תוספתא כפשוטה על נדרים ג:ה

121-22. הנודר מן הבשר, אסור בכל מין בשר. להלן חולין פ"ח ה"ב. ועיין במשנה שם רפ"ח. וכל הברייתא שלנו בירושלמי כאן פ"ז ה"א, מ' ע"ב, בבלי נ"ד ב', מעילה כ' ב'.

222. אסור בראש, וברגלים, בקנה, ובעופות. בד ובכי"ע: ובקרבים בקנה (בכי"ע: בקרבים ובקנים) ובעופות. ובבבלי: וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. וכ"ה במעילה הנ"ל, אלא ששם: ובלב ואסור בעופות. אבל בבבלי כי"מ כאן: ובכבד ובלב ובקריבי' ובעופות (ועיין להלן בדברי רשב"ג לעניין קרבים). נמצאנו למדים שגירסת כי"מ כאן בבבלי מקיימת את גירסת ד וכי"ע של התוספתא. ברם אין ספק שגירסת כי"ו נכונה, וקרבים לא נזכרו בבבלי בהוצאות שלנו כאן ומעילה (אף בכי"מ שם) לא אצל ת"ק ולא אצל רשב"ג. וכן לא נזכרו בהלכות המיוחסות להרי"ף בסוגיין. והראשונים ז"ל נחלקו מה דינם של קרביים. ובמיוחס לרש"י כאן כתב שקרביים לכולי עלמא בכלל בשר, ועיין ברמב"ן כאן, ובשטמ"ק בשם הרי"ץ, ובר"מ פ"ט ה"ו. ויש אומרים שקרבים ומעיים לכולי עלמא מותר, עיין ברשב"א במקומו, ובשטמ"ק בשם הריטב"א. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 257: אסור גם בכבד וכו', כמו שאמרו וכו' ואסור בראש וברגלים ובקנה ובכבד, מפני שהן קרבים וכו'. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קי"ב: אבל קרבין היינו קנה ולב, וכן הדין לכל הקרבין. ומכאן שלא נזכרו לפני כל רבותינו ז"ל קרבין בברייתא שבבבלי. ובמשנת יומא פ"ב מ"ו: הבשר בחמשה. הקרבים והסלת והיין בשנים שנים. ועיין במלא"ש שם. ועיין בבלי ביצה ז' א' (לעניין בני מעיין וקורקבן). ובירושלמי כאן הנ"ל: אסור 42 כ"ה בכי"ל. והמגיה הגיה בגליון: מותר, ועל פיו הדפיסו בירושלמי ד"ו. בראש ובכרעים ובקנה ובלב 43 מלה זו אינה בכי"ל, והושלמה ע"י המגיה בגליון. ובכבד. ואף שם לא נזכרו "קרבים".

322-23. ומותר בבשר דגים, וחגבים. משנתנו חולין רפ"ח, תוספתא שם פ"ח ה"ב, ירושלמי ובבלי כאן ומעילה הנ"ל.

423-25. (רבן שמעון שמעון בן גמליאל אומ' הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ואסור בראש וברגלים בקרבים בקנה ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים). כפילות מיותרת זו היא גם בד, אלא ששם לנכון: ומותר בראש וכו'. ואינה בכי"ע, וכנראה שלא היתה גם בקג"נ, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

525-26. רבן שמעון בן גמליאל אומ' הנודר מן הבשר, אסור בכל מין בשר, ומותר בראש, וברגלים, ובקנה, ובעופות, ובדגים, ובחגבים. וכ"ה בד, ולא נזכרו בבבא זו "קרבים". וכנראה שמשום כך באה כפילות זו כנוסח אחר לנוסח ראשון שנזכרו בו קרבים. ובכי"ע: ומותר בראש וברגלים בקרבים ובקנים וכו'. וכ"ה בבבלי כאן בכי"מ: הנודר מן הבשר מותר בראש ובקנ' וברגלי' ובקרבי' ובכבד ובלב ובעופות, ואין צרי' לומ' בבשר דגי' וחגבי'. ובהוצ' שלפנינו: אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד וכו'. וקרבים לא נזכרו שם. ובמעילה: רשב"ג מתיר בראש וברגלים ובקנה ובכבד (כ"ה בכי"מ שם ובמיוחס לרבינו גרשום. ועיין בשטמ"ק שם אות ב'). ובהוצאות שלפנינו שם נוסף: ובעופות ובדגים ובחגבים. ואף שם לא נזכרו "קרבים" בדברי רשב"ג, עיין מ"ש לעיל, שו' 22, ד"ה אסור. ובירושלמי נשמטו דברי רשב"ג ע"י הדומות. ועיין מ"ש להלן, שו' 26–27, ד"ה ומלשונו של רשב"ג. ובמשנתנו רפ"ז: הנודר מן הירק מותר בדלועין. ור"ע אוסר. אמרו לו לר' עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק, והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. אמר להן כן הדבר, או שמא הוא אומר לו לא מצאתי אלא קטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק. ובבבלי תלו את המחלוקת במצאתי ולא מצאתי, ואמרו שהת"ק של משנתנו הוא כרשב"ג כאן, והת"ק של הברייתא הוא כר"ע. ושאלו אם כן למה אסור לת"ק של הברייתא בעופות משום שהשליח נמלך לפעמים ואומר לא מצאתי אלא עוף, ולפ"ז יהא אסור אף בדגים שהרי השליח נמלך לפעמים ואומר לא מצאתי אלא דגים, ומתרצים שמדברים ביום הקזה, שנמלך בעופות שאוכלים אותן שלוקין אפילו ביום הקזה, אבל דגים מזיקים ביום הקזה, ואם לא מצא בשר לא יקנה דגים. ואביי (במעילה הוא בשם רב פפא) מעמידה בשכואבות לו העינים, ודגים מזיקים לו בתחילת מחלתו, ולפיכך נמלך בעופות אבל לא בדגים. נמצא שלשיטת הבבלי הברייתא שלנו מוגבלת דווקא ליום הקזה, או למקרה של מחלת עינים, אבל בשאר ימים אסור אף בבשר דגים לת"ק. ועיין בתוספות חולין ק"ד א', ד"ה הנודר. אבל בירושלמי רפ"ז, מ' ע"ב, שאלו אותה הקושיא, ולר"ע יהא אסור בבשר דגים וחגבים (שלא כמשנת חולין רפ"ח), ומסיקים: אלא ר"ע סבר מימר הדילועין בכלל ירק, ורבנין אומרין אין הדילועין בכלל ירק. ואח"כ תלו את מחלוקת הת"ק של משנתנו ור"ע בברייתא שלנו, והת"ק של משנתנו סובר כרשב"ג כאן, ור"ע סובר כת"ק של הברייתא. ולפי הירושלמי המחלוקת כאן היא אם ראש ורגלים וכו' בכלל בשר הן, אבל בשר דגים וחגבים בוודאי לאו בכלל בשר הן, ואין הוא תלוי בלל במצאתי ולא מצאתי. ולפ"ז דין משנתנו והברייתא היא בכל הימים ובכל המקרים. ואין להכניס בירושלמי את שיטת הבבלי.

626-27. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' קרביין לא בשר, אכליהון לא אנש. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי כאן בהוצאות שלפנינו הוסיפו: אוכליהן כבשר לעניין זביני לאו בר אינש. ועיין במיוחס לרש"י. אבל בכי"מ חסר כ"ז, ואינו גם במעילה כ' ב'. ובשטמ"ק כתב בשם הרא"ם: "ומצאתי זה הפי' שבוש הוא, ואינו מן הספר, ומאן דהוא פירשו כן, לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן, וזה הכריחו לפרש כן, וכתבו בגיליון, והסופר עשה מבפנים". אבל הפירוש הוא פירוש נכון, וכוונתו שאי אפשר לומר אוכליהן לאו בר אינש, אלא הכוונה "אוכליהן כבשר", כלומר בתורת בשר, וכפירוש המיוחס לרבינו גרשום במעילה כ' ב': כל האוכלן במקום בשר. ועיין באוה"ג, 44 ומה שהביא שם בשם האגודה שכתב: "מכאן הוכיחו גאו' דקרביים טריפות בטלין ברוב וכו' " אין הכוונה כלל לגאונים, אלא להריצב"א שהובא בשטמ"ק מעילה כ' ב', אות כ"א, ובסמ"ג לאווין קמ"א, נ"ב ע"ג. וכנראה שבטור יו"ד סי' ק"י צ"ל: הר"י הורה וכו', וכוונתו להריצב"א (לפנינו שם: ה"ר יהודה וכו'). עמ' 95. ומלשונו של רשב"ג לפי פשוטו משמע שלכל הפחות לשיטתו אין קרביים בכלל בשר, 45 עיין מ"ש לעיל, שו' 22, ד"ה אסור, ושו' 25–26, ד"ה רשב"ג. והוא מוסיף "קרבים" על מה ששנה לעיל. ולשיטת הסוברים שקרבים בכלל בשר אפילו לרשב"ג, יצטרכו לתרץ שכוונתו לעניין זביני, וכפירושו של המוסיף בתלמוד בהוצאות שלנו. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קי"ב, כתב: קרבין לאו בשר. שמעתא אחריתי היא. אינן יפין לאכל כבשר, אע"ג דלענין נדרים הוו כבשר. ועיין במיוחס לרש"י שם.

727-29. ר' שמעון בן לעזר אומ', קונם דג שאני טועם, אסור בגדולים, ומותר בקטנים. דגה שני טועם, אסור בקטנים ומותר בגדולים. כ"ה ("ומותר בקטנים") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: ומותר בקרביים. ובד נשמטה הסיפא בטעות ע"י הדומות. אבל ישנה גם בבבלי נ"א ב' ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל"ט סע"ג, אלא שבירושלמי הסדר שונה, והבבא שלהלן בסמוך נשנית לפני "דגה שאיני טועם" וכו'. וכן בלשון בני אדם 46 בבבלי נ"א ב' הוכיחו שבלשון מקרא אינו כן. ובלשון חכמים דגה הוא דג קטן, עיין מ"ש לעיל ח"א (פאה), עמ' 183, שו' 25, וח"ד (סוכה), עמ' 895, ועיין במשנת ע"ז פ"ב מ"ו ומ"ז. ובירושלמי שם אמרו שדג קטן הוא פחות מליטרא. והביאוהו הראשונים כאן נ"א ב'. והכל לפי המקום ולפי טיב הדגים במקום, שהרי בנדרים אנו הולכין אחר לשון בני אדם. ועיין בהמשך הירושלמי. ועיין מ"ש להלן בסמוך על משנתנו.

829. דגים שני טועם, אסור בגדולים ואסור בקטנים. וכ"ה בד, וכע"ז בכי"ע. וכ"ה בירושלמי, אלא ששם נשנית בבא זו כמציעתא. אבל בבבלי הנ"ל: דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים. וכ"ה בכי"מ שם ובראשונים. ובמשנתנו פ"ו מ"ד: דג דגים שאיני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים וכו'. ונחלקו הראשונים בפירושה. לפי המיוחס לרש"י, פי' הרנב"י, הר"א מן ההר, הריטב"א והר"ן נ"א ב' הכוונה במשנתנו שאמר שניהם "דג דגים", ודג משמע גדול ודגים משמע קטנים, 47 ובפיה"מ להר"מ פירש שדג דגים הוא דוגמת שיר השירים, הבל הבלים, והוא לשון ריבוי והפלגה, והכניס בלשון זו את כל מין הדגים, ואפילו קטנים. ופירוש רבינו קשה מאד, משום שמשמעותו של "דג דגים" לפי הדוגמא שנתן הוא דג המיוחד בין הדגים, כלומר גדול ומשובח דווקא. ולא עוד מה נעשה בדג דגה של ר"ש בן אלעזר בברייתא שבבבלי. ובמשנתנו ספ"ו: חטה חטין שאני טועם... גריס גריסין שאני טועם וכו', ואף שם כתב רבינו בפיה"מ (לפי הגד"נ, פי' הר"א מן ההר והנוסח שבמאירי): כבר אמרנו כי סמיכות הדבר אל קבוצו יורה על הגודל והרבוי. ועיין עכשיו בהוצ' הר"י קאפח, עמ' קל"ח. ועיין בברייתא שבבבלי ספ"ו, נ"ג ע"ב. ולפיכך אם אמר את שניהם אסור בין בגדולים ובין בקטנים, ולא אמרינן שבטל האחרון את הראשון, ואסור רק בקטנים. ולפ"ז אין משנתנו חולקת על רשב"א, ור"ש בן אלעזר מפרש את דבריה, ודג דגים של משנתנו הוא "דג דגה" של הברייתא שם. אבל לפי גירסת התוספתא והירושלמי ש"דגים" משמעותם בין גדולים בין קטנים חולק ר"ש בן אלעזר על משנתנו, ואפילו אומר דגים גרידא אסור בין בגדולים בין בקטנים. ובדוחק אפשר לומר שמשנתנו רבותא קתני, ואפילו אמר דג דגים, דינו כאילו אמר דגים, ואסור בין בגדולים ובין בקטנים. אבל בתוספות ובפי' הרא"ש 48 אבל בפי' הרא"ש נ"ג ב' פירש: חטה חטים... שאמר שניהם, עיין מ"ש להלן בסוף פירקין, סד"ה ברם. (וכן הביא במאירי בשם גדולי הדורות) ועוד, פירשו במשנתנו הנ"ל "דג דגים" שכוונתה או, או, שאמר דג, או שאמר דגים, ובשניהם אסור בין בגדולים ובין בקטנים, ועיין בסיגנון המשנה ספ"ו ובמפרשים שם, ובברייתא שם נ"ג סע"ב. 49 לפנינו בהוצאות בטעות בשם ר' שמעון בן גמליאל, וצ"ל: ר' שמעון בן אלעזר (עיין מ"ש להלן, הע' 63). ושנו שם: חטה... חטין... חטה חטין; גריס... גריסין... גריס גריסין. ולפ"ז מתאימה המשנה לסיפא של דברי ר' שמעון בן אלעזר (לפי גירסת התוספתא), אבל חולקת על הרישא של דבריו בכל הנוסחאות.