תוספתא כפשוטה על נדרים ד:ח

126-28. האומר לחבירו קונם שני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים, ושתי חביות של יין, וארעו אבל, או אונס, או משתה, או גשמים, מותר, ולעולם אסור וכו'. בכי"ע: מותר, אם לאו אסור. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברשב"א כ"ד רע"ב 47 בחי' הרשב"א שלפנינו חסרות המלים "אבל או", אבל הן ישנן בהבאה שבשטמ"ק בשם הרשב"א. ובמאירי כ"ד א' (הוצ' ר"א ליס, סוף עמ' ק"ח): ואם לאו אסור. ובד: ואם לאו לעולם אסור. ונראה שיש כאן תרכובת של שתי נוסחאות, נוסחת כי"ע (והראשונים הנ"ל) ונוסחת כי"ו. ולפי נוסח כי"ו פירושו שאם אירעו אונס ולא היה יכול ליטול את המתנה לבניו מותר ליהנות ממנו כל זמן שלא עבר האונס, ולעולם (כלומר, כשעבר האונס) אסור, ואין אומרים כיוון שלא היה יכול לקיים מיד אחרי הנדר כבר בטל הנדר. וגירסת כי"ע מחוורת יותר. וכל העניין יתפרש להלן בסמוך.

228-32. עד שיפר את נדרו על פי חכם, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' אף זה יכול לחפר את נדרו שלא על פי חכם, יאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכן האומ' לחבירו קונם שאין אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבניי כור אחד של חטים, ושתי חביות של יין. וכע"ז בד. ובכי"ע: "וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי" והשאר חסר. ופירושו, וכן היא המחלוקת באומר "אם אתה נותן ", כמפורש בסיפא של משנתנו הנ"ל. וברשב"א ובמאירי חסר מה שהעתקנו כאן. ואין שם השמטה בדבריהם, או קיצור בכוונה עד הבבא הבאה, אלא שכל זה היה חסר בספרי התוספתא שלפניהם, עיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ח מ"ז: האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטין ושתי חביות של יין, הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה בא ונותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין, ר' מאיר אומר אסור עד שיתן, וחכמים אומרים אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו הרי אני כאלו התקבלתי. ולא נתבאר במשנתנו אם ר' מאיר חולק גם על הרישא, ובבבלי כ"ד א' משמע שר"מ אינו חולק על הרישא, עיין בתוספות ס"ג ב', ד"ה ר"מ אמר, וברשב"א ומאירי ור"ן כ"ד א', עיי"ש ההסברים. ועיין במעשה רוקח על הר"מ ספ"ח מה' נדרים, ועיין בבלי גיטין ע"ד ב', ובירושלמי בסוגיין. אבל בירושלמי כאן פ"ח הי"א, מ"א ע"א: ר' חייא בשם ר' יוחנן אף הראשון במחלוקת. א"ר זעירא בסתם חלוקין וכו'. ואפילו ר' זעירא מודה שאין הבדל בין הרישא ובין הסיפא, והמחלוקת בין ר"מ ובין החכמים אם סתמו מעמיד, ור"מ סובר סתמו מעמיד, וכל אחד אמר מפני כבודו דווקא, וחכמים סוברים שסתמו אינו מעמיד. והראשונים הביאו את הירושלמי שסובר שר' מאיר חולק אף ברישא, ולא רמזו כלל לתוספתא כאן שמפורש בה שר' מאיר חולק על הרישא, והיה אפשר לומר שלא ראו את התוספתא, אבל הרשב"א והמאירי הרי הביאו אותה ונזדקקו לירושלמי, ולמה לא הביאו את המשך התוספתא שמפורש בה כדברי הירושלמי, ובעל כרחנו אנו אומרים שכל זה היה חסר לפניהם, כפי שמוכח מן ההעתקה שלהם שדלגו עליה, והמשיכו להעתיק את דברי התוספתא שלהלן. ואשר לרישא של התוספתא הרי מפורש בה שאם אירעו אבל וכו' מותר אפילו לר' מאיר וטעמו משום שהן נדרי אונסים. וכן במשנתנו פ"ג מ"ג: נדרי אונסים. הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא, או שחלה בנו, או שעכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין. ובבבלי כ"ד א' הוכיחו ממנה שהחכמים חולקים על ר' אליעזר בן יעקב וסוברים שאין כאן נדרי זירוזין. ותירצו שאף ר"א בן יעקב מודה בה, משום שהיא מדברת במזומן שהדיר את המזמן שיקרא לו לוכל אצלו. אבל בתוספתא כאן ברישא אי אפשר לפרש כן, שהרי מפורש בה: קונם שני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל וכו', אלא שהבבלי יתרצה כשם שתירץ את משנתנו בפ"ח מ"ז, ושאני הכא שיכול לומר לו לאו כלבא אנא, ואין כאן נדרי זירוזין אפילו לר"א בן יעקב עיי"ש, וממילא אינו מותר אלא משום נדרי אונסין. אבל בירושלמי פ"ג ה"ג, ל"ח ע"א: מפני שחלה, הא אם לא חלה לא. אמר ר' ירמיה דר' מאיר היא, דר' מאיר אמ' אסור עד שיתן. ודברי ר' ירמיה מפורשים בתוספתא כאן: ואם לאו (כגי' כי"ע והראשונים) אסור עד שיפר את נדרו על פי חכם, דברי ר' מאיר, כלומר, אם לא אירעו אונס אסור, אבל לחכמים מותר אפילו בלי אונס מפני שיכול לומר זהו כבודי.

332-33. היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו בתוך המשתה, אמ' קונם לביתיך שני נכנס, בתוך המשתה אסור, לאחר המשתה מותר. בבא זו חסירה בכי"ע, וישנה להלן אחרי דברי ר' יהודה. ואף בד ובכי"ו נכפלה שם. ונראה שהנכון כלפנינו (ולהלן היא כפילות בטעות, ע"פ נוסח אחר, מטיפוס כי"ע), וכ"ה הסדר בחי' הרשב"א כ"ד רע"ב ובמאירי כ"ד א' הנ"ל. וכן הביאו בבא זו גם הרמב"ן, ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף ספ"ח. וכן הביאה רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ד ה"ה (קרוב לסופו) ובשו"ת הרשב"ש סי' ש"ז, ד"ה ומה. ובכי"ע ובקג"נ: שיאכל אצלו במשתה וכו'. וכ"ה להלן בהלכה הכפולה גם בד ובכי"ו, וכן גורסים כל הראשונים הנ"ל (חוץ מהללו שנביא להלן), אלא שבמאירי חסרות המלים "שיאכל אצלו". וברשב"א: בבית המשתה. אבל בד כאן ובמאירי הנ"ל: בתוך המשתה. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קל"ד, כתב עליה: מסתברא דלאו הלכתא היא, דאי תוך המשתה אסור, אי מלאכל עמו קאמר, לאחר המשתה אמאי יהא מותר וכו', עיי"ש. בכל אופן ברור מן התוספתא כאן שאסור לאכול אצלו בתוך המשתה, ועיין מ"ש להלן לעניין כניסה. ובמשנתנו ספ"ח: היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, אמר קונם לביתך שאיני נכנס, טפת צונין שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונין, שלא נתכון זה אלא לשום אכילה ושתיה. וכתב הרא"ש בפסקיו ספ"ח: וגם באכילה ושתייה הוא מותר שהרי לא הוציא בפיו, ולא דמי לרישא (כלומר, של משנתנו הנ"ל), דאישות בכלל הנאה היא. וכן פסק בטיו"ד סוף סי' רי"ח. ועיין מ"ש בב"י שם וכן מ"ש בכ"מ פ"ח מה' נדרים ה"י. וכבר תמה ר' ברוך קלעי במקור ברוך סי' כ"ט מדברי רבינו ירוחם הנ"ל שכתב כדברי הרא"ש, והוסיף מיד: ועוד פשוט בתוס' היה מסרב שיאכל אצלו במשתה וכו', הרי לך שלא ראה סתירה בין התוספתא לפסק הרא"ש. ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ה וסי' ק"י תירץ שלא נתכוין הרא"ש אלא לאכילה מחוץ לביתו, אבל בתוך ביתו אסור, והוא דחוק מאד, ועיי"ש בסי' קל"א. ובפי' הרדב"ז להר"מ פ"ח מה' נדרים ה"י הביא את הבבא שלנו, והוסיף אח"כ: ומשמע לי דדוקא לענין אכילה ושתיה קאמר שאינו נכנס לאכול ולשתות באותה סעודה, אבל ליכנס לביתו בשעת הסעודה מותר, ואינו אוכל ושותה. ואין ספק שכן משמע מלשון הרמב"ם, ועיין מ"ש להלן. אבל מרן בטיו"ד סוף סי' רי"ח, ד"ה תניא, פירש גם את התוספתא כן. ברם מפשוטה של לשון התוספתא משמע שאסור לו להכנס לביתו. וכן כתב בפי' הר"א מן ההר, עמ' קל"ד הנ"ל: ואם פירוש התוספתא, תוך המשתה אסור ליכנס לביתו, לאו הילכתא היא וכו'. 48 עיי"ש שתמה על הרמב"ן למה הביא תוספתא זו. ועיין מ"ש להלן. ובבא זו בוודאי אינה סותרת את משנתנו, שהרי כאן בבית המשתה עסיקינן, ואפילו בכניסה בעלמא משמח את ההתן, ולשיטת כמה מן הראשונים, אומרים שבע ברכות בפנים חדשות אעפ"י שאינו אוכל, עיין בשטמ"ק כתובות ז' סע"ב, ומה שהביאו שם מפרקי דר"א ספי"ז, ובחי' הרמב"ן שם ח' א' ובהגהת הרמ"א אה"ע סי' ס"ב סוף ס"ק ז'. ולפיכך אם אמר קונם לביתך שני נכנס (והיה שם משתה) בוודאי כוונתו גם לכניסה. אבל להלן אמר ר' יהודה שאף ברגל הדין כן. ואפשר שבסעודת מצוה שמסובים בה רבים, חושש שמא לא יהא לו נעים לסרב כשיכנס, ויהא עומד בתוך היושבים, וממילא כוונתו בדווקא שלא יכנס כלל, כמו שכתב במהרי"ט ח"א סי' ק"י. ועיין בשו"ת מקור ברוך סי' כ"ט הנ"ל, ואף הם סוברים שלשיטת התוספתא אסור להכנס לביתו, ולאו דווקא לאכילה ולשתייה. ועיין מה שהאריך בזה בח"ד. ושיטת הרא"ש לכאורה נסתרת מדברי התוספתא בסוף פירקין, אבל הברייתא שם לא הוזכרה בראשונים, וכתבנו שם שלפי הגירסא שלפנינו אינה הלכה, עיי"ש. ובר"מ פ"ח מה' נדרים ה"י: וכן הקורא לחבירו שיסעוד אצלו ומיאן ונשבע , 49 עיין מ"ש להלן בפנים על "ונשבע". או נדר, שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו טפת צונן הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן (כמשנתנו ספ"ח הנ"ל) שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו . וספק גדול הוא אם הר"מ כיוון לתוספתא כאן, שהרי העתיק את לשון משנתנו (ואינו מדבר לא בבית המשתה ולא ברגל), אלא שדבריו מפורשים בירושלמי ספ"ח, מ"א ע"א, שכן אמרו שם על משנתנו הנ"ל: אמר ר' יוסי הדא אמרה ההן דמשבע לחבריה, דלא ייכול, ההן אוכל וההן עבר , וצ"ל: וההן חבר , כמו שפירש והגיה לנכון באור שמח שם במקומו. ואין ספק שצדק הרב בהגהתו, וקצת ראייה מלשון הר"מ שאומר: ומיאן ונשבע 50 ראייה גמורה איננה, שכן דרכו של הר"מ לכתוב "נשבע, או נדר" (במקום שאין הבדל ביניהם). וכו', ושבועה מאן דכר שמה, ובוודאי כיוון לירושלמי כאן, ופירושו שאינו אסור אלא באוכל ההוא (בסעודה זו) ומשל החבר ההוא שהשביע אותו. 51 באו"ש שם ציין גם לדברי התוספות בשבועות כ"ג רע"ב. ועיין במהרש"א שם. ובוודאי שהר"מ חולק על הרא"ש הנ"ל, ופירוש הרשד"ם בשו"ת יו"ד סי' צ"א דחוק.

433-34. ר' יהודה או' היה מסרב בחבירו בתוך הרגל שיאכל אצלו וכו'. בחי' הרשב"א כ"ד רע"ב ובמאירי שם כ"ד א' הביאו בבא זו בקיצור, אבל שאר הראשונים הנ"ל 52 לעיל שו' 32–33, ד"ה היה. לא העתיקוה. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ובפי' הרדב"ז.