תוספתא כפשוטה על נדרים ב:ד

19. הנודר מישראל אסור בגרים. מן הגרים, מותר בישראל וכו'. כל הברייתא (עד "מאוכלי השום") בהלכות המיוחסות להרי"ף פ"ג, הוצ' ראם, י' ע"ב, רמב"ן ל"א א', רנב"י (בשטמ"ק), הר"א מן ההר (עמ' ע'), מאירי (הוצ' ר"א ליס, עמ' ק"ל) ומיוחס להריטב"א שם, רא"ש פ"ג סי' ט"ז ור' ירוחם ס' אדם נתיב י"ד ח"ה, כולם בשם התוספתא, ופסקה הר"מ בספ"ט מה' נדרים ובטיו"ד סוף סי' רי"ז. ובמשנתנו פ"ג מי"א: שאיני (שאני) נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם וכו', שישראל נהנין לי וכו', שאיני נהנה להן והן לי יהנה לגוים. ואף ממשנתנו הנ"ל משמע, שאם נדר מישראל אסור בגרים. ובאו"ש פ"ט מה' נדרים הכ"א דייק מלשון משנתנו הנ"ל ששינתה את לשונה והניחה את לשון הרישא ("זרע אברהם") ונקטה "ישראל", משום שברישא ("זרע אברהם") מותר בגרים, אבל בסיפא ("ישראל") אסור בגרים, כמפורש בתוספתא, והסתייע מדברי הריטב"א שהביא בנ"י ל"א א' (אשי ה', ס' ע"א) שכתב: ומסתברא דאפי' הגרים אינם בכלל זרע אברהם, אבל ישנן בכלל בני אברהם, דהא קיי"ל כר' יהודה, 57 עיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 824 ואילך. דאמ' שהגרים אומ' בתפלה אלקי אבותינו. 58 במיוחס להריטב"א שלפנינו ליתא. וסובר הגרמ"ש שם שאף הר"מ שם שכתב: "נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל וכו', ואינו אסור אלא בישראל", היינו בישראל דווקא, ולא בגרים. ובאמת אין הכרח מלשון הר"מ, שהרי באר להלן שם בסמוך, שאף הגרים בכלל ישראל, ואדרבה כל כי האיי גוונא היה צריך לפרש שמותר בגרים. ובאמת בטור יו"ד סוף סי' רי"ז ובשו"ע שם ס"ק מ' פסקו שאם נדר מזרע אברהם אסור בגרים. וכן בפי' הרא"ש ל' ב': אסור בישראל, וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכל שומרי התורה בכלל זרעו הם, כי הוא היה תחילה לגרים, וכתיב כי אב המון גוים נתתיך וכו'. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות ל' ב', ד"ה רא"ש. ועיין ירושלמי בכורים פ"א ה"ה, ס"ד א' (ובמקבילה בקידושין פ"ד), ובבלי קידושין ע"ח סע"א. אבל כבר כתבו הראשונים הנ"ל שטעם כל הברייתא שלנו הוא משום שבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם. ומדת הברייתא שלנו היא, שהפרט הוא בתוך הכלל, אבל אין הכלל בתוך הפרט.

210-11. הנודר מן הכהנים מותר בלוים. מן הלוים, מותר בכהנים. כל הראשונים הנ"ל (לעיל שו' 9, ד"ה הנודר), נ"י ל"א א', ד"ה מתני', וצדה לדרך מאמר ב' כלל ה' ספ"ב, קי"ז ע"ב. וכתב במיוחס להריטב"א הנ"ל: ואע"ג דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים, כדאית' ביבמות (פ"ו ב'), לא קרו אינשי לויים אלא ללויים ממש, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם (וכן הביא בנ"י בשמו). ומסתברא דנודר מן הכהנים אסור בחללי כהונה, דהני נמי כהנים מיקרו, והיינו דלא נקט אלא מותר בלויים, וכן דעת מורי נ"ר. ועיין בצפנת פענח סוף פ"ט מה' נדרים. ובהלכות המיוחסות להרי"ף הנ"ל ממשיך מיד אחר הלכה זו: ת"ר הנודר הנאה מבני העיר כל ששהה בעיר י"ב חדש אסור ליהנות ממנו. הנודר הנאה מבנים מותר מבני בנים. וכנראה שיש כאן השמטה ע"י הדומות, וצ"ל כמו שהוא ברמב"ן שם הנ"ל: אסור ליהנות ממנו [מיושבי העיר עד שלשים יום מותר ליהנות ממנו. מכאן ואילך אסור ליהנות ממנו] הנודר הנאה מבנים וכו'. וכן הביאו ברייתא זו הראשונים הנ"ל. וכבר ראינו שבמיוחסות להרי"ף פתח ב"ת"ר", וברמב"ן: תנא, ובפירוש הרנב"י, בריטב"א וברא"ש הנ"ל: תניא, ואין שם הוכחה כלל שחשבו שזו היא תוספתא. ובס' אדם לרבינו ירוחם הנ"ל העתיק את הרישא, וסיים: כך פשוט בתוספתא. המודר הנא' מבני העיר וכו' (כלשון הרמב"ן), ומוסיף: ובתרא (כלומר, ב"ב ח' א') וכן בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב). המודר הנאה מבנים מותר מבני בנים. אבל בפי' ר"א מן ההר, עמ' ע' הנ"ל: המודר . זה תוספתא ומייתינן לה בחלק (סנהדרין קי"ב א') ופ"ק דב"ב (ח' א'). בבני בנים. דבנדרים הלך אחר לשון בן אדם. עד כאן התוספתא . וכן בנ"י ל"א א' (בשם חריטב"א) אחרי שהביא את התוספתא ופירש אותה, ממשיך: וכן אמרו שם (כלומר, בתוספתא) מזה הטעם (כלומר, שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם) שהנודר מן הבנים מותר מבני בנים. וכן במאירי ל"א ב' (הוצ' ר"א ליס, עמ' ק"ל): וגדולי המחברים (ר"מ ספ"ט מה' נדרים) הביאו גם כן שהנודר מבניו מותר מבני בניו, וכן היא בתוספתא. וכן מעיד הרדב"ז על הר"מ שם שכן הוא בתוספתא. וכן בכ"מ שם: הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ"ב. אבל בשו"ת הרלב"ח סי' ט', כ' רע"ב, ציין לתוספתא, ועל הנודר מבניו כתב: בתרה פ' מי שמת. ובתס"ר ח"ב, עמ' 46, כתבתי שהמאירי כיוון לברייתא שבבבלי ב"ב קמ"ג ב', שכן דרכם של הראשונים לקרוא לברייתות שבבבלי "תוספתא", אבל לאור כל הנ"ל הדברים מסופקים אם כולם שאבו מן ההלכות המיוחסות להרי"ף וסברו שהכל נמצא בתוספתא, או שבאמת היו לפניהם שתי הברייתות בתוספתא כאן, או להלן בסוף פירקין. וצ"ע.

311. מאוכלי השום, ר' יהודה אוסר אף בכותים. וכ"ה ("בכותים") גם בד. אבל בכי"ע: אף בכהנים . ונראה שהיא ט"ס. ועיין באו"ש פ"ט מה' נדרים ה"כ שמקיים גי' כי"ע. ובמשנתנו פ"ג מ"י: מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים. ובמשנה ד' נפולי: ומותר בכותים. וכ"ה בכמה דפוסים שנדפסו ע"פ ד' נפולי. ובב"י בטיו"ד סי' רי"ז כתב עליה שהיא עיקר. וכבר תמהו עליו בתיו"ט ובמלא"ש למשנתנו, ובלח"מ פ"ט מה' נדרים ה"כ מסוגיית הבבלי ל"א א'. ובכל נוסחאות המשנה שבדקתי, וביניהן שלשה כת"י עם פי' המשניות להר"מ, וכן בכל הראשונים שהביאו משנה זו: ואסור בכותים. ולפ"ז משנתנו ר' יהודה היא.

412. שישראל נוהנין לו, לוקח ביתר ומוכר בפחות. וכ"ה בד, אלא ששם: נהנין לי וכו'. והנכון בכי"ע: לוקח בפחות ומוכר ביוקר . ואף לפנינו צ"ל: לוקח בפחות ומוכר ביתר. וכ"ה במשנתנו פ"ג מי"א. ושמא צ"ל בכי"ו: שישראל מהנין לי וכו'. ולפ"ז אין דברי ר' יוסי שלהלן קשורים בבבא זו, אלא הם דבוקים לסיפא של משנתנו, עיין מ"ש להלן בסמוך בפירושה.

5ר' יוסה או' אין שומעין לו. במשנתנו הנ"ל: שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. ובכל המשניות מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה): אין שומעין לו. וכ"ה גם במשנה ד' נפולי וברמב"ן ובמשנה שבמאירי. ובכי"מ ובמשנה שבבבלי: ואין שומעין לו. וברור שהגירסא הנכונה היא: אין שומעין לו, כגירסת התוספתא ורוב נוסחאות המשנה, ופירושו: אם שומעין לו, עיין בר"ן במקומו, והוא כתיב רגיל בספרות התנאים, עיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 221, הערה 46, ח"ב (חלה), עמ' 808, הערה 28, ח"ג (שבת), עמ' 202, הערה 4, ועוד בכ"מ. וכתב בתיו"ט במקומו: אם שומעין לו. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן, הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו. ובר"מ פ"ז מה' נדרים ה"ז: אסר הנייתו עליהם, אם שומעין לו שיקח מהן בפחות וימכור ביותר מותר, ואין גוזרין כאן שלא ימכור, גזירה שמא יקח וכו'. ועיין בח"ד. ושני הפירושים מסתברים במשנה שהתנא בעצמו ששנה "לוקח בפחות ומוכר ביותר" הוסיף: אין (=אם) שומעין לו. אבל בתוספתא כאן, שמשמע ממנה שר' יוסי הוא שהוסיף: אין שומעין לו, הפירוש מגומגם. ושמא כוונת ר' יוסי שאין שומעין לו ואין מרחמין עליו, שהרי הוא גרם לעצמו שהדיר את ישראל. ועיין במאמר ר' יוסי לעיל תענית פ"ב סהי"ב ובבלי שם כ"ב ב', וק"ו הוא שאם מפטם את עצמו שאין מרחמין עליו. ובבבלי ל"א ב' העמידוה בזבינא מיצעא, ולפיכך אסור לקנות ולמכור שוה בשוה, אבל בזבינא חריפא מותר לו לקנות אפילו שוה בשוה, שאין המוכר נהנה ממנו, והרבה קופצים על הסחורה חוץ ממנו, עיי"ש.

612-15. אינו אומ' כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים עובדי ע"ז מגלי עריות שופכי דמים, לא נאמ' אלא הערלים, וכן מצינו שלא נתחתם גזר דינן של אומות העול' אלא על הערלה, שנ' כולם ערלין נפלים בחרב. וכן בד: כולם ערלים נופלים בחרב. ובכי"ע: כי כולם ערלים נופלים בחרב. ובמקרא (יחזקאל ל"ב, כ"ג): כלם חללים נפלים בחרב, או (שם כ"ה): כלם ערלים חללי חרב. ועיי"ש ביחזקאל ל"ב, כ"ב, כ"ד. ובמשנתנו פ"ג מי"א: קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות, שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים וכו'. ובח"ד הקשה למה נתחתם גזר דינן על הערלה, והרי אינם מצווים עליה. ברם הדברים נתבארו במדרש ילמדנו (ילקוט ירמי' רמז רפ"ה, ערוך ערך קטדק וערך מל ו') שניתנה לגוים קטדיקי (καταδίκη, גזר דין) על שמשכו בערלתן, עיי"ש. ובכי"ע מוסיף: ואומ' כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ועיי"ש בר"ן ל"א ב'.