תוספתא כפשוטה על מגילה ג:טו

143-44. אימתי מסיאין על החדש לאור עיבורו, כיצד חל להיות ערב שבת ושבת מסיעין עליו למוצאי שבת. וכ"ה בד, אלא ששם: אימתי מסיעין וכו'. אבל בכי"ע: אימתי מסיבין על החודש וכו' מסובין עליו למוצאי שבת. וכע"ז בכי"ל, אלא ששם מוסיף: אם נראה בזמנו מסובין (צ"ל: מסיאין) עליו. כל ראשי חדשים היו משיאין משואות. וכנראה שהיתה שם גם הברייתא כגירסת כי"ו וד והסופר קיצר. ועיקר הגירסא היא בכי"ע ובכי"ל, אלא שכנראה נשתרבבה לכאן עוד ברייתא באשגרה מר"ה פ"א הי"ז, שו' 65, עיין מש"ש. וכבר שיער בעל ח"ד שיש קשר בין הברייתא שלנו ובין הבבלי סנהדרין ע' ב', ומשום הכי באה לכאן, עיי"ש שנדחק בפירוש המלה "מסיעין". אבל לפי גירסת כי"ע וכי"ל ברור, שהברייתא הובאה כאן משום ששנו "אין קידוש החודש אלא בעשרה" (ירושלמי פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב, סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג), ואף סעודתה לא היתה פחות מעשרה (עיין סנהדרין הנ"ל שציין לו בח"ד, ומ"ש להלן), ושונה כאן כיצד נהגו בסעודת ר"ח. ובמס' סופרים פי"ט ה"ז ואילך, הוצ' היגר, עמ' 329 ואילך: בראש חדש ישבו החבורות של זקנים ושל בולווטין ושל תלמידים מן המנחה ולמעלה עד (כלומר, לפני) שתשקע החמה, וצריך בברכת היין לומר וכו' מקודש בזמנו מקודש בעיבורו וכו'. ועיין בנוסח קידוש ירחים דרבי פנחס שפרסם מרמורשטין בצופה מארץ הגר ח"ו, עמ' 48. וכן בירושלמי תענית פ"ד ה"ה, ס"ח ע"ב (ר"ה פ"ד סה"ד, נ"ט רע"ג): ר' יוחנן מפקד [לאילין] דכנישתא (כצ"ל, כמו שהוא בירושלמי ר"ה הנ"ל) דכופרא, סכון מיעול עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועיבורו. וטעמו של דבר שבזמן שהיו שני ימים ר"ח היו שניהם קודש, אחד לקדוש, ואחד למניין, עיין מ"ש לעיל תענית פ"ג, שו' 15–16, ד"ה והדברים, וד"ה ולפיכך. ובזמן שלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה (ר"ה פ"ד מ"ד), אם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו בוודאי עושים את הסעודה סמוך לשקיעת החמה, כדי לומר זמנו ועיבורו. ובר"מ פ"ג מה' קדוש החדש ה"ו ואילך: ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכו'. כשמעברים בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים היו עולין למקום מוכן ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא ראש חדש, ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש, ואין עולין לסעודה זו פחות מעשרה וכו', וזו היא סעודת מצוה של עיבור החדש האמורה בכל מקום. בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החדש היו משיאין משואות וכו'. ואנו רואים שאף הר"מ סידר יחד מעין ההלכה שלנו בתוספתא (עיין להלן) ואת עניין המשואות. ורבינו פסק ע"פ הבבלי סנהדרין ע' ב', שאין נכנסין אלא בלילה, אלא שלדעתו לא עשו סעודה זו אלא אם לא באו עדים כלל כל יום שלשים, או בשעה שקידשו ע"פ החשבון, עיין שם פי"ה סה"ט. ומדבריו נראה שאם היה ר"ח חסר לא היו עושים סעודה כלל. וכנראה שדייק כן ממשנת סנהדרין פ"ח מ"ב שלא הזכירה אלא עיבור החדש, עיין מ"ש להלן. ברם כבר הראינו לעיל תענית פ"ג הנ"ל שמן הירושלמי משמע שבא"י היו תמיד עושים את הסעודה בר"ח ביום עד שתשקע החמה, שלא לשנות את הזמן בין ר"ח לר"ח. וקראו לסעודות הללו "איבריות" או "עיבריות", ולפיכך שנו במשנתנו (סנהדרין פ"ח מ"ב): אכל בעיבור החדש (עיין מה שתמה בערוך לנר שם ע' ב'), והוא שם כללי לסעודת ראש חודש. וכן אמרו בירושלמי פסחים פ"א ה"א, ס"ז ע"ב: בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו', שכן מכניסין לשם באבריות 65 כ"ה בגוף כי"ל ובראשונים, עיין אהצו"י במקומו. ועיין בפי' תלמיד הרמב"ן לפסחים ח' א' (בגמרא שלמה של הר"ב נאה קמ"ו ע"ב) ובהע' 37–38 שם. ועיין מ"ש להלן בפנים. ובראשי חדשים. והרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 263, קיבל את הפירוש: בסעודת עיבור השנה ובסעודת קידוש החודש. וכן פירש בס' המכתם לפסחים, עמ' 378. ובמבוא לתוספת ראשונים ח"א (תרצ"ז), עמ' 4 ואילך, העירותי (נגד אפשטין הנ"ל) שעיבריות וראשי חדשים היינו הך, שמות נרדפים, והבאתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 371, את דברי המאירי בפסחים ח' ב' (עמ' 17) שדחה את פירוש המפרשים שעיבריות הן סעודות של עיבור השנה, שלא מצאנו סעודה בעיבור השנה. 66 ובסמ"ג עשין י"ט ק"ב ע"ג, נזהר מזה, וכתב: "בעיבוריות, פירש תלמידי חכמים שהיו נעצרים שם לעבר שנים", אלא שאף הוא קורא לה סעודת מצוה, עיין לעיל שם. וכן במאירי סנהדרין, עמ' 261: באבריאות ובראשי חדשים. ויראה לי שהגירסא הנכונה באבריאות בראשי חדשים, כלומר בעבורין שבראשי חדשים, או סעודות שבראשי חדשים בלשון הבראה. ועיי"ש במבוא לתס"ר מה שהבאתי מס' מעלות המדות ומ"ש שם בשם ר"נ ברילל ביאהרביכער שלו ח"ז, עמ' 139, הערה 1, שהראה לנכון שאף "אברייתא" שבירושלמי ברכות פ"ו ה"א, י' ע"א, הן איבריות, סעודות עיבור החודש, שלנו, כפי שמוכח מן ההקבלה בבבלי סנהדרין ע' ב'. והסעודות היו נעשות בבית הכנסת, כפי שמוכח בירושלמי פסחים הנ"ל, ומו"ק פ"ב סה"ג, פ"א ע"ב, ומקבילה שבסנהדרין פ"ח סה"ב, כ"ו ע"ב, כפי שהעיר במאירי סנהדרין הנ"ל. וכן מן הירושלמי תענית ור"ה שהבאנו לעיל: ר' יוחנן מפקד לאילין דכנישתא וכו' מוכח כן. והואיל ובא"י קראו לסעודות ר"ח "איבריות" או "עיבריות" הרי מוכח שאכלו אותן בר"ח ביום העיבור, וכמו שכתבנו לעיל. ולפיכך אמרו כאן שאם ר"ח חל בערב שבת ושבת אין אוכלין את העיבריות בערב שבת סמוך לחשיכה, כדין ר"ח שחלו להיות בחול, אלא מאחרין אותן למוצאי שבת, וכמו שאמרו בירושלמי כאן פ"א ה"ו, ע' ע"ב: סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרים ולא מקדימין, עיין מ"ש במבואי הנ"ל ובתס"ר, עמ' 235, ובהערה 1 שם. ומהרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ (ירושלים תש"ח), עמ' 9 ואילך, תיקן את כל דבריו בתרביץ הנ"ל ע"פ דבריי בתוספת ראשונים, במבוא לתס"ר הנ"ל, עמ' 4 ואילך, ובירושלמי כפשוטו, עמ' 371, עיי"ש במבוא לנוה"מ, עמ' 10 הערה 1, הערה 3, והערה 5.

244-47. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נשואין, אילו לשבוע הבן ואילו לליקוט עצמות. וכ"ה בד. וכן בתורת האדם להרמב"ן, עניין ההוצאה, ל"ה ע"ג: ובתוספתא דמגילה קתני אמ' ר' אלעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין אלו לבית אבל ואלו לבית המשתה, 67 וכ"ה הסדר במס' שמחות פי"ב ה"ה, הוצ' היגר, עמ' 195. אבל הסדר בתוספתא בכל כתה"י יותר נכון, שהרי לשיטתה להלן בית המשתה קודם לבית האבל. אלו לסעודת נשואין ואלו לשבוע הבן ואלו לליקוט עצמות. ובכי"ע: אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נישואין אילו לשבוע הבן ואילו ללקט עצמות, אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל. וכ"ה בכי"ל, אלא ששם גורס "אילו לבית המשתה וכו'" לפני "אילו לשבוע הבן וכו'". ובמס' שמחות פי"ב חסר "אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נישואין". ועיין בבלי פסחים מ"ט א', וכנראה שסעודת אירוסין שלפנינו, היא סעודת אירוסין שנזכרה לעיל, שו' 46, והיא מצוה לכולי עלמא.

347-48. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם וכו'. רבותינו הראשונים פירשו (רש"י ב"ק פ' א', סנהדרין ל"ב ב', רשב"ם ב"ב ס' ב', ר"ח ב"ק שם) שהכוונה ליום המילה שהוא בסוף השבוע. ופירוש קדום הוא, שכן פירש הגאון בתשה"ג הרכבי סי' רע"ד, עמ' 138, ועיי"ש סי' שס"א, עמ' 183, וכן משמע מפיוט הקליר שהבאתי בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, מ"ד ע"ב. אבל עצם הכינוי ליום המילה "שבוע הבן" קשה, שהרי יום המילה הוא בשמיני. ומן המקורות עצמם (ירושלמי כתובות פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג, ובבלי סנהדרין ל"ב ב') אין הוכחה לכך, שהרי אפשר שהכוונה שידעו מתוך שבוע הבן שנולד בן ויצטרכו לבוא לברית מילה, עיין פירוש הר"ח (בערוך ערך שבע) לישוע הבן. ולא עוד אלא שכבר העירו החכמים על הברייתא שהביאו הראשונים (ה' אבל לרי"ץ גיאת, עמ' ל"ח, תוה"א להרמב"ן הנ"ל, ל"ה סע"ג, שמחות הוצ' היגר, עמ' 231): שבוע הבת 68 עיין דרישה בטיו"ד סוף סי' ש"ס. ושבוע הבן שבוע הבן קודם. ובערוך ערך אור מעתיק בשם הירושלמי כתובות הנ"ל: שבוע מצו' הבן (כ"ה בערוך ד"ו רצ"א. ובערוך ד' פיזרו: אור נר בברור חיל שמצות הבן, וכנראה שצ"ל: שבוע מצות הבן). ולפיכך מסתברת השערת יהודה ברגמן שהכוונה לחגיגות שעשו בשבוע שנולד להם בן, או שנולדה להם בת, עיין במאמרו במ"ח חע"ו (1932), עמ' 465 ואילך. ואפילו כן חשבו שמצות גמילות חסדים בשבוע הבן קודמת לליקוט עצמות. אבל במכילתא אחריתא דשמחות (לפי רי"ץ גיאת ה' אבל, עמ' ל"ח, ותוה"א להרמב"ן, ל"ה ע"ב, הנ"ל): המת והמילה , המילה קודמת שזו מצוה לחיים, וזו מצוה למתים.

448. בית המשתה ובית האבל, בית המשת' קודם וכו'. וכ"ה במס' שמחות הנ"ל. ועיין להלן.

549-50. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכולם, שנ' טוב ללכת אל בית אבל וגו'. ובמס' שמחות הנ"ל: חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל מלבית המשתה, משום שנאמר טוב ללכת וכו'. ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל: "וזו הברייתא ששנויה באבל משנת ר' ישמעאל היא, והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן." ובבבלי כתובות י"ז א': ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה. ובמס' שמחות פי"א ה"ו, עמ' 189: המת והכלה שהיו באין ומקלסין זה כנגד זה, מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים. ומתעוררת השאלה אם דין הברייתא שבבבלי כתובות ודין התוספתא כאן שוים, כלומר, אם אנו למדים מן הבבלי בכתובות שבית האבל ובית המשתה, בית המשתה קודם, משום שכבוד החיים קודם לכבוד המתים, והברייתא בכתובות היא כת"ק שבתוספתא. ובראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 565: מעבירין את המת מלפני הכלה וכו', ומכאן נהגו נמי כשאדם קרוב של מת, או של החתן או של הכלה, שדוחין קורבת המת מפני החי, ונכנס לבית המשתה. והובאו דבריו בתוספות כתובות י"ז א' ד"ה ת"ר, ובהגה"מ פי"ד מה' אבל ה"ח, אות ב', ובס' הפרנס סי' רמ"ג. הרי לך שכל הראשונים הנ"ל סוברים שאין הבדל בין העברת המת מלפני הכלה ובין הקדמת הכניסה לבית המשתה מלבית האבל. ורבותינו הנ"ל לא השגיחו כלל בדברי ר' ישמעאל כאן ובחסידים הראשונים שבמס' שמחות פי"ב הנ"ל, וסמכו על הבבלי (שלא הובאה שם דעה חולקת). וטעמם שמן הפסוק בקהלת (ז', ב') אין ראייה שגמילות חסדים של ניחום אבילים גדולה מגמילות חסדים עם חתן וכלה, אלא משום תועלת ההולך אתינן עלה, שיתן על לבו סוף כל האדם. ובוודאי גדולה מצוה שיש בה צער ממצוה שיש בה עונג, אבל אין משגיחין כאן בגומלי חסדים אלא בנגמלים, ושמחת חתן וכלה עדיפה. ויש כאן מחלוקת בין סתם הברייתא כאן ובין ר' ישמעאל, ומן הבבלי מוכח שהלכה כסתם הברייתא. ובתנחומא וישלח, הוצ' בובר סי' כ"ג: א"ר שמעון בר אבא שתי מדות הן של גומלי חסדים, לגמול חסד עם הכלה ועם המת, אם באו שתיהן ביחד לתוך ידיך, אין אתה יודע איזו מהן לאחזו תחלה, בא שלמה ופירש טוב ללכת אל בית אבל וגו', מצינו בני אדם שהלכו לבית המשתה, ולא נתפרשו שמותם, ובני אדם הלכו לבית האבל ונדחו מגיהנם ונתפרשו שמותם וכו'. ומפשוטה של לשון משמע שבכל גמילות חסד עם הכלה ועם המת עסיקינן, ואפילו בהכנסת כלה לחופה ממש ולויית המת, המת קודם, ומדמים לה להליכה לבית האבל ולבית המשתה, וכר' ישמעאל בתוספתא כאן, וכחסידים הראשונים במס' שמחות פי"ב הנ"ל. ועיין גם בסיום הברייתא במס' שמחות פי"ב הנ"ל: ומה תלמוד לומר והחי יתן אל לבו, שכל מי שמהלך אחרי המטה וכו'. ומשמע ששניהם (כלומר, נחום אבלים והלוויית המת) שוים, ועדיפים מבית המשתה. ובר"מ פי"ד מה' אבל ה"ח: מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל (קהלת ז', ד') וגו'. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה וכו'. הרי לך שרבינו חילק בין הכנסת כלה וטיפול עם המת, שהמת קודם, ובין הברייתא שבבבלי. ונראה שרבינו סבר שהברייתא שבבבלי אינה עניין כלל לנידון שלפנינו, והיא תלויה בחוקי התנועה שקבעו רבותינו. והרי כן שנינו להלן ב"ק פ"ב הי"ט: וכן שתי ספינות שהיו באות זו כנגד זו, אחת פרוקה ואחת טעונה מעבירין את הפרוקה מפני הטעונה, ועיין ברישא שם, והגירסא הנכונה בראשונים שציינתי בתס"ר ח"ב, עמ' 90. וכ"ה בירושלמי שם פ"ג ה"ה, ג' ע"ד, ובבלי סנהדרין ל"ב ב'. ובירושלמי שם מוסיף: הנכנס למרחץ נותן כבוד ליוצא, והיוצא מבית הכסא נותן כבוד לנכנס. ועיין במס' דרך ארץ פ"י, הוצ' היגר, עמ' 301. ועיין בפרישה טיו"ד ריש סי' ש"ס. ואף כאן אם יעבירו את הכלה מלפני המת, יערבבו בני לוייתו בקילוסיהם את שמחת הכלה, ולפיכך נותנין כבוד לכלה "מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים". 69 במכילתא אחריתא דאבל (לפי הרי"ץ גיאת ה' אבל, עמ' ל"ח, ותורת האדם להרמב"ן הנ"ל, ל"ה סע"ג, מס' שמחות הוצ' היגר, עמ' 231): המת והמילה המילה קודמת, שזו מצוה לחיים, וזו מצוה למתים. ואינה עניין לנידן שלפנינו ומצוה לחוד, וכבוד וצער לחוד. אבל הכנסת כלה והלוויית המת, המת קודם, כשם שבית האבל קודם לבית המשתה. ומכיוון שהבבלי אינו מזכיר כלל את המחלוקת של הת"ק ור' ישמעאל, ואינו חולק על הברייתא שלפנינו, פסק הר"מ כר' ישמעאל וכחסידים הראשונים, ופירש שהכוונה לסוף הפסוקים שבקהלת שם (ז', ב'): לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה, הרי לך שהכתוב קרא לו כסיל למקדים בית השמחה לבית האבל. ואין רבינו מחלק בין הכנסת כלה והלויית המת, ובין כניסה לבית המשתה ולבית האבל. אבל הרמב"ן בתוה"א הנ"ל, ל"ה ע"ג, משיג על הרמב"ם, ומחלק אחרת בין הנידן שבבבלי כתובות ובין הברייתא שלפנינו, וכותב: בית האבל קודם, ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה, אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה, אעפ"י שבזה ובזה מצוה לשמח חתן וכלה ולברך להם שש, אלא שזו של אבל קודמת, ובתוספתא דמגילה קתני וכו'. והוא מביא ממכילתא אחריתי דאבל (עיין לעיל הערה 69): בית האבל ובית המשתה, בית המשתה קודם, ואם יש לו פרנסה, בית האבל קודם, אבל וחתן, אבל קודם מפני שהחתן אוכל ומאכיל את אחרים, והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, שנאמ' טוב וכו', ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת, אלא שלאחר שכנס, תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה, והבראת האבל קודם למשתה החתן. אף על פי כן אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה, שכבוד החיים קודם. ובשאילתות דרב אחא (בראשית סוף סי' ג', עיי"ש בהעמק שאלה) וכו', והר"ם ז"ל כתב מי שהיו לפניו מת וכלה מניח את הכלה ועוסק עם המת וכו', ואין הדבר אלא כמו שכתבנו. וברייתא זו דמכילתא אחריתי היא לכאורה תשובה מסלקת נגד הר"מ הנ"ל, שהרי כאן בהכרח בשיטת ר' ישמעאל וחסידים הראשונים אנו עומדים, ואומרים: אבל וחתן, אבל קודם, ומכל מקום אמרו ברישא: בית האבל ובית המשתה, בית המשתה קודם, ובעל כרחינו אנו אומרים שהרישא מדברת בהכנסת כלה ממש, והיא קודמת לבית האבל, כדברי הרמב"ן. אבל רבינו ז"ל לא באר מה היא "פרנסה" שבה תלו את דין קדימת בית המשתה. ובטיו"ד סי' ש"ס ניסח "סיפוק" במקום פרנסה, ואף הוא אינו ברור. ברם בחידושיו לכתובות דן רבינו בברייתא זו, ומתוך דבריו שם אנו למדים שפירשה בפרנסה מקופה של צדקה. 70 אלא שדבריו בחידושים שם מקוצרים, עיין ברא"ה, ריטב"א וחידושים להרב נימוקי יוסף כתובות י"ז א'. וברא"ה שם: וכן הדין אם באו להתפרנס מקופה של צדקה שהכלה קודמת, וזה שלא כדברי הרב ר' משה בר מיימון ז"ל. ובריטב"א שם: פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו, או להתפרנס מקופה של צדקה, וכדאמר במס' שמחות פ"ב המת והכלה וכו', שזה אוכל ומאכיל לאחרים וזה אוכל משל אחרים ע"כ, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. ונראה שדברי הרמב"ן מסתיימים במלים "וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל", כמו שהעתיק הרא"ה (והמלה "ע"כ", עד כאן, מיוחסת לפיסקא ממס' שמחות), והריטב"א הוא שהוסיף "שכתב שהמת וכו' ". ובנימוקי יוסף הנ"ל כתב ע"פ הריטב"א, כדרכו בכ"מ. ואין בו בפירוש זה שום דוחק, שהרי גם בתחילת הברייתא שלנו שנו: יתומה לשאת ויתומה לארס, יתומה לשאת קודם. ומדנקטו "יתומה" מוכח שבמשיאין ובמפרנסין מצדקה עסיקינן, והיא משלימה את ההלכות שלהלן בתוספתא כתובות פ"ו ה"ח ומקבילה. והכוונה, איפוא, לגבאי של צדקה, ומלמדת הברייתא שאם יש בקופה מעות בצמצום, ויש לפנינו כלה העומדת להכנס לחופה, ומת שצריך לבית האבל, 71 בית האבל כאן הוא מקום שמספידין בו את המת ועומדים עליו בשורה, דוגמת משנת מנחות פ"י מ"ט, לעיל שבת פי"ד, שו' 23, ועוד בכ"מ. בית המשתה קודם, ואנו חוששים שאם לא יהיה לו לחתן בית המשתה יתעכבו הנישואין לזמן מרובה, ובוודאי בכגון דא, לשבת יצרה (עיין לשון השאילתות בראשית סוף סי' ג'), ותכנס הכלה לחופה בבית המשתה, ויקבר המת בלא בית האבל. וממשיכה הברייתא: ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם, ופירושה שאם יש לו לגבאי בקופה לצרכי שניהם, מסדרים בית אבל קודם. ומספידין שם את המת, ואח"כ מכניסין את הכלה לחופה, והוא ממש כפסק הר"מ הנ"ל: מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכו'. וכן בחתן ואבל עצמו, כשלפנינו חתן שכבר נשא ועומד בשבעת ימי המשתה, ומת שכבר נספד, ואבליו הם בימי האבל, הבראת האבל קודמת, שהחתן אוכל ומאכיל אחרים וכו', כלשון הברייתא. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' כלי המקדש ה"ד שכהן גדול אינו נכנס לבית המשתה, אבל נכנס לבית האבל אם רצונו בכך. וכן בכל מקום המת ואבליו קודמים לבית המשתה 72 בניגוד לשיטת הראבי"ה וסייעתו שהבאנו לעיל בפנים ד"ה ובראבי"ה. חוץ מפגעו זה בזו (ככתובות י"ז א'), או שיש לחשוש שיתבטלו הנישואין או שיתעכבו לזמן מרובה, ובכגון דא הכנסת כלה קודמת. וכן מעצם פסק השאילתות בראשית סוף סי' ג' שממנו השיג הרמב"ן על הר"מ הנ"ל אין סתירה לדברי רבינו, ומתוך העניין שם מוכח שברוצה ליתן צדקה להכנסת כלה ולהוצאת המת עסיקינן, ופוסק רב אחאי שהכנסת כלה עדיפה, ובזה יודה גם הרמב"ם, שהרי באם אין ספוק לזה ולזו, הכנסת כלה קודמת, ומכאן שעצם המצוה של הכנסת כלה עדיפה, משום לא תהו בראה לשבת יצרה. אבל בששניהם לפנינו, ויש כאן שאלה לעכוב לזמן קצר המת קודם. 73 בהעמק שאלה לשאילתות שם סוף סי' ג' הביא את דעת הטור והשו"ע (יו"ד סי' ש"ס) שפסקו שמקדימין את הכלה ואח"כ מתעסקין עם המת, והוסיף: ובזו אף הרמב"ם מודה בלי ספק. ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו הנצי"ב, שהרי ביו"ד שם פסקו במפורש כשיטת הרמב"ן בתורת האדם, ומניין לן שאף הר"מ יודה בכך. ומה שכתב שם בפירוש דברי הר"מ, הדין דין אמת, אבל לשון הר"מ "ומתעסק עם המת" אינו מכוון להלוויית המת גרידא אלא כולל את כל ההתעסקויות עם המת, ובכולן המת קודם. ועיין בבלי כתובות ג' סע"ב ואילך, ופשיטא שמשם אין ראייה לא לכאן ולא לכאן. ואף שמן הראייה שהביא בשאילתות מוכח שלא פירש את הבבלי כפירושנו הנ"ל, יש לומר שאין כאן אלא אסמכתא בעלמא, אבל בעצם ההלכה אין מחלוקת.