תוספתא כפשוטה על קידושין ד:ז

118-19. המקדש בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אינה מקודשת. וכ"ה בד. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ח, ושם: המקדש בחלקו 26 ובבבלי נ"ב ב': דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו. וברש"י. ולא קתני המקדש בקדשים קלים. בין וכו'. ובכי"ע: המקדש בחלקו, בין בקדשי הקדשים ובין בקדשים קלים, ר' יהודה או' אם יש לו בהם טובת הנאה בשוה פרוטה מקודשת, אם לאו, אינה מקודשת. ובכי"ו ובד דברי ר' יהודה הם להלן בסמוך אחרי ההלכה של המקדש בהקדש, ואף שם אין לפרש אלא שדבריו עונים על הרישא כאן, עיין מש"ש. וגירסת כי"ע היא משובחת יותר.

219-20. בהקדש, במזיד קידש, מפני שמעל. בשוגג לא מעל, דברי ר' מאיר. וכ"ה בד. ובכי"ע: בהקדש, בשוגג קידש, מפני שמעל, דברי ר' יהודה . במזיד, לא קידש. ובמשנתנו פ"ב מ"ח: ובהקדש (כלומר, בהקדש בדק הבית), במזיד קדש, ובשוגג לא קדש, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בשוגג קדש, במזיד לא קדש. ולפי גירסת כי"ו וד מבארת התוספתא את שיטת ר' מאיר, ואם קדש בהקדש במזיד הרי מעל, ויצאו המעות לחולין, והאשה קבלה מעות של חולין, ומקודשת, אבל אם קדש בשוגג לא יצאו המעות להולין ומעות הקדש בידה, ולא קבלה כלום, ולפיכך אינה מקודשת. ולפי גירסא זו מפורש שלר' מאיר בשוגג לא מעל, ולא יצאו המעות לחולין, והוא כבר פדא בבבלי נ"ד ב', ואין מעילה בשוגג אלא בשכילה את ההקדש מן העולם, עיין בתוספות שם, ד"ה לא. ברם לפי גירסת כי"ע לא נתנה התוספתא טעם לר"מ כלל, אלא לר' יהודה מפני שהוא סובר שבמזיד לא מעל, והמעות הקדש בידה, ולפיכך לא קידש. אבל יתכן שלר' מאיר בין בשוגג בין במזיד מעל, כר' יוחנן (בבלי נ"ג ב') וכרב, 27 נ"ד א'. ועיין באוה"ג, פר"ח, עמ' 39, ובהערה ב' שם. ובשוגג לא קידש משום מקח טעות, וכר' יוחנן בבבלי שם, עיין בתוספ' רי"ד שם, ד"ה שמעית, ולהלן נ"ד א', ד"ה אמר רב. ועיין בריטב"א נ"ג ב' סד"ה אלא. וכן בירושלמי שם ה"ח, ס"ג ע"א. ושם משמע שאפילו בר פדייא (בר פדא שבבבלי) לא אמר אלא שלר' מאיר מעל במזיד, ולא הזכיר כלל שבשוגג לא מעל, עיין בהגהות יפה עינים נ"ד ב'.

320-21. ר' יהודה או' אם יש לו בהן טובת הנאה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. לפי סדר התוספתא בכי"ו ובד משמע לכאורה שדברי ר' יהודה עונים על המקדש בהקדש. ובמהרי"ט אלגזי בה' בכורות פ"א, דפוס ליוורנו י"ט סע"ב, נדחק לפרשה ע"פ שיטת תוספ' רי"ד נ"ח א', ד"ה ובפטר חמור, אבל להלן שם (י"ט ע"ג) כתב: ואפשר לומר בפירוש התוספתא דס' ר"י לא קאי אהקדש, אלא ארישא דברייתא, דקתני המקדש בקדשי קדשים וכו', והכא בתוספתא בא להוסיף דפליג ר' יהודה נמי ברישא דהמקדש בקדשי המזבח וכו', עיי"ש. וכן מפורש בברייתא שבבבלי נ"ב ב': דחקה ונכנסה, ר' יהודה אומר מקודשת וכו'. וכן בירושלמי כאן רה"ח, ס"ב ע"ד: המקדש בחלקו וכו', ר' יוחנן אמר במחלוקת וכו'. וכן בדמאי פ"א ה"ג, כ"ב רע"ב, ובמע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג: אמר ר' יודה בן פזי ר' יודה יליף כל הקדשים (כ"ה בכי"ר ובמקבילה בקידושין כאן הנ"ל) מבכור, מה בכור מקדשין בו את האשה, אף הקדשים מקדשין בהן את האשה וכו'. וכבר ראינו לעיל שבכי"ע באים דברי ר' יהודה ישר אחר "המקדש בחלקו" וכו'. ולפ"ז אין שום ספק בפירוש הדברים. ולעצם הפירוש בדברי ר' יהודה אמרו בירושלמי כאן ה"ח, ס"ג ע"א: דחק סומכוס ועאל, אמר המקדש בקדשי קדשים ואשה נכנסת היא לעזרה. 28 עיין תוספתא ערכין פ"ב ה"א וירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו סע"ב. אמר ליה במקדש על ידי שליח 29 והוא שלא כמסורת הבבלי נ"ב ב'. ולפי הירושלמי סומכוס הוא שנדחק ונכנס ושאל את השאלה, וכי אשה בעזרה מניין, ור' יהודה עצמו ענה לו: במקדש ע"י שליח. במה קידשה? ר' לעזר אמר בגופו, ר' יוחנן אמר בטובת הנייה שבו. או נאמר, ולא פליגין, מה דאמר ר' אלעזר בגופו, בחזקת טובת הנייה שבו. ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' לעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני. ובפירוש הירושלמי נראה שמתחילה הניחו שר' אלעזר סובר שמקדש בגופו של החלק, אעפ"י שאין בו אלא שוה פרוטה, הואיל ויש בגופו שוה פרוטה, והיא יכולה לתת את החלק לכהן שיאכלנו בעזרה, מקודשת, משום שעצם טובת הנאה שיש לה בו, כאילו גופו שלה בפרוטה, וכסברת הריטב"א נ"ח ב', ד"ה לימא: "אי נמי דלמ"ד טובת הנאה ממון, חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי, משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה, וכדתנן (פ"ב מ"י) המקדש בתרומות ומעשרות, ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש, ולא בטובת הנאה שיש לו, וכן עיקר". 30 כלומר, והגונב טבלו של חברו משלם דמי כולו, כאילו כולו חולין, עיין לעיל שם בריטב"א. ור' יוחנן אמר בטובת הנייה שבו (כלומר, וצריך שיהא בחלק הקדשים יותר משוה פרוטה, כדי שתוכל למכור אותו לכהן בזול, בשוה פרוטה). 31 ואעפ"י שר' יוחנן סובר להלן ה"י, ס"ג סע"א, ואילך, ובמקבילות בדמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ב, ונדרים פי"א ה"ג, מ"ב ע"ג, שטובת הנאה אינו ממון, היינו בדבר שמתחילה אין לבעלים בו אלא טובת הנאה, ולפיכך אינו שלו, אבל בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן מקדש בו את האשה, אע"פ שאינו יכול לאוכלה, כפי שהסיקו בירושלמי הנ"ל. ואף כאן הרי קבלה את החלק מכהן. ואח"כ נסתפק הירושלמי ואמר: או נאמר ולא פליגין, מה דאמר ר' אלעזר בגופו בחזקת טובת הנייה שבו, כלומר שאף ר' אלעזר לא אמר אלא שיהא בגופו שוה פרוטה למכירה לכהן, ולא נחלקו פנים אל פנים. ודחה הירושלמי: ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' לעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני, כלומר, מקדשין בה אפילו מחוץ לירושלים שיש טרחה להביאה לירושלים, ואפילו בירושלים אין הפרוטה שוה פרוטה ממש, שהרי אינו יכול להוציאה אלא לדברים הנקנים בכסף מעשר שני, ומכל מקום כיון שיש כאן פרוטה מקודשת. וכן כתב בחידושי הרמב"ן נ"ג ב': ומצאתי בירושלמי ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' אליעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני, משמע דאפי' מעשר קימעא שאין דמי חולין אלא פרוטה , מקודשת, דבתר שיעורא אזלי בגופיה , ולא בתר דמים שבירושלם. 32 אבל בריטב"א נ"ג ב', סד"ה אמר ר' ירמיה, כתב: והא דאמרינן בירושלמי מקדשין בפרוטה של מעשר שני מיירי שהוא כל כך שיש בו שוה פרוטה למי שיעלנו ויאכלנו בירושלים. ופירוש זה קשה, שהרי העיקר חסר מן הספר. וצ"ע. ומ"מ בתוספתא כאן מפורש כדברי ר' יוחנן, והוא כסברת ר' יוסי בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב: ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר, שמא נותן שוה פרוטה על שוה פרוטה כלומר אתמה. ואף להלן בסמוך, שורה 26, סובר ר' יהודה שאינו מקדש אלא בטובת הנאה, עיי"ש.

421-22. אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה בהקדש, ודברי ר' מאיר במעשר שני. דברי רבי סמוכים למשנתנו פ"ב מ"ח הנ"ל. ורבי מכריע שבהקדש אם קידש בשוגג מקודשת, מפני שנתחלל ההקדש והמעות חולין, ובמזיד לא נתחלל, ועדיין המעות הקדש ולא נתן לה כלום, אבל במעשר שני נראין דברי ר' מאיר, ומעשר שני ממון גבוה הוא, ואין מקדשין בו. וכן בבבלי נ"ד ב': אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר וכו', והלכה כר' יהודה בהקדש.