תוספתא כפשוטה על נדרים ג:ו

130. הנודר מן הירק בשביעית, אסור בירקות שדה. במשנתנו פ"ו מ"ט: מן הירק, מותר בירקות השדה, מפני שהוא שם לוי. ובירושלמי שם, ל"ט ע"ד: ותני עלה 50 כנראה שעיקר הסוגיא היא בשביעית שנביא להלן בפנים, ושם הביאו את משנתנו, והמשיכו: "ותני עלה", ואין דרך הירושלמי לומר על התוספתא במקומה "ותני עליה" (אלא דווקא אם יש סיבה סיגנונית הבאה להדגיש שהתוספתא מפרשת אותה משנה בייחוד), אלא פשוט: תני. הנודר מן הירק בשביעית אסור בירקות שדה. ולא נתברר בירושלמי מה דינו בירקות גינה (שעלו מאליהן) בשביעית (ספיחין לפני זמן הבעור). ובבבלי נ"ג א' מפורש: ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה. ברם בירושלמי שביעית ספ"ו, ל"ז ע"א, הגירסא: אסור אף בירקות שדה. וכ"ה ("אף") גם בכי"ר שם. 51 ובנוסח הרש"ס שם, ק"ד ע"ב, חסרה המלה "אף", אבל הרב רגיל לתקן ע"פ הבבלי. ועיין בפירושו שם והתחיל בכד וסיים בחבית, וכנראה שיש שם חסרון והשמטה. ולפ"ז מפורש שלשיטת הירושלמי אם נדר מירק בשביעית אסור בין בירק גינה ובין בירק שדה. והגירסא "אף" לא היתה ידועה גם להרשב"א והמאירי בספ"ו, שכן אמרו בבבלי נ"ג ב': אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ אסור, כלומר בירקות גינה. ופירשו רוב הראשונים שאסור גם בירקות שדה, שאפילו בזמן שמביאים ירק מחוצה לארץ לארץ אין ירק גינה מצוי כמו בשאר השנים, ולפיכך אם נדר מן הירקות אסור בין בירקות גינה ובין בירקות שדה. ובירושלמי הנ"ל (כאן ושביעית): אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. והוכיחו ממנו הרשב"א והמאירי הנ"ל שבמקום שמביאין ירק מחוצה לארץ מותר בירקות שדה אם נדר מן הירק, כמו בשאר שני שבוע. ברם לפי הגירסא "אף בירקות שדה" בברייתא שלפנינו, הרי אפילו במקום שאין מביאין ירק מחו"ל אסור גם בירקות גינה, ומכל שכן שאסור בהן במקום שמביאין, ובעל כרחינו במקום שמביאין ניתר בירקות שדה. וכבר מן הברייתא עצמה כאן מוכח שלא כפירוש הראשונים, והרי הבבלי חולק עליה במפורש ומתיר ירקות גינה בנודר מן הירק בשביעית, וממילא אין שום ראייה גם מן הברייתא השניה, והירושלמי לשיטתו והבבלי לשיטתו. ומכאן שלא היתה ידועה להם לרבותינו הגירסא "אף בירקות שדה" בבבא שלנו בירושלמי.

230-31. מן הדלועין, אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד. לעיל כלאים פ"א סה"ו, ירושלמי שם ספ"ב, כ"ח ע"ב. ובמשנתנו כאן רפ"ז: הנודר מן הירק מותר בדלועין, ור' עקיבא אוסר. ובירושלמי שם ה"א, מ' ע"ב: מה פליגי בדלעת מצרית, אבל בדלעת יונית כל עמא מודיי שהוא כירק. ובכפו"פ ספ"כ: וסתם דלעת היא היונית, וכדאיתא בתוספתא מסכת נדרים פ"ג הנודר מן הדלועים אין אסור אלא בדלעת יונית לבד. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 599.

331-32. מן הכרוב, אסור באספרגיס. מן האספרגי', מותר בכרוב. פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"י. ולעיל דמאי פ"ד רה"ה: כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו ולהשליך וכו'. ופירש רב סעדי' (אוה"ג כאן, עמ' 50): יש בכרוב דבר עגול והוא נקרא אספרגס וכו'. ור"ע לעף (פלורה ח"א, עמ' 484) העיר לנכון שהכוונה לחלק הכרוב שהיונים קוראים לו κραμβοσπάραγον, קלחים רכים שיוצאים משרשי הכרוב. ולפ"ז הכרוב הוא עיקר והאיספרגוס טפילה לו, והנודר מן העיקר אסור בטפילה, הנודר מן הטפילה מותר בעיקר (ירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב).

432. מן הכרישין. פיסקא קטועה ממשנתנו פ"ו מ"ט: מן הכרישים מותר בקפלוטות. ועיין מ"ש על פיסקאות קטועות כאילו לעיל ח"א, ריש עמ' 6, ח"ב, עמ' 552, שו' 16–17, שם, עמ' 653, שו' 28–29, ועוד בכ"מ.

5מקום שקורין לקפלוטות כרישין, אסור בקפלוטות. ובירושלמי פ"ו רהי"ג (רה"ח), ל"ט ע"ד (למשנתנו הנ"ל): מתניתא מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין, אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין לא בדא. לכן צריכא אפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין, מן הכרישין מותר לקפלוטות. 52 ועיין בעיטור בכורים שהגיה: מן הקפלוטות מותר בכרישין. עיי"ש, והיא הסיפא שלהלן. ובירושלמי כלאים פ"א ה"ב, כ"ז ע"א: כרתי שדה. קפלוטין, ובתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 165): קפליט כרתי, ובערוך ערך קפלט: והקפלוטות, פי' כרשין שיש להם ראש, κεφαλωτόν, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 133 ואילך, ועמ' 137. וכרשין הוא חציר, עיין לעף הנ"ל, עמ' 132.

632-33. מן הקפלוטות, מותר בכרישין. כלומר, ואפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין, משום שכרישין, חציר, הוא שם כולל, וכולל גם קפלוטות, ולפיכך אם נדר מן הכרישין כלל גם קפלוטות, אבל קפלוטות אינו כולל כרישין. וכן אמרו בירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב, על משנתנו שם רפ"ז (הנודר מן הירק מותר בדילועים. ור' עקיבא אוסר): הכל מודין בנודר מן הדילועין שמותר בירק, כהדא דתני הנודר מן העיקר אסור בטפילה, הנודר מן הטפילה מותר בעיקר. 53 עיין מ"ש לעיל, הע' 52, בשם עיטור בכורים. והכוונה אעפ"י שדילועין הם בכלל ירק, אבל אין ירק בכלל דילועין.

733. מן הבצלים, אסור בבני בצלים, ור' יוסה מתיר. מהותן של בני בצלים לא נתבררה אצלי. והמפרשים למשנת עוקצין פ"ב מ"ח נחלקו בפירושו. ולפי כל המפרשים הוא חלק היוצא מן הבצל, דוגמת עלי בצלים 54 עיין בתיו"ט שבת פ"ז מ"ד. שנשנו יחד עם בני בצלים 55 והשוה הכינוי "ברת עלי בצלים" בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, סנהדרין פ"ו ה"ט, כ"ג ע"ד ("בת עלי בצלים"). ועיין מ"ש ע"ז בסה"י לכבוד הר"ל גינצבורג, ע"מ רנ"ד. במשנתנו שם. ולפי זה היחס בין בצלים לבין בני בצלים הוא כעין היחס בין כרוב לאיספרגוס, וקשה, איפוא, למה מתיר ר' יוסי. ולא עוד אם בני בצלים יוצאים מבצלים, ושם אביהם נקרא עליהם, הרי בזה מחמיר ר' יוסי יותר מת"ק, עיין במשנתנו פ"ו מ"ה, ומ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובמשנתנו, ובירושלמי פ"ו סהי"ג (ה"ט), מ' ע"א, ובבבלי נ"ב ב'. ולפיכך נראה שבני בצלים הוא מין מיוחד של בצלים, ולת"ק מין זה כלול בתוך שאר הבצלים, והנודר מן העיקר אסור בטפילה, ור' יוסי חולק ואינו עושה בני בצלים טפילה, והוא מין אחר של בצל, דוגמת בצל ובצלצול. 56 עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 597. ולהלן פ"ה, שו' 11–13, בכי"ע : אמ' אילו הייתי יודע שהכופרין 57 במאירי כ"ו ב' (הוצ' ר"א ליס, עמ' קי"ד): הכופרי, ר"ל בצל שהוא דק במינו. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"א: כופרי בצלים קטנים , אשקלונש בלעז. ולפ"ז הכוונה היא לבצלים אשקלוניים ’Ασκαλώνια, עיין במלונו של Liddell-Scott בערכו. ועיין ערוך השלם ערך מזא א' ובספרו של דרמשטטר ובלונדהיים Les Gloses Francaises וכו', עמ' 49, הע' 375. ועיין לעף פלורה ח"ב, עמ' 128. ועיי"ש, עמ' 129, על בצלים כופריים. ועיין היטב באבות דר"ן נו"ב פמ"ח, עמ' 132, ואף שם משמע שבצל גדול ובצל קטן הם שני מינים. יפה ללב לא הייתי נודר אלא בבני בצלים , 58 לפירוש הר"ש בעוקצין פ"ב מ"ח שבני בצלים הוא העמוד האמצעי שבבצל (ועיין בפיה"מ להר"מ שם), הרי בוודאי שאינו יפה לאכילה, ועיין בפיה"ג לטהרות, ריש עמ' 138, ובאוה"ג עירובין כ"ט ב', עמ' 20, ובפי' הר"ח שם. הותר בכופרין ואסור בבני בצלים , עד שבא ר' עקיבא וכו'. ובד ובכי"ו שם הגירסא היא "שאר בצלים" במקום "בני בצלים", ומסתבר שהוא תיקון ע"פ משנתנו פ"ט מ"ח, ובכי"ע נשתמרה המשנה הראשונה (שלפני ר"ע) בלשונה. ולפי פירושנו הנ"ל "בני בצלים" הוא חלק משאר מיני בצלים.

834. מבני בצלים, מותר בבצלים. כלומר, לכולי עלמא, שהנודר מן הטפילה מותר בעיקר, וכדלעיל.

934-35. מן עדשים, אסור באשישים, ור' יוסה מתיר. מן האשישים, מותר בעדשי'. וכ"ה בד. ובכי"ע וקג"נ חסר, ונראה שהסופרים השמיטוה משום שכ"ה במשנתנו פ"ו מ"י, והתוספתא אינה מוסיפה עליה כלום. ומפרש בירושלמי (ספ"ו, מ' סע"א) שאשישים הם עדשים קלויים וטחונים מגובלים בדבש ומטוגנין.

1035-36. מן השום, אסור במקפה, ור' יוסה מתיר. מן המקפה, מותר בשום. וכ"ה בד. ואף בבא זו חסרה בכי"ע וקג"נ (עיין מ"ש לעיל). וכנראה שהיתה שם הגירסא להפך, כשם שהיא במשנתנו פ"ו מ"י הנ"ל: מן המקפה אסור בשום, ור' יוסה מתיר. מן השום מותר במקפה (וכן הגיהו המפרשים בתוספתא), ולפיכך השמיטוה שם, כשם שהשמיטו את הרישא, משום שהתוספתא אינה מוסיפה כלום על משנתנו. אבל קשה להניח שלפנינו שתי בבות של משנתנו שלא הוסיפו עליהן כלום, ואפשר שהנכון הוא כלפנינו ובד, והפיסקא של הרישא באה אגב הבבא שלנו, והיא חולקת על משנתנו. והרי היו מקפאות שרובן היה שום (כמשנה טבול יום פ"ב מ"ג), ולפיכך אם נדר מן השום אסור גם במקפה שרובה שום, ור' יוסה מתיר, משום שלא נתכוין אלא לשום חי 59 ועיין להלן פ"ד, שו' 6, ד"ה הנודר מן התבלין, ומש"ש, ובב"י טיו"ד סי' רי"ז, ד"ה מן התבלין. (עיין בשטמ"ק ובנ"י ועוד). ואם נדר מן המקפה מותר בשום כשהוא לבדו לכולי עלמא. ובירושלמי פ"ו הי"ד (ה"ט), מ' ע"א: מן הגריסין אסור במקפה, והוא שיהא רובן גריסין. מן המקפה אסור בשום, והוא שיהא רובן שום, והכא את מהלך אחר הטעם, וכא את מהלך אחר הרוב. ונראה שזו היא שאלה, אם גם "במקפה אסור בשום" צריך שיהא רובו שום, או שבשום הולך אחר הטעם, ואפילו אם הוא מיעוטו של מקפה אסור, ובגריסין הולכין אחר הרוב. ונשאר בשאלה.