תוספתא כפשוטה על נזיר ד:ט
תוספתא כפשוטה על נזיר · Tosefta Kifshutah on Nazir 4:9
Open in the reader →150-51. הראוי לבוא בן שנה והביא בן שתים, בן שתים, והביא בן שנה, או שהיה אחד מהן רובע וכו'. רש"י מנחות מ"ח ב' בשם התוספתא (אלא שקיצר). ולפי פשוטה משמע שאם הביא הנזיר כבש בן שנה (במקום איל) לשלמיו, או בן שתים לעולתו, פסולים, דוגמת שאר הפסולים שנמנו בברייתא שלנו, וברייתא זו חולקת על תוספתא זבחים פ"א ה"ג, בבלי מנחות מ"ח ב', ושלמי חובה ועולות חובה פסולים אם הביאן בכגון דא. ואפילו ר' שמעון מודה בכגון דא שתגלחתו לא עלתה לו, כשם שהוא מודה ברישא.
252-53. ושאר שלמי נזיר שהביאן שלא כמצותן נאכלין ליום ולילה וכו'. בבבלי כ"ד ב', מנחות מ"ח ב' (בשם תני לוי): ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן וכו'. וברש"י מנחות (שם רע"ב) פירש בשם המורה ורוב הגאונים בברייתא של כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן: שלא כמצותן, שלא לשמן. ובלשון אחר פירש: שדינן בני שנה והביא בני שתים, והוסיף: ולשון אחרון אינו כלום, דאם כן מאי ששחטן, שהביאן מיבעי ליה. ובתוספות שם, ד"ה כבשי, פירשו כלשון אחרון שברש"י, והסתייעו מלשון התוספתא כאן ששנו בה "שהביאן", אעפ"י שהבבלי שם מביאה בלשון "ששחטן שלא כמצוותן". ובמיוחס לרש"י כאן כ"ד סע"ב ציין לתוספתא כאן, וכן ציין בנימוקי ר' עזריאל שם. ורש"י במנחות מ"ח ב', ד"ה ושאר, כתב על התוספתא כאן: ששחטן שלא כמצותן, שלא לשמן, ולאידך לישנא (עיין מ"ש לעיל) בן שנה, דשלמי נזיר איל כתיב בהו, ואיל בן שתי שנים. ואף ר' עזריאל הנ"ל הביא פירוש זה. אבל מלשון התוספתא "ושאר שלמי נזיר" משמע שבא להוציא כל השלמים הפסולים שמנתה לעיל, שהם פסולים לגמרי, וכאן הכוונה רק לכשרים שהביאן שלא לשמן, כלשון ראשון שברש"י, שהם כשרין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
353. ואינן טעונין לא להם ולא זרוע. וכ"ה בבבלי כ"ד ב' ומנחות מ"ח ב'. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שורה 44, ד"ה ונאכלין.
453-55. מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, ר' ליעזר אומ' סותר את הכל, וחכמים אומ' יביא וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ו מי"א, ולא הוסיפה התוספתא אלא טעם החכמים, עיין להלן. ופירשו בירושלמי ובבבלי בסוף פ"ו ש"סותר את הכל" פירושו כל קרבנותיו שהביא, שהרי ר' אליעזר סובר (פ"ג מ"ד) שאינו סותר אלא שבעה, ובהכרח שבקרבנות אנן קיימין, ור' אליעזר סובר שלא הותר הנזיר ביין וכו' אלא אחרי המעשים כולם, וכל זמן שלא הקריב את כולם אינו ראוי לתגלחת, ואם נטמא לפני הקרבן האחרון דין הקרבנות שהקריב כאילו הקריבן תוך מלאת ופסולין, עיין בתוספות מ"ז א', ד"ה ונטמא, ובקרן אורה י"ד ב', ד"ה אמר רב חסדא. ועיין מ"ש להלן, שורה 60–61, ד"ה ניטמא. ובירושלמי פ"ט רח"ב, נ"ז ע"ג: טעמא דר' אליעזר וגילח הנזיר את שער ראש נזרו , התורה תלת לנזירותו בשערו. כלומר, כל זמן שהשער בראשו הרי הוא נזיר. ובספרי זוטא, עמ' 242: כי נזר אלקיו על ראשו , מגיד שהנזירות בראש. ובמדרש במ"ר שם (פ"י, י"א): כי נזר אלקיו על ראשו. להגיד מה גרם, ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי זוטא שם. אבל בבבלי (מ"ו א' ומקבילות) אמרו: ת"ר ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולן דברי ר' אליעזר.
555. מפני שקדש שער בדם. בירושלמי פ"ו ה"ג, נ"ה ע"ב: נזיר טהור מגלח לאחר זריקה, כיון שקדש שלמה נזרו ברם כנשור הוא, וצ"ל: כיון שקדש שערו בדם שלמה נזרו (= נזירותו), כנשור הוא. והוא טעם החכמים כאן, משום שנזרק עליו אחד מן הדמים, קדש שערו בדם וכנשור הוא, ודינו כאילו הקריב את קרבנו וגילח עליו. ולפיכך כשיטהר 39 עיין קרן אורה מ"ז א', ד"ה תוס' בד"ה וחכ"א. יביא שאר קרבנותיו שנשארו עליו חובה. ועיין הלשון בבבלי י"ד ב'.