תוספתא כפשוטה על נדרים א:ו

135-36. סתם נדרים להחמיר. מה ראית לידור, אמ' איני יודע, אלא שראיתי חבירי שהיו נודרין כך, אסור. כ"ה ("שהיו") בנוסחאות הנ"ל. ובכי"ו: שאין נודרין וכו', וכנראה שצ"ל: שהין. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: סתם נדרים להחמיר, ופרושם להקל. כיצד, אמר הרי עלי כבשר מליח, כיין נסך, אם של שמים נדר אסור, אם של ע"ז נדר מותר, ואם סתם אסור. וכתב הרא"ש בפסקיו פ"א סי' י': ויש מפרשים אעפ"י שסתם נדרים להחמיר, היינו כשלא פירש מה היה בלבו, אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוה חכמים וכו'. ובפי' ר"א מן ההר, סוף עמ' מ"א: ואם סתם, שהוא אינו זכור לאי זה דבר כיון. ועיין בקרן אורה י"ח ע"ב. ופירוש התוספתא מחוור מאד, והיינו סתם נדרים להחמיר, ומבררים בעקיפים למה נתכוון, ושואלים אותו מה ראיתה לידור ? ואם יאמר שלא נתכוון כלל לנדר, ונדר במליח של ע"ז, הרי פירושו להקל, ואם אמר שכיוון למליח של מזבח, הרי בוודאי אסור, אבל אם אמר סתם נדרתי, ואיני יודע כלל פירושו של מליח וכו', אלא שראיתי חבירי עושים כן, ונתכוונתי לנדר איסור, סתמא אסור. ונראה שכן הפירוש גם בירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א ע"א: אלא כי נן 50 צ"ל: כינן (במלה אחת) -כן אנן. קיימין באומר אחד של הלשונות הללו נזרתי (כלומר, שראיתי חבירי עושין כן), 51 כלומר, כמו בתוספתא כאן, ואני מתכוין לנזירות, אלא שאיני יודע את משמעות הדבור שאמרתי. ועיין היטב בירושלמי שם פ"ב ה"ב, נ"א ע"ד, ויתבאר אי"ה במקום אחר. אם תופש אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות וכו'. 52 ופירוש המפרשים דחוק מאד. ומסיק הירושלמי שבכגון דא אומרים לו "שמור ושמעת". ועיי"ש בגליון הש"ס, בנועם ירושלמי ובצפנת פענח פ"א מה' נזירות ה"ח מ"ש על "שמור ושמעת". ובמכילתא לדברים שפרסם שכטר בצופה האנגלי, סדרא ישנה חט"ז (1904), עמ' 450 (מדרש תנאים של רד"צ הופמן, עמ' 61): שמור ושמעת . אמר הרי אני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומטמא למתים וכו", שומע אני יהא פטור, תל' לו" שמור ושמעת , שמור מה שבידך, וסופך ללמוד לעתיד. ועיין לעיל שם.

236-39. נדר ועבר על נדרו, אין נשאלין לו, עד שינהוג אסור כימים שנהג בהן היתר, דברי ר' מאיר. אמ' ר' יוסה במי דברים אמורים בזמן שנדרו לזמן מרובה, אבל בזמן שנדרו לזמן מועט, דיו שלשים יום. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: דברי ר' יהודה . אמ' ר' יוסי במה דברים אמורים בזמן שנדרו זמן מועט , אבל נדרו זמן מרובה דיו שלשים יום. וכן בקג"נ: דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' וכו' בזמן שנדרו זמן מועט אבל נדרו זמן הר.. ה. וכן היתה הגירסא בתוספתא בין בשמות התנאים, ובין בגירסא בדברי ר' יוסי (מועט... מרובה) לפני בעלי התוספות כאן כ' א', ד"ה אבל נזירות. ועיין מ"ש להלן בשם הרדב"ז. ועיין במיוחס לרש"י נזיר ל"ב א', ד"ה ואיבעית אימא (בלישנא אחרינא), מה שהביא בשם התוספתא. ויותר נראה שכיוון לברייתא שבבבלי כאן כ' א', וקרא לה "תוספתא", כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ועיין בהגהות מהר"ב רנשבורג למיוחס לרש"י הנ"ל, אות ב'. והנה ביחס לשמות התנאים מסורת הירושלמי והבבלי כאן שווה, והיא כגירסת כי"ע, קג"נ ותוספות (ובבבלי נזיר ל"ב א' קורא לת"ק "רבנן". ועיין להלן הערה 67), אלא שבשניהם (ירושלמי נזיר פ"ה ה"ד, נ"ד א', בבלי כאן כ' א', נזיר ל"ב א') המחלוקת היא לעניין נזירות . ועיין רדב"ז בפירושו להר"מ פ"ד מה' נזירות הט"ו, שהביא בשם התוספתא: 53 כ"ה ("ובתוספתא תני לה הכי") בדרב"ז מכ"י(?) שברמב"ם בד' חדשים, אבל ב"יקר תפארת" (איזמיר תקי"ז) הגירסא היא: " ובתוספות תנו לה הכי", ובעל כרחינו אנו אומרים שכיוון לתוספתא, ולא לתוספות כאן כ' א', שהרי התוספות לא הוסיפו כלום על הברייתא שבבבלי כאן, ולא עוד אלא שהעירו שבתוספתא המדובר הוא בנדר, ולא בנזירות, בניגוד לבבלי. ועיין גם להלן, הע' 54. בנזירות מועטת 54 והרדב"ז שם כיוון לתוספתא, ולא לברייתא שבבבלי, שהרי כתב: שם בברייתא ר' יוסי אומר דיו שלשים יום, ובתוספתא תני לה הכי (עיין לעיל הע' 53), ר' יוסי אומר בד"א דינהוג איסור כימים אשר נהג בהם היתר, בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה, אם נדר מאה וזלזל חמשים, דיו שינהוג איסור שלשים יום. ועיין בתוספות ישנים שיצאו מחדש, עמ' פ"ה. וכו'. ואפשר שהוא ניסוח הרב על פי הבבלי, 55 ברם בידי הרדב"ז היו כתב"י של התוספתא בגירסאות משונות, נגד כל הנוסחאות והראשונים, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1124, ד"ה ברם. עיי"ש. ואשר לגירסא בדברי ר' יוסי, הרי גירסת הירושלמי (הנ"ל) היא כגירסת ד וכי"ו בתוספתא, וגירסת הבבלי (כאן כ' א'. ועיין גם בנזיר הנ"ל) היא כגי' כי"ע, קג"נ ותוספות. וכבר אמרנו לעיל בסמוך שמחלוקת זו בין בבבלי ובין בירושלמי היא בנזירות (ונדר לא נזכר שם). וכתב בקונטריסים (משפטי החרם והנדוי) שער ו' בשם הראב"ד ("וכתבו בשם הראב"ד") וכן כתב במאירי כ' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' פ"א) בשם תשובת גדולי המפרשים 56 בשו"ת הראב"ד הוצ' הר"י קאפח סי' מ"ג, עמ' קכ"ו (באחד שנשבע שלא תהיה לו אשה אחרת זולת פלונית, ואח"כ ארס אשה אחרת): וקנסנו אותו לפי ראייתנו שלשים יום. ומן הלשון "לפי ראייתנו" משמע שלא מן הדין קנס אותו (אלא לפי ראות הריין), ואפשר שעדיין לא עברו עליהם ל' יום מזמן האירוסין, ואין מדבריו ראייה לא לכאן ולא לכאן. ובב"י יו"ד סי' ד"ה הביא את דברי הרשב"א בתשובה (והיא בח"ה סי' רנ"ח) ודברי הרמב"ן (המיוחסות לו סי' רנ"ה) שאין הבדל בין נדר לנזירות לעניין שלשים יום בנידון שלנו, שלא כדברי הראב"ד. ועיין מ"ש דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ע"ו ונתחלף לו ז"ל משפט החרם של הרמב"ן בזה של הקונטריסין שמרן רגיל להביא אותם (ונדפו בחייו, בקושטא רע"ו, ואח"כ בס' אוריין תליתאי, קראקא תרנ"ד). ודברי המעיר למאירי שם צריכים תיקון רב. שהמחלוקת היא בנזירות דווקא, משום שסתם נזירות שלשים יום, אבל בנדרים אף ר' יוסי מודה שאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וכן הביא ר"א מן ההר, עמ' מ"ד, בשם "איכא מאן דאמר", ובתשב"ץ ח"ב סי' כ"א, ח' ע"א, בשם "פירשו הראשונים ז"ל", וכן בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ה בשם ר' משה [חלאווה]. וכן כתבו בתוספות כ' א', ד"ה אבל, בדרך "אפשר", אבל הוסיפו: ומיהו בתוספתא קתני האי פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בלשון נדר, ולא בלשון נזירות, ואפילו הכי א"ר יוסי בנדר מרובה שלשים יום. והוסיפו שם בתוספ' הנ"ל: ותימה מה עניין ל' יום לנדר, ויש רוצים לדקדק מזה דסתם נדר ל' יום, ול"נ (=ולא נראה), דהא אמר בפרק קמא (ד' ב') נדר לית ליה קיצותא. 57 וכן הביאו ראייה זו בהגהות מרדכי סוף שבועות, סוף סי' תשפ"ח, בהגהות ר"פ בתשב"ץ קטן סי' ת"י. וכן הביאו בשמו בכל בו סי' פ"ח ובא"ח ח"ב, עמ' 498. ואף התוספות כאן נערכו, כנראה, ע"י תלמידו של רבינו פרץ, עיין בס' בעלי התוספות לר"א אורבך, עמ' 494 ואילך. ברם בראייה זו יש לפקפק, שכן אמרו בבבלי שם: דילמא גבי נדרים הוא דמיפר, משום דלא אית לה קיצותא, אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא, דסתם נזירות ל' יום, אימא לא (כלומר, שאין הבעל מיפר), קמ"ל. ולפי פירוש המפרשים היא סתם הלכה, שיש בזה מה שאין בזה. אבל באו"ש פי"ב מה' נדרים הי"ט פירש, שהכוונה היא שגבי נדרים יכולים הבעל והאב להפר, משום שבנדרים אין להם קיצותא, והיא יכולה לידור אפילו ליום אחד, וממילא תתכן כאן הפרה, אעפ"י שאינם עוקרים את הנדר, אלא חותכים אותו מכאן ולהבא, אבל בנזירות הואיל ויש לה קצבה, ואינה פחותה מל' יום, ואפילו אמרה הריני נזירה יום אחד היא נזירה ל' יום (כמשנתנו בנזיר פ"א מ"ג ועוד בכ"מ), הייתי סבור לומר שאינם יכולים להפר, הואיל ואינם עוקרים את הנזירות, והימים שלפני ההפרה עומדים באיסורם, ממילא מתפשטת הנזירות שוב לשלשים יום (עיין בבלי כאן פ"ג א'), ואין כאן הפרה, קמ"ל שאף בנזירות מפירים. ואף שאפשר לערער בין כך ובין כך על הראייה מן התלמוד, מ"מ עצם הדין הוא דין אמת, כפסק רוב הפוסקים, ועיין בבלי כאן כ"ח א' ובשו"ת הראנ"ח סי' ק"כ, קע"ח ע"ד. לכ"נ (=לכן נראה) דאע"ג דסתם נדר לעולם, מ"מ אין להחמיר בנדר יותר מבנזירות, שיש בה קרבן. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרס"ז, בשאלה ובתשובה שם. ברם גירסת התוספתא (לפי ד וכי"ו) בדברי ר' יוסי קשה מאד, ואיך אפשר לומר שאם נדרו הוא לזמן מועט, והוא לשלשים יום, או פחות מכן (לפי פירוש רוב המפרשים), ועבר על נדרו "דיו שלשים יום", והרי אינו יכול לעבור על נדרו יותר משלשים יום, ואף לת"ק אינו יכול לנהוג איסור יותר מל' יום, ואם עבר על נדרו פחות מל' יום אינו נוהג איסור אלא כימים שעבר בהם, לת"ק, ונמצא שר' יוסי מחמיר, ואיך אפשר לומר: דיו ל' יום. 58 ועיין מ"ש להלן הע' 60. ופירוש הנצי"ב ז"ל בשאילתות סי' מ', אות ה', דחוק מאד. ואעפ"י שבאמת לא נתברר מהו "זמן מרובה" ומהו "זמן ממועט" מ"מ מסתבר כפירושן של רוב הראשונים שזמן מועט הוא שלשים יום וזמן מרובה הוא יותר משלשים יום. ועיין בבלי מו"ק כ"ג א', קידושין ע' א'. ובפי' הר"א מן ההר נזיר, עמ' רי"ט, מעיד: ובנדרים פרק ואלו מותרין פירש רבינו שלמה נזירות מועטת חדש, או שני חדשים . ועיין גם בפירוש הר"א מן ההר כאן, עמ' מ"ד. ולפי פירוש זה יתכן שיעבור על נדרו חמשים יום בנדר מועט, ור' יוסי אומר שבכגון דא דיו שלשים יום. אבל הפירוש הנ"ל משונה מאד, ונתת את דבריך לשיעורין. ושמא פירש"י ע"פ משנת כתובות רפ"ז, ולפעמים אף שני חדשים הוא זמן מועט. ודחוק. והמפרשים כאן הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי: בזמן שנדרו לזמן מועט, אבל בזמן שנדרו לזמן מרובה דיו שלשים יום, כעין גי' כי"ע וקג"נ. ברם קשה מאד להגיה נגד כי"ו וד המקויים גם ע"י הירושלמי וסדר אליהו זוטא והוספה שבשאילתות (עיין להלן). ולא עוד שהגירסא שלנו היא הקשה והמקורית, ומסתבר שבכי"ע וקג"נ הגיהו על פי הבבלי. ובירושלמי (נזיר פ"ה ה"ד, נ"ד ע"א הנ"ל): הרי שנזר והיה מגלגל 59 כלומר, מזלזל, עיין מ"ש בהערותי לדב"ר שהוצאתי לאור (ירושלים ת"ש), עמ' 83, הע' 11. בנזרו אין נשאלין לו אלא אם כן נהג בהן באיסור כימים שנהג בהן בהיתר דברי ר' יודה. אמר ר' יסא במה דברים אמורים בנזרו מרובה, אבל בנזרו ממועט דיו 60 בגוף כי"ל בירושלמי: דין (ותוקן: דיו) שלשים יום (וכן גרס בבבלי במאירי במקומו, פ' ע"ב. ובקונטריסין סוף שער ו': כיון שינהו' האיסור ל' יום). ולפי גירסא זו סרו כל הקושיים, ור' יוסי מחמיר (עיין לעיל, הע' 58) וסובר שאפילו זלזל פחות מל' יום אין נשאלין לו עד שינהג באיסור ל' יום, כדין סתם נזירות. אבל ברור שהתיקון בירושלמי נכון, וכן מוכח מהמשך הירושלמי, ואף הסיגנון "דין שלשים יום" מגומגם קצת. שלשים יום. ומה בין נזרו מרובה לנזרו ממועט ? אלא אכן הוא, במה דברים אמורים בזמן שגילגל בנזרו זמן מרובה אבל גילגל בנזרו (זמן) 61 כנ"ל להגיה, והמוסיף לא הבין את העניין, וחשב שההבדל הוא בזמן הגלגול, אבל האמת היא שהכוונה היא אם גלגל זמן מרובה בנזרו ממועט, עיין מ"ש להלן, הע' 64. ממועט דייו שלשים. מה נן קיימין, בשגילגל בטומאה כל עמא מודיי שסתר הכל. אם בשלא גלגל [אלא] בתגלחת, כל עמא מודויי שלא סתר אלא שלשים יום. 62 ולפ"ז אפילו אם לא זלזל אלא פעם אחת סותר שלשים יום, ועיין בשי"ק, ד"ה אם. אלא כן אנן קיימין בשגילגל ביין. בעומד בתוך נזירותו אבל בעומד לאחר נזירותו (אכל) 63 נראה שצ"ל: אינו סותר, כהגהת בעל ק"ע, אבל לא כפירושו. סתר. ונראה בפירוש הירושלמי שאינו מגיה את הברייתא אלא מפרשה. ומתחילה סבר הירושלמי שזלזל בכל ימי נזירותו וכבר עברה, ולפיכך שאל מה בין נזירות מרובה לנזירות ממועטת. ותירץ שעדיין הוא עומד בתוך נזירותו, ור' יוסי סובר שאם זלזל זמן מרובה בנזרו מרובה אין נשאלין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, אבל אם גילגל זמן מרובה בנזרו ממועט, 64 וכל זמן שלא הקריב קרבנותיו אם שתה יין לוקה (עיין להלן נזיר פ"ב, שו' 46, ומש"ש), אפילו אם כבר השלים נזירותו, וממילא יתכן זלזול של מאה יום בנזירות של ל' יום. ועליה אמר ר' יוסי שאין מחמירין עליו שינהוג בנזירות יותר מעיקר נזירותו, כמו שכתבנו להלן בפנים. ובקונטריסין הנ"ל (לעיל הע' 60): בנזירו' מועט, ר"ל שלא נכשל בנדרו יותר מל' יום, אבל בנזירו' מרובה, ר"ל שנכשל בנזירותו יותר וכו'. ואף שפירוש זה הוא לגירסת הבבלי, מ"מ נראה שפירש מעין פירושנו בירושלמי, אף שהשיטה בבבלי היא אחרת. אבל במיוחס לרש"י פירש נזירות מועטת שקיבל עליו נזירות ל' יום, וכן משמע מפירוש שאר הראשונים. דיו שלשים, ואין מחמירין עליו שינהג איסור יותר מעיקר הנדר. והוסיפו בירושלמי שדין זה הוא דווקא בעומד בתוך נזירותו, אבל בעומד לאחר נזירותו, כלומר שכבר הקריב קרבנותיו, ורוצה עכשיו להשאל על נזרו, כדי לתקן את הלאוין שעבר עליהן בשתיית יין אינו סותר כלום, ומאי דהוי הוי, וכבר קיים את נדרו, ולא עוד אלא שנמצא מקריב חולין בעזרה אם ישאל על נדרו. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' נזירות הי"ג שפירש את הירושלמי אחרת. ולפ"ז נ"ל שבתוספתא שלפנינו מדברים בכל נדר, ואף נזירות בכלל (ועיין מ"ש לעיל הע' 54–55), שגם נזירות נדר הוא, והיא נסמכה למשנתנו כאן ספ"ב, כשם שהבבלי הסמיכה לשם, ובנזירות יתכן שנהג היתר זמן מרובה, אעפ"י שעיקר הנזירות לא היתה אלא שלשים יום, כמו שכתבנו לעיל, 65 הע' 64. ובה חולק ר' יוסי. ונקטו בירושלמי ובבבלי ""נזירות" משום דברי ר' יוסי שלא יתכנו אלא בנזירות. ובסדר אליהו זוטא פט"ז 66 פרקי דרך ארץ, הוצ' רמא"ש, עמ' 6 ואילך. מובא (בשינויים) הסיפור שבבבלי שבת קכ"ז ב': מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון לעשות מלאכה בדרום וכו', ומסיים שם: וכשבקשת ממני תבואה ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני ? אמר לו, אמרתי שמא כל נכסיך הקדשת לשמים. אמר לו, העבודה , כן היה, שנדרתי כל נכסי מפני הורקנוס בני כדי שיעסוק בתורה, עד שבאתי לחכמים והתירו לי נדרי, שכל המאחר נדרו אין נזקקין [לו עד] שהוא נהג כדרך שהוא נהוג בהיתר דברי ר' אלעזר . 67 כבר ראינו שלא היתה מסורת קבועה בשמו של הת"ק: ר' מאיר (תוספתא ד וכי"ו), ר' יהודה (כי"ע, קג"נ, ירושלמי נזיר ובבלי כאן), חכמים (בבלי נזיר ל"ב א'). אמר ר' יוסי במה דברים אמורים במרובה אבל בנדר מועט דיו שלשים יום. וכן בשאילתות סי' מ' ד"ו ט"ו ע"ג: שכל מי שיאחר נדרו אין נזקקין לו שנוהג באיסור, כדרך שנוהג בהיתר דברי ר' אלעזר , ואמר ר' יוסי בד"א בנדר מרובה , אבל בנדר מועט שלשים יום. ואעפ"י שההוספה מ"שכל מי שיאחר" וכו' אינה בשום כ"י של השאילתות, אלא בגליון כי"ו, 68 עיין בשאילתות הוצ' רש"ק מירסקי סי' מ"ב, עמ' כ', ובשנו"ס שם. ואין ספק שהיא הוספה מאוחרת, וכן הפרקים שם בסדר אליהו זוטא מלוקטים מכמה מקומות, מ"מ ברור שהמלקט לא בדא את הדברים מלבו, ויש לנו עוד מקור המקיים גי' כי"ו וד. ולא עוד אלא שהלשון "שכל המאחר נדרו", "שכל מי שיאחר 69 ואף "שיאחר" אינו אלא "שאחר", עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1243, ומ"ש בתס"ר ח"ב (חולין), עמ' 227, שו' 22. נדרו" אינו נמצא בשום מקור מקביל לברייתא זו. וכנראה שיש כאן נסיון לפירוש. והמפרש פירש שהמדובר הוא בנדר (ולא בנזירות) ושהנודר נדר לזמן קצוב, ולא פירש מתי יתחיל לקיים את נדרו, ומן הדין עליו להתחיל לקיימו מיד, 70 ועיין בס' מוצל מאש ח"ב סי' מ"ג שהקשה למה מותר ללוות את התענית (בבלי תענית י"ב ב' ושו"ע או"ח סי' תקס"ח ס"ק ב'), ולא חיישינן שמא ימות. ועיין במחנה אפרים ה' נדרים סי' ט"ו ובה' שבועות סי' י"ד. אעפ"י שלא קבע את זמן התחלת הנדר. 71 עיין בבלי כאן ג' ב', בתוספות שם סע"ב ובשו"ת הריב"ש סי' קצ"ח. וכ"ה שיטת הירושלמי, עיין ר"ה פ"א ה"א, נ"ו ע"ג, ומ"ש הגרי"א מסלונים בספרו נחלת יהושע סי' ה', ט"ו ע"ב, ט"ז ע"א. וכן מפורש בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר עמ' 258: "ואם סתם דבריו צריך להקדים ולעשותו כדי שלא יעצרנו שום מעצור". ולפ"ז בנדר מרובה שיש כאן פשיעה גדולה שלא חשש שמא ימות בתוך הזמן ולא יוכל לקיים את נדרו, אין מתירין לו עד שינהג באיסור כימים שנהג בהיתר (והיינו כימים שלא התחיל לקיים נדרו), אבל בנדר ממועט, שאין כאן פשיעה גדולה בדחיית הנדר לא גזרו עליו שינהג איסור כימים שאחר את נדרו, ודיו שלשים יום. והמחוור הוא כמו שכתבנו לעיל, ובסדר אליהו זוטא ובהוספה שבשאילתות העתיקו את הברייתא שלנו כעין ג' ד, כי"ו וירושלמי, ופירשוה לעניין נדר גרידא. וברייתא זו הובאה בסדר אליהו זוטא ובהוספה שבשאילתות כדי להסביר למה לא התיר בעל הבית את נדרו בערב יוה"כ כשתבע הפועל את שכרו, והטעם הוא שעבר על נדרו, ולא התירו לו חכמים את נדרו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וזמן זה נשלם אחר החג. ואעפ"י שבסדר אליהו זוטא אמרו עליו על בעל הבית שמאנשי מעשה היה אבל העידו עליו שלא קרא ולא שנה, ואפשר שטעה ודמה שאינו נדר, שאף בזה קונסים אותו, עיין במיוחס לרש"י כ' א', ד"ה ועבר, וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' נזירות הי"ג, וכפי שמשמע מפשוטה של משנתנו, עיין בלחם משנה במקומו. ועיין במשנה למלך שם, ונעלמו ממנו לרגע דברי התשב"ץ ח"ב סוף סי' קל"א. וכנראה שיש כאן מחלוקת הפוסקים. ובשאילתות הנ"ל המסורת היא: ומעשה בר' עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל ר' אליעזר בן הורקנוס וכו', ולפ"ז בעל הבית הוא ר' אליעזר, והפועל הוא ר' עקיבא. ברם נוסחא זו היא בשאילתות דפוס וגליון כי"ו גרידא, ואינה בשום נוסח, עיין מ"ש רש"ז שכטר בהערות לאבות דר"ן נו"ב ספי"ט, כ"א ע"ב, הערה ח', ובהוצ' רש"ק מירסקי הנ"ל, וכן אינה גם בסדר אליהו זוטא ובהבאות המרובות שציין בדק"ס לשבת במקומו, ויש להוסיף עליהן גם פרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ד ע"א, מדרש הגדול ויקרא, עמ' 483, וס' המעשיות הוצ' גסטר, עמ' 53. אבל אין לבטל בהחלט מסורת זו, ואפשר שנקטו ברוב המקורות "בעל הבית אחד בדרום", מפני כבודו של ר' אליעזר, שהרי ממש כעין זה אמרו בתוספתא חלה פ"א ה"י: והלא פלני יש בדרום , ומשמע מן העניין שם שהכוונה לר' אליעזר בן הורקנוס, עיין מש"ש לעיל ח"ב, עמ' 800, שו' 31. וכן השבועה "העבודה כך היה" היתה שגורה גם בפי ר' אליעזר, 72 אעפ"י שהיתה שגורה גם בפי חכמים אחרים, כגון ר' טרפון, ר' מאיר, ר"ג, ר' חייא ועוד. עיין תוספתא כלים פ"א ה"ו, מדרש תנאים, עמ' 92, שם עמ' 129 73 במקבילה שבירושלמי ב"ב פ"ח ה"ד, ט"ז רע"ב: ר' לעזר (-ר' אלעזר). ואין כאן אלא מטבע של לשון, "העבודה שהוא יכול אלא שאינו רשאי", ור' יהושע בן קרחה (מדרש תנאים שם, עמ' 51) אינו מזכיר "העבודה". ואף הלשון בבבלי: "וכשבאתי אצל חברי בדרום" 74 וגירסא זו מקויימת גם ע"י כל כתה"י והראשונים, וכ"ה בפרקי דרבי ובמדרש הגדול שהבאנו לעיל בפנים. אמנם בסדר אליהו זוטא הלשון הוא "עד שבאתי לחכמים". אבל זהו "תיקון" ברור, משום שאמרו לעיל שם על בעל הבית זה "שלא קרא ולא שנה", ומטעם זה תיקנו שם "לחכמים". ובשאילתות בכמה נוסחאות חסר סיום זה, ובדפוסים הרי כל הסיום נוסף ע"פ אותו מקום של סדר אליהו זוטא. ועיין בהוצ' רש"ק מירסקי, עמ' כ' בשנו"ס, ובכי"א שם (נוסף בין השורות): אצל רבותי שבדרום. מוכיח שבעל הבית אדם גדול היה. וגם השם "מפני הורקנוס בני" מוכיח כן, עיין בהקדמת הרד"ל לפרקי דר"א, י"א ע"א. ועיין בירושלמי פסחים פ"ו רה"ג, ל"ג ע"ב. ואשר לכמה מן הקושיות של הרד"ל שם והנצי"ב בהעמק שאלה שם אות א', הרי פלא הוא שלא הזכירו את דברי הר"מ ומיוחס לרש"י הנ"ל שאף אם טעה ודמה שאינו נדר מחמירין עליו, ולא דווקא אם זלזל בנדרו במזיד.

339. ר' יהודה אומ' סתם תרומה ביהודה אסורה. במשנתנו פ"ב מ"ד: הרי עלי כתרומה, אם כתרומת הלשכה נדר, אסור, ואם של גורן מותר. ואם סתם אסור דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר 75 כ"ה במשנה ר' נפולי ואילך, משנה שבבבלי ובהבאה שבבבלי י"ט ב'. אבל במשנה שבירושלמי ובכל המשניות מטיפוס א"י: וחכמים אומרים וכו', וכ"ה בהבאה שבירושלמי במקומו. סתם תרומה ביהודה אסורה, בגליל מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. 76 וכשהם אומרים "כתרומה" כוונתם לתרומת הגורן שהנודר בה מותר, כמפורש במשנתנו רפ"ב, שאין כאן מתפיס בדבר הנדור. ובתוספתא הגירסא "ר' יהודה" היא בכל הנוסחאות, וכן גרס הבבלי גם בתוספתא, עיין להלן בסמוך.

439-40. ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' סתם חרמין מותרין בגליל. וכן בכי"ע: סתם חרמים בגליל מותרין. והנכון הוא בד: סתם חרמים בגליל אסורין, וביהודה מותרין. וכצ"ל לפנינו, וכן הוא בבבלי שנביא להלן. ובמשנתנו הנ"ל: סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין, שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים. 77 כלומר, והם מכוונים לחרם למקדש (לבדק הבית). ושאלו בירושלמי (פ"ב ה"ד, ל"ז רע"ג) ובבבלי (י"ט ב') שיש כאן סתירה במשנתנו בין הרישא ובין הסיפא, שהרי ברישא אמרו שלפיכך אמרו סתם תרומה בגליל מותרת משום שאין מכירין תרומת הלשכה, אבל אם היו מכירין גם אותה היו אסורין מספק, ובסיפא אנו אומרים שסתם חרמין בגליל אסורין, מפני שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים, ומשמע שאם היו מכירים את שניהם היו מותרין. ותירץ ר' אלעזר בירושלמי הנ"ל: תרין תניין אינון וכו'. 78 ור' ירמיה שם תירץ: חד תניי הוא וכו', עיי"ש. וכן בבבלי שם: אמר אביי סיפא ר' אלעזר בר' צדוק היא, דתניא ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה, ר' אלעזר בר צדוק אומר סתם חרמים בגליל אסורין. והכוונה שרבי שנה את משנתנו כשני תנאים, ולר' יהודה במקום שמכירים את שניהם, ואמר סתם אסור מספק, ובגליל מותרין אם נדרו בתרומה, מפני שאין מכירין את תרומת הלשכה. והסיפא בנדר בחרם היא כר' אלעזר בר' צדוק שמתיר מספק, ובמקום שמכיר את שניהן ואמר סתם מותר, אבל אם נדר בחרם בגליל סתם אסור, מפני שאין מכירין שם את חרמי כהנים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 298.