תוספתא כפשוטה על מגילה ג:יד

138. אין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג, מס' סופרים פ"י ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 213. ובפיה"מ להר"מ: ומעמד ומושב הוא כשהיו מתקבצים בני אדם ללוות את המת ובאין לסופדו, שהיה אדם אחד ספדן, ואומר להם בפרק מפרקי ההספד, עמדו יקרים עמדו, שבו יקרים שבו, ואין מטריחין כל זה הטורח אלא אם כן היו עשרה או יותר. ועיין בבלי כ"ג ב' וב"ב ק' ב', וירושלמי פ"ד ה"ד, ע"ה ע"א. ועשו כן דווקא במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב, עיין לעיל פסחים פ"ג, עמ' 155, שו' 49.

239. ואין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים. לעיל פסחים הנ"ל, עיין מש"ש ד"ה אין מעמד.

339-40. ואין אומ' ברכת אבלים פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג. ופירשוה בבבלי כ"ג ב': מאי ברכת אבלים ? ברכת רחבה. ובירושלמי פסחים פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב, מו"ק פ"א ה"ה, פ' ע"ד (כגירסת שרי"ר, עמ' 192, וראשונים, עיין אהצו"י שם, עמ' 85), סנהדרין פ"ו הי"א, כ"ג ע"ד: אילו הן ברכת אבלים ? מה שהן אומרין בבית הכנסת. ועיין מ"ש על כל זה לעיל ח"א, עמ' 49.

440. ואין אבלים מן המנין. בירושלמי פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב: אית תניי תני אין אבילים עולין מן המניין ואית תנויי תני אבלים עולים מן המניין. א"ר אבונה מאן דאמ' אין אבלי' עולין מן המניין באבילי אותו המת, מאן דאמר אבילים עולין מן המניין באבילי מת אחר. והא תני יוצא להתנחם, אבל לא לנחם? וכוונת הירושלמי שאעפ"י שיוצא לבית האבל אחר ג' ימים, אינו בכלל המנחמים אלא בכלל המתנחמים, כמפורש גם בבבלי מו"ק כ"א ב', והרי כל עצמו אינו עולה למניין משום שהוא אינו מנחם אלא מתנחם, 47 כהסברם של תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק כתובות ח' ב' ד"ה ואין אבלים. ועיין גם במאירי שם, עמ' 40, ורש"י כאן כ"ג ב' ד"ה אין אבלים. ואף כשהוא אבל על מת אחר, הוא בכלל המתנחמים, ומה לי אבל בביתו, ומה לי אבל בבית אבל אחר. ובבבלי כאן כ"ג ב' וכתובות ח' א' אמרו הלכה זו (אין אבלים מן המניין) בשם ר' יוחנן, ולעיל שם בכתובות בשם רב, ובסנהדרין י"ט א' בשם ר' יאשיה רבה. ושאלו בכתובות שם על רב: חתנים ואבלים מן המניין, ותירצו: רב תנא הוא ופליג. ואח"כ שאלו מברייתא זו גם על ר' יוחנן, ותירצו: כי תניא ההיא בברכת המזון. ועיי"ש בתוספות ח' א' ד"ה רב. וברא"ה (וביתר באור בשטמ"ק שם) פירש שלא תרצו כן אליבא דרב, משום שידעו שרב סבר שאף בברכת המזון אינו מצטרף. וכבר הראינו שבא"י הזכירו נחום אבלים אפילו בברכת הזימון, וממילא נמצאת אומר שאין הבדל בין ברכות הרחבה שבבבלי (שהן ברכות שבביה"כ בא"י) ובין ברכת המזון, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 51 ואילך. 48 ועיין בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' צ"ג: זכר כשר זכר צנוע לברכה וכו' נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו. ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ובעמ' ק' שם: נברך מנחם לב אבלים שאכלנו משלו וכו'. ואעפ"י שלפי כך יוצא שרב נחמן אמר רב הוא בשיטת בני א"י, ור' יוחנן הוא בשיטת בני בבל, הרי בעל כרחינו אנו אומרים כן, שהרי ברכות אבלים לפי הירושלמי הן הברכות שבבית הכנסת, ובבבלי שם (ח' ב') וכאן כ"ג ב' ייחסו לר' יוחנן את הדעה שהן ברכות הרחבה. וחילופים כאילו בין הבבלי והירושלמי מצויים מאד. ומ"מ ברור מן הבבלי שלא שנו שם את הבבא שלנו בתוספתא, שאם לא כן אין צורך לומר שרב תנא הוא ופליג, והרי בתוספתא מפורש כמותו. והנה כמה מן הראשונים 49 מדרש שכל טוב ויהי, עמ' 334, הרי"ץ גיאת ה' אבל, עמ' ס"ה, תולדות אדם להרמב"ן, עניין ההתחלה, ד"ו מ"ט ע"ב, והעיר עליהם באהצו"י, עמ' 91. וכ"ה גם במאירי כתובות, עמ' 40. הביאו את הירושלמי שהעתקנו לעיל ד"ה ואין אבלים, וכולם השמיטו את דחיית הירושלמי "והא תני יוצא וכו'". ובהערות לרי"ץ גיאת (הנ"ל) תמה, למה העתיק רבינו את הירושלמי, והרי לכאורה הבבלי בכתובות חולק עליו. וביותר היה לו לשאל שהרי הירושלמי בעצמו דחה חילוק זה, ואף הבבלי מו"ק כ"א ב' מקיים את דחיית הירושלמי. ברם רב"מ לוין הכניס את הפיסקא שבמדרש שכל טוב בס' מתיבות שלו, עמ' 136 (ועיי"ש, עמ' 134). ושיטתו של בעל ס' מתיבות היתה להסמיך את הירושלמי לבבלי, כדי להשלים את הסוגיא, אפילו אם הוא חולק. ומתוך דברי מדרש שכל טוב (שהן כנראה דברי בעל המתיבות) ברור שהוא פירש שמחלוקת הברייתות בירושלמי הן לעניין ברכת המזון, שהרי כן מפורש שם: אבל בתפלה ובברכת המזון אלו ואלו מן המנין. גירסת ירושלמי בד"א דהוי מן המנין באבילי מת אחר, אבל באבילי אותו המת ליתניהו מן המנין. וכ"ה גם ברי"ץ גיאת הנ"ל. ולפיכך מסתבר מאד שגם הרי"ץ גיאת וגם הרמב"ן לקחו את הפיסקא מס' המתיבות, 50 ולעיל שם בתוה"א להרמב"ן עניין ההתחלה, מ"ח סע"ד: ויש אומרים שברכת הרחבה טעונה כוס וכו', וכל הפיסקא לקוחה מס' המתיבות, עיין בקטעים מן הגניזה של ספר זה בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 14, ובהע' א' שם. ושוב הביא הרמב"ן להלן שם את הירושלמי בעניין הברכה בבית הכנסת, והוסיף: וגם זה חולק עם הגמרא שלנו. ואף ברי"ץ גיאת שם הביא את הירושלמי הנ"ל (אלא שהסדר שם הפוך, עיי"ש). וקרוב לוודאי שהרי"ץ גיאת והרמב"ן שאבו ממקור אחד. והמאירי העתיק מן הרמב"ן (כרגיל אצלו). וכוונת רבינו היתה להוכיח שלדעת ר' אבונה בירושלמי אבילי אותו המת אין עולין למניין אפילו בברכת המזון, וע"י כך מוסבר למה לא תירץ הבבלי אליבא דרב: כי תניא ההיא לעניין ברכת המזון, משום שידעו שהיתה קיימת מסורת שאפילו בברכת המזון אין האבלים עולים. 51 ופשיטא שרבותינו לא נכנסו למחקרים של נוסחאות ברכת הזימון שהיו נהוגות בא"י. ולא היה להם עניין לרבותינו להעתיק את דחיית הירושלמי, משום שלפי המסקנא הברייתות חולקות, ואחת מהן אומרת שאף בברכת המזון האבלים אינם עולים מן המניין, והיא שלא כהלכה שבבבלי. ולא רצו אלא להראות שיש שיטה כזאת בירושלמי, כדי להשלים את הבבלי, ולמטרה זו אף תחילת דברי הירושלמי מספיקים. 52 ואם צדקנו בדברינו נמצאנו למדים שאף הרי"ץ גיאת כבר השתמש בס' מתיבות, והרי"ף לא היה הראשון להשתמש בו (עיין במבואו של לוין לס' מתיבות, עמ' י"ז). אחרת קשה להבין למה הביא הרי"ץ גיאת את הירושלמי שהוא נגד ההלכה. ועיין לעיל הע' 50.

5אין אומ' ברכת חתנים פחות מעשרה. משנתנו פ"ד מ"ג. ולשיטת השאילתות חיי שרה ריש סי' ט"ז, ובה"ג ד"ו ריש ה' כתובות, ס"ז רע"ב, אף ברכת אירוסין בכלל ברכת חתנים, ואף היא צריכה עשרה, אבל ר' שמואל הנגיד חולק. עיין ברמב"ן כתובות ח' א' סד"ה והטעם, במאירי שם, עמ' 34, ברא"ש שם פ"א סי' י"ב, בר"ן בסוגיין, בס' האשכול ח"ב, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 194, ובהערה ח' שם. ועיין מ"ש ע"ז להלן ד"ה אומ' ברכת חתנים. ועיין בירושלמי כתובות פ"א ה"א, כ"ה ע"א, בבבלי שם ז' א', ז' ב', בפרקי דר"א פי"ט, הוצ' הרד"ל, מ"ד ע"ב, ובראשונים הנ"ל.

640-41. וחתנים מן המנין. וכ"ה בשם ר' יוחנן בבבלי כאן כ"ג ב' ובכתובות ח' א', ח' ב', ובשם רב שם ח' א'. ועיי"ש בברייתא שהעתקנו לעיל. וכתבו תלמידי רבינו יונה (לפי שטמ"ק ח' א' ד"ה ואין): ואין אבלים מן המנין מפני שהם אינם מנחמין אלא מתנחמין, אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה, ולפיכך איתנהו מן המניין.

741-42. אומ' ברכת חתנים בין בסעודת אירוסין בין בסעודת נישואין בין בחול בין בשבת. ר' יהודה אומ' אם באו פנים חדשות אומ' ברכת חתנים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: אומ' ברכת חתנים בין מן האירוסין בין מן הנישואין (בין מן האירוסין) בין בחול בין בשבת וכו'. וגירסת כי"ע לכאורה שיבוש ברור, שהרי אין מארסין בשבת, אלא שאפשר להדחק שהכוונה לברכות חתנים שבסעודת אירוסין ונישואין. ובבבלי כתובות ז' ב': תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי וביהודה שנו, מפני שמתייחד עמה. תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית האירוסין וכו'. ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה, והוא שבאו פנים חדשות. מאי מברך אמר רב יהודה וכו'. ובח"ד כאן רצה להגיה בבבלי: אמר ר' יהודה וכו', והכוונה לר' יהודה כאן בתוספתא עיי"ש. ברם בה"ג ד"ו, ה' כתובות, ס"ז ע"ב, גורס שם: אמר רב יהודה אמר רב והוא שבאו פנים חדשות. וכן בר"ח שם (אוה"ג, עמ' 5): אמר רב והוא שבאו וכו'. והנה בבבלי פירשו שאימתי מברכים ברכת חתנים בבית האירוסין ביהודה דווקא, מפני שמתייחד עמה. 53 בתוספ' רי"ד כתובות ז' ב': "וכן דרך קהילות ממניאה (צ"ל: רומניאה) שמברכין ז' ברכות משעת אירוסין ועומדים זמן הרבה, ואח"כ מוסרין אותה לו לחופה לשם נשואין וכו', ונ"ל שכיון שבירך ז' ברכות בשעת אירוסין אסור עוד לברכה בשעת נישואין, דהוה להו ברכה לבטלה (עיין אוה"ג שם, עמ' 16). א"נ י"ל משום אפושי שמחה וכו', הילכך מברכין אותם בשעת הנשואים" (עיין אוה"ג שם, עמ' 21). ובשו"ת הרי"ד כת"י קנטבריא סי' כ"ז, 62 ע"א: ומה שכתבת אלי על דבר ההוה תמיד ברומניאה שסמוך לאירוסין כונסין ליחד ארוסה בשבע ברכות עם הבעל, ולזמן מרובה נהוגין לעשות הילולים גדולים וקורין להם אישטיפטמטא, ובידוע שהוא עיקר שמחתם, ויש מחכמי הקהלות שמורין להזכיר שם ומלכות בברכות כמי שלא כנס מעולם, ויש שאוסרים ואומרים ברוך שהכל ברא לכבודו, ברוך יוצר האדם וכו', טעם האוסרים נ"ל וכו'. ואשר למלה הלועזית ברור שצ"ל: אישטפנימטא (ונתחברו הנו"ן והיו"ד לטי"ת), כלומר, στεφανώματα, ופירושו נישואין, חתונה, עיין במלונו של Du Cange ליונית של ימי הבינים ערך στεφάνωμα. וכן עלינו לפרש גם את התוספתא כאן, שאם לא כן מה לה לברכת חתנים בסעודת אירוסין. ואפילו אם נניח שעשו סעודה בשעה שקידש אותה וברך ברכת אירוסין, כפי שמשמע מלשון ר' שמואל בן חפני שהביא במרדכי כתובות פ"א סי' קל"א, 54 ובנוסחא מתוקנת בשבה"ל השלם ח"ב ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ז, עמ' 140. הרי בוודאי שלא ברכו אלא בשעת הקידושין, 55 וסעודת אירוסין כאן אינה סעודת אירוסין שנזכרה במשנת פסחים פ"ג מ"ז, עיי"ש בבבלי מ"ט א' ובאוה"ג מו"ק, עמ' 24. וכיצד מותר לקדש בשבת. 56 ואפילו לשיטת השאילתות חיי שרה ריש סי' ט"ז ובה"ג ריש ה' כתובות, ד"ו ס"ז ע"ב, ועוד, שמקדש ואח"כ מברך, בוודאי דוחק הוא לפרש שקידש מערב שבת וברך בסעודת שבת. ועיין מ"ש להלן, הע' 62. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' פ"ב. ועיין ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א, ובמקבילות, ומ"ש בפירושי לה' הירושלמי להרמב"ם ריש כתובות, עמ' מ"ג. ועיין מ"ש במגן אברהם או"ח סי' תמ"ד אות ט'. ואף שלא הזכירו כאן שמדברים ביהודה, אבל כנראה שכל הברייתות מדברות ביהודה, שהרי גם ההלכה שלעיל, שאין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים, היא לפי מנהג יהודה. 57 עיין בבלי ב"ב ק' ב'. והיו מקומות שלא נהגו לעשות מעמד ומושב, עיין לעיל פסחים פ"ג, שו' 49, ומש"ש. והואיל ומנהגי אבילות ומנהגי בית המשתה היו מקבילים זה לזה (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 50) אמרו כאן שברכות חתנים מברכים גם בשבת, 58 עיין באוה"ג, עמ' 28, סי' צ'. מה שאין כן ברכת אבלים שלא אמרוה בשבת, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 49, ובהערה 56 שם. ועיין רי"ץ גיאת ה' אבל, סוף עמ' ס"ו ועוד, טיו"ד סי' שע"ט. ובעשרה בוודאי אין מברכין, וכאן בעשרה עסיקינן. ומתוך התוספתא כאן אנו למדים כמה דברים: שדברי אביי "וביהודה שנו" עונים על דברי ר' יהודה גרידא, ואין כאן מחלוקת בין הת"ק ור' יהודה, והת"ק מדבר במקום שאין מייחדין את החתן, ולפיכך אין מברכין ברכת חתנים אלא בבית חתנים, ולא בבית האירוסין, כמו שפירשו רוב הראשונים, שהרי כאן הרישא היא שלא מדברי ר' יהודה, ואף הת"ק מודה שמברכין ברכת חתנים בסעודת אירוסין. ועיין בשו"ת רש"י הוצ' אלפנביין סי' קצ"א (מחז"ו, עמ' 586), וכן דייק ר"ב אשכנזי בשטמ"ק שם מדברי התוספות (שם ד"ה ר"י) שלדעת הת"ק אפילו ביהודה, במקום שמתייחד עמה, אין מברכין ברכת חתנים בבית האירוסין, כמפורש בשו"ת רש"י הנ"ל. 59 ועיין בפירש"י כאן ובס' הפרדס הוצ' הרח"י עהרענרייך זצוק"ל, עמ' ק"ג. אבל עיין מ"ש בשטמ"ק בכתובות שם ובמחז"ו סי' תע"א, עמ' 581. וכן מוכח מדברי התוספתא שביהודה היו מברכין ברכת חתנים בסעודת אירוסין כל שבעה, ודווקא ר' יהודה מצריך פנים חדשות משום שהוא שונה משנת ר' אליעזר (עיין תוספתא זבחים ספ"ב ובבלי מנחות י"ח א') שמצריך פנים חדשות (ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ה' ע"ד, ומקבילה במו"ק פ"ג, בבלי מו"ק כ"א א') לעניין חליצת תפילין. אבל בירושלמי לא נזכרו פנים חדשות כלל בין ביחס לברכות חתנים 60 ואפשר שמבני א"י השתרש המנהג הרע שעדיין שלט בימי הרשב"ש לברך כל שבעה בלי פנים חדשות, עיין בשו"ת הרשב"ש סי' תל"ד. בין ביחס לברכות אבלים. ואמרו סתם (ירושלמי כאן פ"ג ה"ד, ע"ה סע"א, כתובות פ"א, כ"ה ע"א): תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה וכו' תני ר' חייה אומ' ברכת אבילים כל שבעה, ולא הזכירו בשום מקום פנים חדשות (עיין בבלי כתובות ח' ב'). ומכאן שאף ברכת חתנים בבית האירוסין שביהודה מברכים כל שבעה. 61 שהרי בזה אין מחלוקת בין התלמודים, ואף לדידן מברך כל שבעה בפנים חדשות, והתוספתא כאן כרכה יחד סעודת נישואין וסעודת אירוסין לעניין ברכת חתנים, ומשמע שביהודה אין הבדל ביניהן. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות חיי שרה סי' ט"ז אות ח' שרצה לדייק מדברי השאילתות ובה"ג שבבית האירוסין שביהודה אין מברכין כל שבעה, אלא בשעת האירוסין בלבד. 62 ועיין בתשובות גאונים קדמונים סי' ח'. ברם בתוספתא כאן שכללה ברכת חתנים וברכת אירוסין ב"ברכת חתנים" (ולא הזכירה כל אחת לחוד כלשון הברייתא שבבבלי) קשה לחלק ולומר שברכת חתנים בסעודת נישואין היא כל שבעה ובסעודת אירוסין אינה אלא בשעת אירוסין. ולדעת הגאון צ"ל שמה שאמרו כאן "בין בשבת" עונה על סעודת נישואין גרידא, שהרי בסעודת אירוסין אפילו ביהודה כבר קידש מלפני השבת, ומה לה לברכת חתנים בסעודת אירוסין שאינה אלא בשעת אירוסין לדעתו. ומסתבר שביהודה מברכין ברכת חתנים כל שבעה, ואין הבדל בזה בין אירוסין שביהודה ובין נישואין בכל מקום. ובאמת אין הדיוק מן השאילתות ומבה"ג מוכרח כל כך שנוכל להסיק בדעתן שבאירוסין שביהודה אינו מברך ברכת חתנים אלא פעם אחת. וכאן מוכח שמברכין ברכת חתנים בין בסעודת נישואין ובין בסעודת אירוסין, ואפילו אם ארס וברך לפני השבת מברכין ברכת חתנים בבית האירוסין בסעודת שבת. וכן משמע מדברי התוספתא שבבית חתנים לאו דווקא, אלא בכל מקום בסעודת נישואין מברכין ברכת חתנים, ואפילו שלא בבית החופה, 63 בשבה"ל השלם ח"ב ("הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ח, עמ' 143): בבית חתנים. בית חתנים שאדם עושה לבנו וקונה בחופתו (צ"ל: לחופתו, והסופר השגיר ע"פ ב"ב קמ"ד א') בית לעשות שם השמחה והחופה, וכשנכנסה שם הכלה לנישואין וכו'. עיין מאירי כתובות, עמ' 34 ואילך, שו"ת או"ז ומהר"מ ב"ב, הוצ' רי"ז כהנא סי' תס"ג ובהערות שם. ועיין שו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ק י' ומפרשים שם. ומדברי ר' יהודה כאן שמצריך פנים חדשות משמע שהוא חולק על כל דברי הת"ק, ובין בחול ובין בשבת אינו מברך ברכת חתנים בלי פנים חדשות. וכבר העיר הרי"א איסרלין בתוספת ירושלים אה"ע סי' ס"ב ס"ק ח' על התוספתא כאן שממנה משמע שאפילו בשבת צריכים פנים חדשות. ובאמת המנהג שבשבת אין צריך פנים חדשות הוא, כנראה, מנהג שהונהג בראשונה ע"י ר"י הזקן ע"פ המדרש שנאמר שם על שבת "פנים חדשות באו לכאן". עיין בתוספות כתובות ז' ב' ד"ה והוא, במנהיג, צ"ב ע"ב, סי' קי"ב, וביתר באור בפירושו למס' כלה, עמ' ט' בשם: וקבלתי מרבותי בצרפת, ועיין בהערה ל"ז שם שציין לכמה מן הראשונים שמביאים אגדה זו. ועיין במחז"ו, ריש עמ' 591, ובשו"ת או"ז ומהר"מ ב"ב הוצ' כהנא סי' תס"ב. ועיין במאירי כתובות, ריש עמ' 37, שציין למדרש תהלים מזמור ליום השבת (עיי"ש פצ"ב, ובהוצ' בובר, עמ' 404). ורב האיי גאון לא ידע כלל ממנהג זה, עיין אוה"ג, עמ' 28, סי' פ"ט. ובשבה"ל השלם ח"ב ("הסגלה" של רמ"ז חסידה חמ"ח, עמ' 142) מביא את דעת החולקים על ר"י הזקן, ומעיד שראה חלוקים בדבר זה, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ושאל את ר' אביגדור כהן צדק, והשיב לו כדברי ר"י הזקן, ומטעם המדרש הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן כתובות ח' א' סד"ה וכתב עלה: ואינו נכון בטעם. 64 הגירסא הנכונה ברמב"ן היא בשטמ"ק כתובות שם. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' תל"ד. וביחס לפנים חדשות, עיין בשיטות שהביא במאירי כתובות, עמ' 36, בשו"ת הר"א בן הר"מ, הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל סי' פ"ו, עמ' 132, שם סי' ק"י, עמ' 198, ובהערות שם ושם. ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' מ' ובשו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ק ח'. אלא שדווקא מטעם זה שאפשר ללמוד מן התוספתא כאן כמה הלכתא גברוותא, ומ"מ לא הביאוה הראשונים, הרי שחשבוה למשבשתא, ואין ללמוד ממנה כלום הלכה למעשה, אלא לעניין פירוש גרידא.