תוספתא כפשוטה על נדרים ו:א

11. ר' יוסה בי ר' יהודה ור' לעזר בי ר' שמעון או' הפר נדרים מעת לעת. ברשב"א ע"ג סע"א ובר"ן ע"ג א' כל הברייתא בשם התוספתא. וכן הובאה הברייתא בירושלמי פ"י ה"י, מ"ב ע"א, ובבבלי שבת קנ"ז א', כאן ע"ו ב', ע"ז א'. ובמשנתנו ספ"י: הפרת נדרים כל היום. יש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. ועיין במשנת שבת פכ"ד מ"ה ובתוספתא שם פי"ז הכ"ד, עמ' 85. ובשאילתות סי' קל"ו גרס בבבלי ע"ו ב': תניא הפרת נדרים כל היום דברי רבי . ר' יוסי בר' יהודה וכו'. ולפ"ז משנתנו כרבי. ועיין להלן בבבלי שם. ויש שגרסו שם: הלכה כאותו הזוג, עיין בפי' הרא"ש במקומו, ובדק"ס שבת קנ"ז א', עמ' 387, הערה ד', ובפסקי רי"ד שם, הוצ' וורטהיימר־ליס, עמ' תקס"ה, ובהערה 137 שם. ועיין גם בשו"ת הרשב"ש סי' תקכ"ד, ק"ד ע"א. ובספרי מטות פי' קנ"ו, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 208: מיום אל יום , שומע אני מעת לעת, ת"ל וכו' ביום שמעו . ר' שמעון בן יוחי אומר מעת לעת, שהרי אמרה תורה מיום אל יום . ועיין בבלי ע"ו ב'. ולפ"ז הולך ר' לעזר בר' שמעון בשיטת אביו.

22-3. כיצד, היו על אשתו חמשה נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן, ואמ' מופר, כולן מופרין. מופר ליך, לא היפר אלא לה. וכ"ה ("כיצד") בכל הנוסחאות וברשב"א ובר"ן הנ"ל, ופירושו, כיצד מפירין, ואינו עניין לדברים שלעיל. ובכי"ו: לא היפר אלא, וחסרה המלה "לה", אבל בכי"ע לנכון. לא הופר אלא לה (ואצל צוקרמנדל משובש). ובן ברשב"א ע"ג א' הנ"ל ובמאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' רס"ג): לא הפר אלא לה. וכן בר"ן שם: אינו מופר אלא לה. ובר"ן הנ"ל בטעות הדפוס: ואמר מופר לכן מופרין. 1 בכ"מ פי"ב מה' נדרים הי"ד העתיק בשם התוספתא: ואמר מופר לכולכן מופרין, אלא שמדבריו שם משמע קצת שלא העתיק את לשון התוספתא ממש. ועיין ברדב"ז שם, וברור שיש שם השמטה, וצ"ל: ונדרו כולן ואמר מופר לכן [מופרין. מופר ליך] אינו מופר אלא לה. וכנראה שהעתיק ע"פ הר"ן בדפוסים. וצ"ל: ואמר מופר, כולן מופרין, כמו שהוא לפנינו, בד, ובכי"ע (אלא ששם בטעות: "מותר" במקום "מופר"), וברשב"א ובמאירי ובנ"י ע"ג א' ובשו"ת הרשב"ש סי' שצ"ו. ועיין רשב"א, ר"ן ונ"י פ"ז א' ושו"ת יכין ובועז ח"א סי' קמ"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 3–4, ד"ה נדר זה. ובבבלי ע"ג א': איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת, אותה דוקא, או לאו דוקא. אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה, ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמ' והשקה אותה לבדה. ופירש הרמב"ן שם שהראיה היא מדברי ר' יהודה, ואף כאן אותה לבדה. וכ"ה דעת הרנב"י בשטמ"ק, הריטב"א והר"ן בסוגיין. אבל הר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"ד פסק: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'. ואשר לתוספתא כאן כבר כתבו כמה מן הראשונים הנ"ל שאפשר לומר עליה דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא, שהרי הבבלי לא הביא ראייה ממנה. ועיי"ש שהביאו עוד ראייות שהבעל אינו יכול להפר את נדרי שתי נשיו כאחת. ועיין מ"ש באו"ש על הר"מ במקומו. ובמאירי שם הוסיף: ומכל מקום בזו של היו עליה חמש נדרים ודאי נראה שמפר הוא את כלן בהפרה אחת כדברי התוספתא. ועיין מ"ש להלן בסמוך ולעיל פ"ה, שו' 22–24, ד"ה וכן בר"מ. ובשו"ת המיוחסות סי' רע"ד: שאלה אם יכולים להתיר שנים, או שלשה, אנשים, או שלשה נדרים בלשון אחד, כגון שיאמרו מותרים לך, או אם צריך היתר כל אחד ואחד בפני עצמו. תשובה. מתירים כמה נדרים לאיש אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד, שהרי לא מצינו שהקפידה תורה בכך אלא בשתי נשים דגרסינן פרק נערה המאורסה, איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו וכו', אלמא אפילו לר' יהודה דוקא משום דכתיב אותה, הא שע"י זקן ד"ה מתירין אפילו לשתים כאחת וכו'.

33-4. נדר זה, לא היפר אלא אותו נדר. לעיל (שו' 2–3, סד"ה כיצד) ראינו שאינו צריך לומר לחמש נשיו: מופר לכולכן , אלא אפילו אמר "מופר" בלבד, והיה בלבו להפר לכולן, הפר לכולן. אבל אם אמר מופר ליך, אפילו היתה כוונתו להפר לכולן אינו מופר אלא לה, משום שאמר "ליך", והפרה שבלב אינה הפרה, עיין להלן פ"ז ה"ה. וכן אם אמר לה "מופר", כל נדריה מופרין, אבל אם אמר "נדר זה", אעפ"י שכיוון להפר את כולן אינו מופר אלא זה. ואינו עניין לנדר שבטל מקצתו ע"י הפרה לא בטל כולו, עיין ר"ן כ"ז א', סד"ה וכתב עוד הרמב"ן ז"ל, ור"מ פי"ג מה' נדרים סה"י. ובנידון שלפנינו מדברים בחמש נשים שנדרו בזמנים שונים ובאשה אחת שנדרה כמה נדרים בזמנים שונים.

44-6. מה ראית שתידורי, אי איפשי שתידורי, אין זה נדר, לא אמ' כלום. מופר זה, מבוטל זה, הרי זה בטל. קיים ליך, יפה עשית, אף אני כמותיך, אם לא נדרת מדירך אני, אין יכול להפר. בבבלי ע"ז ב': תניא האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי, אין זה נדר, לא אמר כלום. יפה עשית, ואין כמותך , ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. והר"א אב"ד (הובא בריטב"א שם במקומו) פירש את כל הברייתא בהקמה, ולא גרס בה "אין זה נדר", והלשונות שברישא אין בהן לשון הקמה, אלא הלשונות שבסיפא, ועיין בר"ן במקומו. ובמאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' רע"א) כתב: ויש ספרי' שגורסים עוד במשנה, מה שנאמר בגמרא בשם בריתא, 2 עיין במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 970. האומר לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם, או אין כאן נדר, 3 כן גרס גם במיוחס להריטב"א ובר"מ פי"ג מה' נדרים ה"ב בברייתא שבבבלי. אבל גירסא זו קשה לפי פירוש המאירי, שהוא פירוש הר"א אב"ד, עיין בריטב"א ובר"ן. ושמא הכוונה שאמר "אין כאן נדר" במקום "אי אפשי בהם", כלומר, כל נדרים שתדורי אין כאן נדר. או אי אפשי בהם אלא אם כן נדרת, לא אמר כלום. פי' שנדרה אשתו וכיון להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי בהם, שמשמען של דברים שבאותם שנדרה מיהא רוצה הוא בקיומם וכו', ויכול עדיין להפר, שהרי לא קיימן בפירוש וכו', כך אנו רגילים לפרש במשנתנו. ומכל מקום בתוספות 4 כנראה שהכוונה לתוספתא. אבל מלשון המאירי בסמוך "ומפרשים בה" משמע שהכוונה לתוספות. ושמא העתיק רבינו מספר קדמון אחר, וסבר שהכוונה לתוספות, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 17, בשם המאירי. אין גורסין "אלא אם כן נדרת", אלא כל נדרי' שתדורי אי אפשי בהם, אין כאן נדר לא אמר כלום, ומפרשים בה שלא לכוונת הקמה נאמר, אלא לכונת הפרה, וכל שתדורי לאו דוקא, אלא שאת נודרת עכשיו קאמר וכו', או אין כאן נדר לא אמר כלום, כלומר שאינה הפרה וכו', וכמו שאמרו בתלמוד המערב (עיין להלן) בעל שאמר אין כאן נדר, אין כאן שבועה, לא אמר כלום וכו'. וברור שמן התוספתא מוכח שלא כפירוש הר"א אב"ד, כמו שהוכיח במאירי הנ"ל. ובסיפא של התוספתא גרסו בבבלי: ואין כמותך (וכ"ה בכל הנוסחאות ובראשונים שבדקתי), במקום "אף אני כמותיך" שבתוספתא. ובמשנתנו (נזיר פ"ד סמ"א): הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני, אינו יכול להפר. ופירשו בבבלי שם (כ"א ב'): כיון דאמר לה ואני, כמאן דאמר קיים ליכי דמי. ועיין גם בבבלי כאן ע' א'. ובירושלמי נזיר פ"ד ה"ב, 5 ציון ההלכה והפיסקא הוא בטעות, והכל שייך לה"א, כמו שהוא בד"ח. נ"ג ע"א: (מ)ההן ואני מה את עבד לה, כאמן וקיים לך, או יפה עשית ? [מה ביניהון דר'] 6 כנ"ל להגיה. (ד)חייה רובה ור' הושעיה רובה. תני האשה שנזרה בנזיר ושמע בעלה ואמר לה מה ראית שתזורי, מדוע עשית שנזרת, ולא הייתי רוצה שתזורי, אין כאן נדר, אין כאן שבועה, לא אמר כלום. אבל אם אמר יפה עשית שנזרת, וכך הייתי רוצה שתזורי, ואילו לא, הייתי מזירך. תני ר' חייה כולהם אינו יכול להפר. תני ר' הושעיה כולהם יכול להפר עד שיאמר באמן וקיים לך, עוד אינו יכול להפר. ופירוש הירושלמי הוא שאם אנו אומרים "ואני" הוא לשון קיום ממש, הרי כולם מודים שאינו יכול להפר, אבל אם אנו אומרים שההן "ואני" כוונתו "יפה עשית" הרי לר' הושעיה יכול להפר, שאין כאן קיום ממש, ור' הושעיה חולק על משנתנו הנ"ל. 7 או שר' הושעיה סובר שמשנתנו מדברת כשנזרה בפניו, והוא אמר "ואני" בתוך כדי דיבור (עיין להלן נזיר פ"ג ה"ב ובבלי שם כ' ב'), והוא סובר כר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה שבעל עוקר את הנדר מעיקרו (עיין בבלי נזיר י"ט א'), ואינו יכול להפר, משום שאין אדם מיפר נדרי עצמו (כשיטת רוב הראשונים, ועיין מ"ש בתוספות נזיר כ"א ב', ד"ה אלא, בשם ר' אליהו ובמיוחס לרש"י שם), בבבלי (שם) כ"א ב'. אבל במשנה ב' שם: הריני נזיר ואת, ואמרה אמן מפר את שלה ושלו בטל (כ"ה ד' נפולי, משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה. וכן הביא ר"א מן ההר שם, עמ' רי"ד, בשם אית דגרסי). ופירשו בירושלמי שם: מפני שהוא כתולה נדרו בה, באומר (-כאומר) על מנת ואת. וכן פסק הר"מ בפי"ג מה' נדרים הי"ד. ועיין באורח מישור נזיר כ"ב ב', וציין לשו"ת הרמ"ע מפאנו סוף סי' כ"ו. ובפי' הר"א מן ההר (הנ"ל) כתב: וכך נמצא בקצת ספרי הר"ם בנדרים פי"ג, ולא נהיר, וודאי טעות סופר הוא בספרי הר"מ, שאין טעם נאות לזאת הגרסא. ועיין בפיה"מ לרבינו במשנתנו שם, ובבבלי כ"ב ב' וכ"ג רע"א, ובתוספות כ"ב ב' ובשטמ"ק שם. ולפי פשוטו אין שיטת הבבלי כשיטת הירושלמי. ועיין מה שהאריך בזה במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן נזיר פ"ג, שו' 10–12, ד"ה האומ' ואילך. ומ"מ משמע מן הירושלמי הנ"ל שלא גרסו בברייתא של ר' חייא "אף אני כמותיך", שאם לא כן הרי ר' אושעיא חולק אף על לשון זו וסובר שאין כאן היקם, וממילא אין נפקא מינא בין "ואני כמותיך" ובין "יפה עשית שנזרת". ולהלן בירושלמי שם ה"ב, נ"ג ע"א (כאן פ"י ה"י, מ"ב ע"א): ר' אבהו בשם ר' יוחנן הבעל שאמ' אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמ' כלום וכו', הבעל אומר מופר ליך בטל ליך. וכבר ראינו לעיל 8 בהע' 3. שכמה מן הראשונים גרסו גם בברייתא שבבבלי: אין כאן נדר, ולפנינו שם: אין זה נדר, כגירסת התוספתא, והיא היא. ובר"מ פי"ג מה' נדרים ה"ב, מחלק בין "אין כאן נדר" לבין "אין זה נדר כלום", וכלשון אחרון הפרתו הפרה. ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"י, בספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 198–199, ובבלי כאן ע"ז ב', ב"ב ק"כ ב'. ועיין שאילתות סי' כ"ג ובהעמק שאלה שם, ולהלן שם סי' קל"ו, בה"ג סוף ה' נדרים, ד"ו ע"ו ע"ב, והזהיר בחקותי, קכ"ד ע"א, ס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, סוף עמ' 193 ואילך.