תוספתא כפשוטה על מגילה ב:טו

145-46. יחיד שפסק צדקה בעירו נותנה לעניי עירו, בעיר אחרת נותנה לעניי עיר אחרת. וכ"ה בד, וכן בירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א: בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן. בני העיר שפסקו בעיר אחרת נותנין במקומן. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב: ובתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהן, בני העיר שפסקו נותנין במקומן. ובראבי"ה שלפנינו ישנה השמטה ע"י הדומות, אבל כן מביא במרדכי כאן פ"ג סי' תתכ"ה. וכן בבבלי כ"ז א': ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר. ובכי"ע כאן בטעות: נותנה לעניי עירו. ולהלן ב"ק פ"י ה"ג: האומר תנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר. ר' אחא אמר לעניי כל ישראל. והביאוה בה"ג, ברי"ף ועוד כמה ראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 130, ומ"ש שם בגיטין פ"ג, עמ' 72.

246-47. הפרנסין שפסקו צדקה בעירן נותנה לעניי עירן. בעיר אחרת נותנין אותה לעניי עיר אחרת. וכ"ה בד. ובכי"ע: נותנין אותה לעניי אותה העיר. והיא היא, והכוונה לעיר שפסקו בה, כסיגנון הבבלי כ"ז סע"א. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב, עמ' 324: "ובתוספתא גרסינן פרנסים שפסקו בעיר אחרת תינתן לעיר אחרת, משמע אף על פי שהוא פרנס בעירו", כלומר דינו כיחיד. וע"פ התוספתא מתבאר הירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ע"ד ע"א: כהדא ר' חלבו הוה דרש בציפורין פסק תמן, אתא בעא למיתן הכא, א"ל ר' אימי יחידיי את. ונראה שר' חלבו היה פרנס בטבריא (עיין ירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א), וסבר שדין הפרנס כדין הציבור, ואמר לו ר' אימי יחידיי את, כמפורש בתוספתא כאן.

347-49. הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשיי לשנותה לדבר אחר, משזכו בה הפרנסין אין רשיי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן. וכע"ז בד ובכי"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברמב"ן ב"ב ח' ב' ד"ה ולשנותן, בחי' הרשב"א כאן, עמ' 130, בשו"ת שלו סי' תרי"ז, ובמיוחסות סי' רס"ח, בר"ן כאן פ"ג סי' אלף פ"ג סד"ה וכן במותריהן, ובחידושיו לב"ב ח' ב', והובא בשטמ"ק שם ד"ה ולשנותן, בנימוקי יוסף שם פ"א סי' תרל"ג, ובשו"ת הרשב"ש סי' שס"א. ובאו"ז ח"א ה' צדקה סי' י"א, ח' ע"א: כל המעות עד שלא ניתנו לגיזברין רשאי לשנותן, משניתנו לגיזברין אי אתה רשאי לשנותן, ואי' (=ואיתא) נמי פ"ק דערכין (ו' א') ובתוספ' דמגילה. והובאו דבריו במרדכי ב"ב פ"א סי' תצ"ז. והנה בבבלי שהזכיר באו"ז חסרות המלים "לדבר אחר", "אלא מדעתן". וכגירסא שלפנינו בתוספתא גם בירושלמי כאן פ"א ה"ו, ע' סע"ב, ופ"ג סה"א, ע"ד ע"א, ואף שם חסר בשני המקומות "לדבר אחר", "אלא מדעתן". והגירסא שלפנינו מקויימת ע"י ד, כי"ל וכל הראשונים הנ"ל (חוץ מן האו"ז שכתב ע"פ הבבלי ערכין, והוסיף את מקור הברייתא). והסתייעו מכאן הראשונים הנ"ל, שאם הבעלים רוצים לשנות והגיזברים מסכימים להם, יכולים לשנות. ובתוספות ערכין ו' ב' פירשו שהכוונה לא לשינוי ממש אלא להלואה, ועיין בהשמטות משטמ"ק בסוף המסכת שם, ובגמרא שם ו' רע"ב, וכן פירשו כמה מן הראשונים, ומנאם הריטב"א ב"ב ח' ב'. וכמה מן הראשונים הנ"ל חילקו בין צדקה לעניים שהגבאי זוכה בהם לעניים מיד שבאה לידו, ובין מעות לצרכי ציבור, או קופה ותמחוי שגובין ליום, או ליומים, וכן נרות לבית הכנסת וכדומה, ובזה יכולים הפרנסים לשנותן. ועיין מה שהאריך בזה במחנה אפרים ה' צדקה סי' י', ומ"ש בצפנת פענח פ"ז מה' מתנות עניים ה"א, ופ"ט שם ה"ז. ועיין מ"ש לעיל שקלים ספ"א. אבל בכי"ע כאן: הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין אין רשאי לשנותן לדבר אחר אלא מדעתן. וכן מעתיק הריצב"א בתשובה (תשובות השייכות לס' קניין סוף סי' כ"ז): ואמרי' נמי בתוספתא דמגלה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים אין רשאין לשנותה אלא מדעתם. וכ"ה בשמו גם באו"ז ה' צדקה סי' כ"ג, ט' ע"ב, אלא ששם יותר מדוייק: אינו רשאי לשנותה לד"א אלא מדעתם. וכ"ה מלה במלה גם במרדכי ב"ב פ"א סי' תק"ב בד' קושטא וד"ו, אבל מדפוס סביוניטא שי"ד ואילך כבר הגיהו במרדכי כתוספתא שבדפוסים, וכן הגיהו באו"ז הנ"ל. ולא זו בלבד שאי אפשר להגיה בשלש נוסחאות, אלא מתוך העניין עצמו מוכרח שגרסו בתוספתא כגי' כי"ע, שהרי הריצב"א הסתייע מכאן, שאם יש לאדם קרוב בעיר אין רשאי ליתן צדקה שלו לקרובו לבדו, אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא אינו עניין כלל לנידון שלפניו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהנכון הוא כמו שהוא בספרים, וגרס בתוספתא כגירסת כי"ע, ופירשה שהפרנס הפוסק צדקה על בני העיר אין היחיד רשאי לשנותה 29 כן ("לשנותה", ולא: לשנותן) צ"ל בכי"ע, כמו שהוא בתשובת הריצב"א ובכל שאר נוסחאות התוספתא. וליתנה למי שהוא רוצה ולמה שהוא רוצה, אלא מדעת הפרנסין, והוא הדין יחיד שפסק יחד עם בני עירו, עיי"ש בתשובת הריצב"א. וע"פ זה נבין את דעת השואל להרשב"א בשו"ת שלו ח"א סי' תר"ד, וכ"ה שם: שאלת נודר מעות לצדקה עד שלא באת ליד גבאי אם רשאי לשנותה, ושיהא דעתו לשלם לאחר זמן, כמו שנראה בפ' קמא דערכין (ו' א') דצדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי וכו', אם משמע דקודם לכן אפילו הנודר יהא רשאי, אם לא. תשובה. כבר ידעת וכו', ולכולהו פירושי קודם שבאת ליד גבאי מותר ללוותה, כההיא דערכין, דתנא בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסים אין רשאי לשנותה אלא מדעתן, ואמרת דפוסק על אחרים משמע, אבל נודר עצמו לא, אין הדבר כן אלא פוסק על עצמו קאמר, ומיירי נמי לשנותה לגמרי לעניין אחר, ומיהו בעינן דעת הפרנסי' וכו'. ולכאורה יש כאן שיבוש ברור בהבאה מן התוספתא שהרי רבינו בעצמו בחידושיו הנ"ל ובתשובתו שם סי' תרי"ז ובמיוחסות סי' רס"ח מעתיק כגירסת כי"ו, ד וכי"ל. ולא עוד אלא שהוא מביא ראייה ממנה שקודם שבאת ליד גבאי מותר ללוותה, והרי לפי הבאתו מפורש שם להפך. אבל קרוב לוודאי שהרשב"א מעתיק כאן את דברי השואל, וצ"ל שם: [ומה] דתנא בתוספתא וכו', ואמרת דפוסק וכו', והיינו שהשואל הביא את התוספתא (בגירסת כי"ע, וכמו שהעתיק הרשב"א שם) ופירשה שהפרנס פסק עליו צדקה משום "דפוסק על אחרים משמע", ולפיכך אינו יכול לשנות אפילו אם לא באה לידי הפרנסים, אבל הנודר על עצמו בוודאי יכול לשנות לפני שזכו בה הגזברים, והיא כגירסת הריצב"א, וכמו שפירשנו את דבריו לעיל. ודחה הרשב"א את פירושו ואמר: אין הדבר כן אלא פוסק על עצמו מיירי. ואשר לסתירה בינה ובין הבבלי ערכין שמפורש שם שעד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, אין הדברים אמורים בבבלי אלא ברוצה ללוות, 30 עיין להלן שם בתשובה סי' תר"ה ומ"ש רבינו בחידושיו לב"ב ח' ב'. אבל התוספתא כאן מדברת ברוצה לשנותה לגמרי לעניין אחר, ובזה אסור אפילו לא זכו בה הפרנסים. ורבינו לא נכנס אתו לויכוח בגירסת התוספתא, משום שכנראה היתה ידועה לו גם גירסת השואל.