תוספתא כפשוטה על נדרים ב:ז

119. דבר אחר גדולה מילה, שאילמלי היא לא נתקיימו שמים וארץ וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל במשנה שבירושלמי ושבבבלי: דבר אחר גדולה מילה שאילולא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו וכו'. וכע"ז בד' נפולי, במשנה כי"מ, בכ"י קויפמן, פרמה, משנה שבגניזה, משנה שבמאירי, במשנה כת"י עם פיה"מ להר"מ ועוד. ובהוצ' לו: תוספה . 63 עיין תס"ר ח"ב, עמ' 46. דבר אחר גדולה מילה שאילולי היא לא ברא הב"ה את עולמו וכו'. נמצאנו למדים שבכל ההוספות שבמשנה הגירסא שוה ( לא ברא וכו' את עולמו ). אבל בבבלי ל"ב א': דבר אחר גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ וכו'. וכ"ה בכי"מ שם, בעין יעקב ובאגדות התלמוד. ועיין לעיל ברכות פ"ו, עמ' 37, שו' 65, בשנו"ס ובבבלי שבת קל"ז ב', ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 115, ד"ה כורת הברית. ועיין במלא"ש בספ"ג. ואף מכאן מוכח שההוספה שבמשנתנו היא ע"פ התוספתא, ולא ע"פ הברייתא שבבבלי, ועיין מ"ש לעיל, סד"ה ובבבלי. ושמא היתה הגירסא כאן בטופס קדום שממנו נעתק כי"ע: שאילמלא היא לא נתקיימו מעשה בראשית , עיין מ"ש לעיל, שורה 17–18, סד"ה דבר אחר.

221-22. אין בין מן המודר הנאה מחבירו סתם למודר הימנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. משנתנו רפ"ד ומגילה פ"א מ"ו, תוספתא שם פ"א ה"ח. ובמשנתנו חסרה המלה "סתם", ומלשון התוספתא מוכח יותר שמדברים בשני מיני הנאות, הנאה סתם והנאת מאכל (ולא שנדר ממאכל ממש), וכן הסיקו בירושלמי ובבבלי, עיין מ"ש לעיל (מגילה), עמ' 1134. אבל עיי"ש וכאן בשנו"ס.

322-23. המודר הנאה מחבירו ומת, מביא לו ארון ותכריכין, חלילין ומקוננות, שאין הנאה למתים. וכן מעתיקים בשם התוספתא בהלכות המיוחסות להרי"ף פ"ד (ד"ר, פרעשבורג, כ"א ע"ב, הוצ' ראם, י"ג רע"א), רמב"ן שם (אשי ה', ה' ע"ד), תלמידו הרנב"י בשטמ"ק ל"ט ב', סד"ה מתני' קשיתיה, מאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' קנ"ד), ריטב"א שם, ד"ה תוספתא, רא"ש פ"ד סוף סי' ז', רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ד ח"ה. ופסקה בטיו"ד סי' רב"א ושו"ע שם ס"ק ד', בלי הזכרת הטעם של "אין הנאה למתים". ועיין מ"ש ע"ז להלן. ומתוך הלשון "המודר הנאה" אין לדעת אם הכוונה לאדם שנדר הנאה מחבירו, והוא חטא על נפשיה (עיין להלן בסיפא), או שחבירו הדירו מהנאה, והוא מודר על ידי חבירו. ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיהו: הנודר הנאה וכו', וספק גדול בעיני אם הגהות אילו יצאו מפי רבינו, שהרי רוב הראשונים הנ"ל היו כבר לפני רבינו, ואף הסיפא קשה לפירושו. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה מעידו. וראיתי לחכם אחד שמיישבו דרך פלפול, ונעלמו ממנו כל הראשונים הנ"ל, ובעיקר דברי הטור והשו"ע הנ"ל, שבוודאי אין להכניס לתוך פסק ההלכה שלהם את פלפול הנ"ל. ולפי פשוטה נראים דברי הגרמ"ש באו"ש פ"ה מה' נדרים ה"ב שהכוונה למדיר את חבירו מנכסיו, ונמצא חבירו מודר הנאה, ומת המודר, מביא לו המדיר ארון וכו'. ולפי פסק הר"מ (בפ"י מה' נדרים הי"ב) הרי המדיר לוקה אם ההנה את המודר, 64 ועיי"ש שתירץ את קושיות הרשב"א והר"ן (ט"ו א') על הר"מ. מ"מ כאן מותר לו להביא למת ארון ותכריכים, משום שאין הנאה למתים, ואין המודר נהנה כלל. אבל אם היה המודר נהנה, אעפ"י שאינו עובר כלל (שהרי במתים חפשי) מ"מ עובר המדיר, לשיטת הר"מ. ובבבלי ל"ז א': גדול בר שימור הוא ? בקטן. וברשב"א ובר"ן שם הקשו, איזה איסור יש בקטן עיי"ש, ועיין ברשב"א שתירץ בשתי פנים, ונראה שלא היתה דעתו נוחה בשתיהן. אבל בקרן אורה שם כתב: ולהרמב"ם ז"ל שכתב דהמדיר עובר אם מהנהו אתי שפיר. וכן הביא ראייה משם לשיטת הר"מ באו"ש הנ"ל. ומכאן שתפסו כדבר פשוט שהמדיר עובר אעפ"י שאין על המודר שום איסור. ואפשר שמשום כך השמיטו בטור ובשו"ע את טעם התוספתא, 65 שאר הראשונים הביאו את התוספתא כלשונה, ואעפ"י שלכאורה מוכח ממנה כשיטת הר"מ, אין הלכה כמותה, אלא כמו שמוכח מן הבבלי, אבל הטור הרי פסק הלכה, ושם אין מקום לטעם התוספתא שאינו מתבאר אלא לשיטת הר"מ גרידא. שהרי לשיטתם אין המדיר עובר אלא המודר גרידא, ופשיטא שמביא לו ארון ותכריכים, שהרי כבר נפטר מן המצות, ואפילו אם היתה הנאה למתים, אין איסור על המדיר כלל, 66 ועיין בתשה"ג ליק סי' כ"א, אוה"ג, עמ' 47. בשעה שאין המודר עובר.

423-24. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: מעידו') וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל, וכן פסקו בטיו"ד ובשו"ע הנ"ל. ובכי"ע בטעות. ומעידו עדות ממון ולא עדות נפשות. ובהגהות המיוחסות להגר"א: מעיד לו עדות נפשות ולא עדות ממון. 67 בירושלמי פ"ד ה"ה, ל"ח ע"ד: על דעתיה דר' מאיר אסור ללמר עליו זכות. וכנראה שהכוונה היא שלא יהא סניגור עליו, שיצא בייחוד כדי ללמד עליו זכות, והוא הדין שלר' מאיר אסור לו לחתום על שטרותיו כעד, שהרי לשיטת הרשב"א מותר לו לקבל שכר בכגון דא, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 268 ואילך. ועיין מאירי סנהדרין, עמ' 98. ובש"ך יו"ד סי' רכ"א סוף אות ל' כתב שמותר, והיינו כחכמים שחולקים על ר' מאיר. ואף כאן לא יתכן לקבל שהגהה זו יצאה מפי רבינו נגד כל הראשונים 68 ועיין בקרן אורה מ"א ב', ד"ה הרא"ש, שאף הוא רצה לומר כן, אבל דחאה. הנ"ל ונגד פסק ההלכה, והרי רבינו בבאורו לשו"ע הנ"ל שתק ולא אמר כלום. וכנראה שהמגיה הגיה על פי משנתנו פ"ד מ"ד: ומרפאהו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון, ופשיטא שאינו עניין לכאן. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' פ"ב: תוספתא מעידו (ולא הזכיר לא ממון, ולא נפשות), שהרי הוא חייב להעיד מה שיודע. 69 להלן שבועות פ"ג ה"ב וה"ד, בבלי שם ל' ב', ב"ק נ"ה ב' ועוד. ועיין ויקרא ה' א' ובשאילתות סי' ס"ט. ובב"ח יו"ד סי' רכ"א: דמצוה קא עביד, ולא נתכוון להנאתו. ועיין בריטב"א הנ"ל.

524. חלה, נכנס לבקרו, היה לו חלה, אינו נכנס ומבקרו. בהלכות המיוחסות להרי"ף הנ"ל: חלה נכנס לבקרו, חלה בנו 70 והוא ע"פ הבבלי ל"ט א', עיין מ"ש להלן בפנים. (וממנו גם ברא"ש הנ"ל) אינו נכנס לבקרו. וכגירסא שלפנינו כ"ה גם ברמב"ן, ברנב"י, במאירי ובריטב"א הנ"ל. ולפי פשוטה של הברייתא הכוונה היא שאם חלה המודר נכנס המדיר לבקרו, דוגמת הבבות שלעיל, והיינו "מביא לו", כלומר, המדיר למודר, "מעידו", כלומר, המדיר למודר, ואף כאן נכנס המדיר למודר לבקרו, אם חלה. ואף שהדירו לחולה שלא יהנה ממנו 71 ועיין היטב בפיה"מ להר"מ למשנתנו פ"ר מ"ד. (ולאו דווקא מנכסיו) כלל, וכשנכנס לבקרו הוא נהנה ממנו, מ"מ הקילו כאן בבקור חולים, מפני דרכי שלום, 72 כמפורש להלן בתוספתא, עיין מ"ש להלן שו' 25, ד"ה נמצאנו. שלא יאמרו "עד מות שנא", ולפיכך התירו לו לבקרו, כדי להוכיח שאעפ"י שהדירו מהנאה, מ"מ רוצה בהבראתו. אבל אם היה לו חולה בתוך ביתו, לא התירו לו לבקר בתוך ביתו של המודר וליהנות אותו, שאין בזה מדרכי שלום שילך לתוך ביתו כדי לבקר את קרוביו, ומספיק אם שואל בשלומם, כמפורש להלן. ואשר "לקרוב עצמו שחלה" הרי אותו לא הדיר בהנאה, ואם אינו יכול לבקר אותו מחמת שהדיר הנאה מאחר, ולא ממנו, אין כאן דרכי שלום, ולא יקפיד עליו. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו, עומד אבל לא יושב. והיא חולקת על ברייתא שלנו שהתירה לבקר, ולא חילקה בין עומד ליושב. ובבבלי ל"ט א': חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק. ובחי' הרשב"א שם: חלה הוא נכנס לבקרו, חלה בנו אינו נכנס לבקרו. וכע"ז מעתיק גם בפי' הרנב"י שם, אבל לא היתה להם שום גירסא אחרת בבבלי, אלא שדייקו כן מן הלשון "שואלו בשוק", כלומר, אבל לא יכנס. ובבבלי שם העמידוה בשנכסי חולה אסורין על המבקר, 73 ופתרון זה בברייתא הוא לכולי עלמא, ולא נחלקו שמואל ועולא אלא בפירוש משנתנו, ועולא סובר "דברייתא פירושא דהא מתני' היא" (לשון הרשב"א שם) ומעמיד אף את משנתנו בשנכסי חולה אסורין על המבקר, והחולה לא כיוון להדירו מחיותיה, כלומר, שלא יוכל לבקרו כשיחלה, ולפיכך מותר לו למבקר ליהנות מצל ביתו, ובלבד שלא ישב שמא ישהא יותד מדאי, אלא שהברייתא כאן לא גזרה על כך וסתמה את דבריה והתירה אפילו בישיבה, עיין מ"ש להלן בפנים. ושמואל מעמיד את משנתנו בשנכסי מבקר אסורין על החולה עיי"ש, אבל מודה שהברייתא מדברת בשנכסי חולה אסורין על המבקר עיי"ש. ולפי פירוש זה עלינו לפרש את התוספתא כאן: חלה המדיר נכנס המודר לבקרו, אעפ"י שהוא נהנה מביתו כשנכנס אליו, משום שלא כיוון המדיר להדירו מחיותיה, שלא יוכל להכנס לביתו אם יחלה, אבל אם חלה בנו, לא יכנס לביתו, שאין כאן חיותיה דמדיר. וכבר אמרנו לעיל שמפשוטה של לשון התוספתא משמע שהכל במדיר עסיקינן, והוא המביא ארון למת, הוא המעיד והוא הנכנס, ומותר לו להכנס אעפ"י שהוא מהנה אותו בכניסתו, עיין מ"ש לעיל, והתוספתא לא גזרה משום שמא ישהא בישיבה, עיין מ"ש להלן, שו' 27–29, ד"ה ובבבלי.

6ושואל בשלומו. וכ"ה בד, בקג"נ, במיוחסות לרי"ף, ברא"ש ובפי' הרנב"י הנ"ל. וברמב"ן שם: אבל שואל בשלומו. ובריטב"א שם: אלא שואל בשלומו. ופירש הרנב"י שם: ושואל בשלומו, פי' של אותו חולה, כי הא דאמרי' לעיל (בבלי שם) ושואלו בשוק. וכע"ז בריטב"א שם. והתוספתא מלמדת שאעפ"י שאסור לו להכנס לביתו של המודר לבקר את קרובו החולה, מ"מ מותר לו לשאול את המודר לשלומו של קרובו החולה. אבל בכי"ע: ולא שואל בשלומו. וכן כתב במאירי (עמ' קנ"ד) הנ"ל על הברייתא שבבבלי הנ"ל: אלא שואלו בשוק עליו. ומה שאמרו במקום אחר בתוספתא המודר הנאה מחבירו ומת וכו' אבל אם היה לו חולה אינו נכנס לבקרו ולא שואל בשלומו, שפשוט הוא שאין הדבור אסור אלא באומר קונם פיו וכו', כמו שנתבאר (משנתנו ספ"א), אלא ששאר הדברים שהזכרנו בה בארון ותכריכין ובעדו' הלכה הם. ומתוך דבריו משמע שכל הבבא שלנו אינה הלכה, שהרי הלכה כשמואל שם, והוא פירש את הברייתא "חלה הוא נכנס לבקרו, ר"ל המודר מבקר את המדיר, ולא חלק בה בין עומד ליושב" (לשון המאירי עיי"ש), אבל המדיר אסור לו לבקר את המודר בישיבה, והרי מלשון הברייתא משמע שהמדיר מבקר את המודר, ומותר לו לבקר אפילו בישיבה, ולפיכך כתב שאין הלכה כמותה אלא בשאר דברים. ואשר לגירסת כי"ע שהרב המאירי בטלה לגמרי, כבר כתבנו שמלשון התוספתא מוכח שהדירו הנאה מגופו ומנכסיו (שלא יהנה ממנו כלל), ולפיכך אמרו בתוספתא (לפי גירסת כי"ע) שאינו שואל בשלום קרובו, משום שמהנהו, ואין כאן מפני דרכי שלום, אם אינו שואל על קרובו. אבל הנכון הוא כגירסא שלנו וכגירסת כל הראשונים הנ"ל, ולא התירו לו לבקר בבית המודר את קרובו החולה, אבל מותר לשאול את המודר לשלום קרובו ההולה, מפני דרכי שלום. ונראה שהוא הדין שמותר לשאול גם בשלומו של המודר עצמו, ואפילו אינו חולה, ואין לך דרכי שלום גדול מזה, וכשם שאמר ר' עקיבא (בבלי מ' א') כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים, וכך אמר ר' ישמעאל במכילתא לדברים (לפי מדרש תנאים של רד"ץ הופמן, ריש עמ' 114): כל שלא דבר עם חברו שלשה ימים משום איבה (ועיין במשנת סנהדרין פ"ג מ"ה) הרי זה שופך דמים. ואנו תולים שהמדיר לא נתכוון לשאילת שלום אלא לסתם שיחה, עיין מ"ש להלן, שו' 25, ד"ה נמצאנו.

725. היה כהן, זורק עליו דם חטאתו, ודם אשמו. במשנתנו פ"ד מ"ב-מ"ג: המודר הנאה מחבירו וכו', ומקריב עליו קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות חטאות ואשמות וכו'. ופירשו בבבלי ל"ה ב' שהכוונה לכהן מקריב, אעפ"י שבעל הקרבן מודר הנאה ממנו. ולהלן שם ל"ו רע"א: מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו. 74 כלומר, התוספתא שלנו. ותירצוה: דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע, כלומר, ודווקא במחוסרי כפרה שאפשר להקריב עליהן שלא מדעתן, הכהן אינו שלוחן של הבעלים, אלא שליחא דשמיא, אבל בשאר קרבנות אפשר שאינו יכול להקריב על בן אדם שהוא מודר הנאה ממנו. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הירושלמי.

8מפני דרכי שלום. לעיל בסמוך הבאנו את פירוש הבבלי למשנתנו ולתוספתא כאן, ומוכח מפורש ממנו שאין הטעם מפני דרכי שלום. והעיר בקרן אורה ל"ה רע"ב (ולעיל שם ל"ג א', ד"ה ושוקל) שהירושלמי פירש את משנתנו הנ"ל "ומקריב עליו קיני זבין וכו' חטאות ואשמות" שישראל המדיר הנאה מותר לו להביא בשביל המודר את הקרבנות הללו, משום שלא נכנס (שלא נתן) לידו כלום, עיי"ש בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, ל"ח ע"ג, פסחים פ"ח ה"ג, ל"ו ע"א, וכתובות פי"ג ה"ב, ל"ה ע"ד. ובתוספות רי"ד פ"ד סי' ט' פירש שלתירוץ הבבלי "אלא מחוסרי כפרה שאני" הכוונה גם לישראל שיכול להביא קרבן בשביל המודר הנאה ממנו, כשיטת הירושלמי, עיי"ש. ולפי פירושו מתורצת קושיית הרשב"א והר"ן ל"ו רע"א, ד"ה מתיב, ואין להקשות כלל ממשנתנו, ושאל רק מן התוספתא כאן שמפורש בה אם היה כהן וכו', ובכהן מה לי חטאת הלב ומה לי חטאת מצורע. ותירצו שמ"מ בחטאת מצורע עסיקינן. נמצאנו למדים שאין משנתנו הנ"ל עניין לברייתא שלנו לשיטת הירושלמי, וממילא אף טעם ההיתר לא נתבאר שם. ונראה שהטעם "מפני דרכי שלום" דבוק גם לרישא ל"חלה נכנס לבקרו" וכו'. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"א ה"א, ל"ו ע"ג: על דעתך דאת אמר (אין) לוקין על האיסרות. והא תנינן (משנתנו פ"ד מ"ד) המודר הנייה מחבירו ונכנס לבקרו. לא יכנס. אמר ר' ירמיה שנייה היא תמן מפני דרכי שלום . ר' יוסי בעי אם מפני דרכי שלום, אפילו בשבועות יהא מותר, ותנינן נדרים אסור ושבועות מותר. ובק"ע הגיה: נדרים מותר ושבועות אסור. 75 עיין תשה"ג ליק סי' כ"א, אוה"ג, עמ' 47. מ"מ מפורש כאן שר' ירמיה סובר שטעם משנתנו שמתירה בקור חולים במודר הנאה הוא משום דרכי שלום. וכנראה שמטעם דרכי שלום אנו תולים שלא התכוון בנדרו למצות בקור חולים, שהרי הירושלמי רצה להתיר מטעם זה גם בשבועות, ועיין מאירי גיטין ס' ב', ד"ה אמר המאירי פירשו בירושלמי. ועדיין צ"ע בדבר.

925-27. ורוחץ עמו במרחץ, וישן עמו במטה. ר' יהודה או' על הקטנה בימות החמה, ועל הגדולה בימות הגשמים. וכ"ה בד. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: ורוחץ עמו באמבטי גדולה, אבל לא בקטנה, וישן עמו במטה. ר' יהודה אומר בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו. ופירשו המפרשים שר' יהודה מפרש את דברי הת"ק, וכולה ר' יהודה היא. ור' יהודה מפרש שלא התירו לו לישן עמו במטה אלא בימות החמה שאינו מהנה לו, אבל בימות הגשמים הוא מחממו ומהנה לו. ועיין בפי' הרא"ש למשנתנו ומ"ש בקרן אורה, מ"א ב', ד"ה שם רא"ש, ובהגהות הרש"ש מ"א סע"ב. ובכי"ע: וישן עמו על המיטה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' על הקטנה בימות החמה וכו'. וכ"ה גם בקג"נ. ולפ"ז מתיר ר' מאיר גם בימות הגשמים, אפילו על הקטנה, משום שהוא מצר לו, ואעפ"י שמחממו יצא שכרו בהפסדו, או שאנו אומרים שלהנאת עצמו הוא מתכוין, ולא אדריה מחיותיה, ולפ"ז מתיר גם באמבטי קטנה. אבל בבבלי מ"א ב' שנו: תניא לא ירחץ עמו באמבטי ולא ישן עמו במטה בין גדולה ובין קטנה דברי ר' מאיר. 76 מפני שר' מאיר גוזר אמבטי גדולה אטו קטנה ומטה גדולה אטו קטנה בימות הגשמים, כשם שהוא גוזר באומן במשנה להלן שם. ר' יהודה אומר גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה מותר וכו'.

1027. רוחץ עמו באבטי גדול, מזיע עמו במרחץ קטנה. וכ"ה בד ובכי"ע, אלא ששם: באמבטי גדולה, והיא אבטי היא אמבטי, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יוון ורומי, עמ' 59, ערך אמבטי. אבל בקג"נ: ורוחץ עימו במרחץ באבטי קטנה ומזיע עצמו במרחץ קטנה. ולפי גירסא זו בבא זו היא מדברי ר' מאיר של התוספתא, לפי גירסתו וגירסת כי"ע. ועיין להלן גירסת הירושלמי. ובבבלי מ"א ב': רוחץ עמו באמבטי גדולה ומזיע עמו בקטנה, ובירושלמי פ"ד ה"ד, ל"ה סע"ג, מפרש את משנתנו: אבל לא באמבטי קטנה. דהוא מפתח ליה. 77 בגליון הירושלמי כ"י ליידן כתב הסופר (עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' ט"ו): נ"ל מרתח. ואין צורך בתיקון, ומפתח, הוא מפתי, מרווח ליה, ע"י שהמים עולים עליו, כפירוש המפרשים במשנתנו. תני רוחץ עמו במרחץ קטנה, די נסב אשונה. ובגליון כת"י ליידן העיר סופר כי"ל: נ"ל אֶישַֹתָא. ובאמת הוא תיקון קל מאד, והתי"ו נפרדה לוי"ו ונו"ן, והכוונה, איפוא, שהוא נוטל ממנו את החום. אבל עדיין ספק הוא אם יש כאן צורך בתיקון, והפירוש הוא שהוא נוטל ממנו את העצמה [של החום], עיין במלונות ערך עשן וערך עשונה. ועיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' י"א, ומ"ש הר"ל גינצבורג בהוספותיו לתוספות ערוך השלם של קרויס, עמ' תל"ו, ערך אשן ב'. והנה בירושלמי הגירסא היא רוחץ עמו וכו' (במקום: מזיע). והכוונה היא לא לאמבטי אלא לרחיצה ושטיפה במים חמים. ולעיל שבת פ"ג סה"ג, עמ' 12, שנינו: האבטאות שבכרכין מטילין בהן בשבת. ובבבלי שם מ' רע"ב: אבל דכפרים לא, מ"ט כיון דזוטרין נפיש הבלייהו . ועיין מ"ש שם בח"ג, עמ' 46, ועמ' 277. ואף ביוונית ἐμβατή פירושה גם בית מרחץ וגם אמבטיה, ובתוספתא כאן משמע שאבטי (אמבטי) לחוד ומרחץ לחוד, וכן מוכח בירושלמי הנ"ל שהבדיל בין "אמבטי קטנה" ובין "מרחץ קטנה", אבל בתוספתא שבת אבטי (אמבטי) הוא בית המרחץ. ואפשר שבקג"נ המלה במרחץ הוא פירוש ל"באבטי", והכוונה שהוא רוחץ עמו במרחץ קטנה וכו', והיא כמסורת הירושלמי הנ"ל. ועיין בגירסת הבבלי הנ"ל, ובפי' הרא"ש שם, בקרן אורה ובהגהות הרש"ש שם. ועיין מ"ש בפירוש התוספתא והירושלמי במרכבת המשנה פ"ו מה' נדרים ה"ט.