תוספתא כפשוטה על מגילה ב:יד

143-44. העושה מנורה ונר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם הבעלים מהן [אין] רשיי לשנותן וכו'. כ"ה בכי"ע ובכי"ל (ושם: אינו) ובירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א. וכן בבבלי ערכין ו' ב': ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה וכו'. אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה. למאי אי לימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לדבר מצוה, וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי. ואף להבבלי היתה הגירסא בברייתא כמו בתוספתא כאן, אלא שקיצר, ומן הסיפא הוא ששואל לר' יוחנן, 28 והוא כפירוש הרמב"ם שנביא להלן בפנים וטיו"ד סי' רנ"ט. ועיין מאירי ב"ב, עמ' 57. אבל לשיטת התוספות בערכין שם ד"ה אילימא צ"ל שהבבלי לא הכיר את הסיפא כאן. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' רנ"ט ס"ק ג', אות י"ב. "מאי איריא גוי, אפילו ישראל נמי". ופירש"י: שלא נשתקע וכו', שעדיין אומרין זו היא מנורה נדבתו של פלוני וכו'. ועיין גם ר"מ פ"ח מה' מתנות עניים ה"ו. ועיין רידב"ז שם. אבל בירושלמי כאן מפורש: אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמי שלא נשתכח (כן גורס הירושלמי גם בברייתא "נשתכח" במקום "נשתקע", והיא היא) שם הבעלים מהן. והובא גם בתמים דעים להראב"ד סי' קט"ו ועוד, עיין אהצו"י, עמ' 68.