוקשו הוויות להדדי אלא במקדש בשטר, אבל לא במקדש בכסף. 39 ועיין ירושלמי גיטין פ"ט ה"א, נ' ע"א, ואינו עניין לכאן, ושם מדברים בעצם מהות ההיתר והאיסור. וברשב"א ריש גיטין הנ"ל הביא את דברי העיטור (אות ק', קניין, הוצ' רמא"י ע"ז ע"ג): וכי היכי דמקשי הוויה ליציאה לגבי לשמה (בבלי ט' ב') הכי נמי לעניין תלוש, כדמוכח פ"ק דגיטין, דמקשינן והא איכא מחובר, ואסקינן מילתא דאיכא בקידושין לא קתני. ומתחילה נטה שם הרשב"א לכתוב שבעל העיטור פוסל אפילו בכסף במחובר, והקשה מן התוספתא כאן, 40 ובאמת מן התוספתא אין ראייה מוכרחת שמקדשין במחובר, ויתכן שהעיקר כאן "ואם מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת", ולפיכך תפסו כל מיני איסורי הנאה, ואפילו איסורי הנאה במחובר, אם מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת, וכמו שהעיר בחי' הרשב"א עצמו שם. ובמאירי, עמ' 46, כתב על דחייה זו "ואין זה כלום, דמדקאמר אע"פ שמכרן, כלומר, ולא מיבעי בלא מכרן, אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת", והיא קצת גוזמא, שהרי יש לומר שהכוונה היא אע"פ שאין כאן לא מחובר ולא איסורי הנייה, אלא דמי איסורי הנייה, אינה מקודשת. ויש שדחו ראייה זו, מפני שאפשר שהתוספתא מדברת בתלוש ולבסוף חברו, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רל"ג הנ"ל, ובמאידי הנ"ל. וחילק בין קידושי כסף לקידושי שטר. אבל במאירי, עמ' 45 הנ"ל, כתב: "וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניע לעצמה", ומכאן שאפילו בכסף אינה מתקדשת במחובר. ועיי"ש שכתב שראוי לחוש לדברי הרבנים (כלומר הסוברים שאף בכסף אינה מקודשת במחובר). מאידך גיסא, מוכח מדברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' ת"ר הנ"ל שאף בשטר קידושין כשר במחובר לקרקע. 41 ידידי הרח"ז דימיטרובסקי העיר לי שתשובה זו שייכת לקבוצה של תשובות שבתוך קובצי תשובות הרשב"א שאינן אלא קיצור ותמצית של תשובותיו (כפי שהוא מוכיח בהוצאתו של תשובות הרשב"א), ואינן לשון הרשב"א עצמו. ולפ"ז יתכן שהמאסף והמקצר לא דייק, ואין אחריותו על הרשב"א. ועיין מ"ש להלן הערה 42. וכבר העיר על כך הב"ח בהגהותיו ברי"ף ריש מכילתין עיי"ש. ועיין במאירי גיטין ט' ב' (הוצ' שלישית, עמ' 34) שהוא מכשיר בשטר קידושין בטלי גיטך מעל גבי קרקע (נגד "קצת מפרשים"). ועיין באבני מלואים סי' ל', ואף הוא חילק בין כסף לבין שטר בטלי קידושיך מעל גבי קרקע, עיי"ש. ועיין במה שהאריך בשער המלך פ"ג מה' אישות ה"ג. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ז ס"ק ב' ובשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' פ"ב וסי' ק"א. ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"ב, הערה 16. נמצאנו למדים שיש לפנינו שלש מחלוקות: יש מכשירים קידושין במחובר אפילו בשטר; 42 הרשב"א בשו"ת ה"א סי' ת"ר הנ"ל (אבל עיין מ"ש לעיל הערה 41). וכן במ"מ פ"ג מה' אישות ה"ג: ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר, ומשמע מדבריו שיש "מן המפרשים" שהכשירו. ואף הר"מ לא הביאו לפסול. ואשר לבבלי גיטין י' א', הביאו הרשב"א בתשובה הנ"ל. וכתב שלפי פירש"י שם הוא בוודאי פסול, אלא שיש לפרשה (כלומר, את הסוגיא בגיטין שם) בע"א (-בעיניין אחר), ולא הביא רבינו את הפירוש. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' ל"ב ס"ק ח', ועיי"ש סי' כ"ז ס"ק א'. יש פוסלים אפילו במקדש בכסף במחובר; 43 גדולי פרובינציא שהביא במאירי, עמ' 45. וכן הבין בתחילה גם הרשב"א בדעת העיטור שהבאנו לעיל בפנים. וכן סוברים, כנראה, החכמים שדחו את הראייה מן התוספתא, עיין לעיל, הערה 40. ויש מחלקים בין מקדש בכסף במחובר שהיא מקודשת, ובין מקדש בשטר במחובר, וכמו שמוכח מן הבבלי גיטין ט' ב'-י' א'. 44 הרשב"א הנ"ל שהזכרנו בפנים (חוץ מתשובתו בח"א סי' ת"ר הננ"ל), הר"ן ועוד.

225-27. במי חטאת, ובאפר חטאת, מקודשת. ר' יהודה או' אם יש בהן טובת הנאה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. התוספתא הוסיפה כאן את דברי ר' יהודה על הפיסקא ממשנתנו ספ"ב. ובבבלי שם נ"ח ב': ורמינהו הנוטל שכר וכו', להזות, ולקדש, מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה. אמר אביי לא קשיא. כאן בשכר הבאה ומילוי, כאן בשכר הזאה וקידוש. ופירש"י משנתנו מדברת במקדש בשכר הבאת האפר ממקום למקום, ובשכר מילוי המים וכו'. אבל הר"מ בפיה"מ במקומו ובפ"ה מה' אישות ה"ג פירש שמשנתנו מדברת במקדש במי חטאת ובאפר חטאת ממש, משום שהרי יש לו בהם ממון הבאה ומילוי, וכן כנראה, פירש גם הר"ח, עיין מ"ש על כל זה בהשלמות לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ע"ו. ויפה העיר בה"ד: "ומהכא, ממילתיה דת"ק דפליג עם ר' יהודה, שמעינן פירוש דמתניתא, והיינו כפירוש הרמב"ם ז"ל". ונראה שמחלוקת זו היא המחלוקת שלעיל שורה 18–19, ולת"ק אם האפר, או המים, שוים פרוטה מקודשת, משום שטובת הנאה ממון, וכאילו הכל שלו (עיין מ"ש לעיל, שורה 20–21, ד"ה ובפירוש), ור' יהודה הולך בשיטתו, במקדש בחלקו, שאינה מקודשת אלא אם יש בו טובת הנאה בשוה פרוטה.