תוספתא כפשוטה על נדרים ו:ג

110-12. שמע אביה ולא הפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זהו שאמרו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכ"ה בד. ואף כאן בכי"ע ובקג"נ: שמע אביה והיפר (בקג"נ: והפר) לה וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכן בפירוש רבינו הלל לספרי מטות, ע"ב ע"ג: ואי נדרה כשהיא ארוסה ושמע אביה והפיר, ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב, לא נתרוקנה רשות לבעל להפר נדרה כו', וה"ג בנדרים בפ' נערה המאורסה, והכי תני לה בתוספ' נדרים. ואף כאן גירסת ד וכי"ו יותר נוחה, ולפיה מתבאר הסיום שלא נתרוקנה רשות לבעל אם לא הפר האב, אבל לפי גירסת כי"ע, קג"נ והבבלי "שכבר הפר אביה בשמת, מה עניין לומר טעמ' דלא נתרוקנה רשותו לבעל, והלא הרשות שהיה לו לאב עליה כבר נעשה בחייו, שהרי הפר לה. ויותר היה לו לומר טעמא דאין הבעל מפר אלא בשותפות, שאעפ"י שלא נשאר לפני הבעל אלא חלקו אינו יכול להפר אפי' חלקו אלא בשותפות" (לשון הרנב"י, לפי שטמ"ק). ועיין מ"ש ביישוב הגירסא שלפנינו בבבלי בפי' הרנב"י הנ"ל, ברשב"א ובר"ן במקומו. ועיין ר"מ פי"א מה' נדרים הי"ח ובלחם משנה שם. ועיין בירושלמי פ"י רה"ב, מ"א ע"ד, ובק"ע ובפ"מ שם

212-13. שמע בעלה והפר לה, ולא הספיק אביה לשמוע עד שמת, הרי זו הפרה אסורה, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות האב. וכ"ה ("והפר לה") בכל הנוסחאות, לרבות קג"נ. וכן בחידושי הרשב"א ס"ח סע"ב: שמע הבעל והפר לה ולא הספיק לשמוע עד שמת האב כו' כך היא שנויה בתוספתא, וכך היא במקצת הספרים וכו'. וכן מעיד במאירי שם: שמע בעלה והפר לה וכו', כך היא הגירסא בספרים מדוייקים שלנו ואף בתוספות 12 ד"ה שמע. ויותר נראה שהכוונה לתוספתא, כפי שנראה מדברי הרשב"א שבוודאי שאב המאירי ממנו, עיי"ש. גורסים בה כן וכו'. וכן מוכרח מסיום התוספתא "הרי זו הפרה אסורה". ובבבלי ס"ח ב': שמע בעלה והפר לה וכו' אין הבעל יכול להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. וכתב בפירוש הרנב"י (לפי שטמ"ק): ודאי קשיא דכאן היה לו לומר זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, דהא לא נשתייר להפר אלא חלקו של אב וכו', אלא עיקר הגירסא בזו שמע בעלה ולא הפר לה, וכ"ה בספר ספרדי ישן וכו', עיי"ש. וכן בנימוקי יוסף שם: "ואין ספק שעיקר הגירס' היא שמע בעלה ולא הפר לה, וכן העידו מן המפרשים ז"ל שכן הגירסא בספר ספרדי ישן" וכו'. וכן הביאו גירסא זו ברשב"א (בשם: ויש ספרים שכתוב בהם) ובמאירי ("ומכל מקום יש גורסין") הנ"ל. ובכי"ע ובקג"נ: הרי זה אסור, ובד: הרי זו אסורה. ולפי מסקנת הבבלי ס"ט א' אם עברה על נדרה אין כאן אלא איסור ואינה לוקה, ולפי הירושלמי (פ"י סה"א, מ"א ע"ד) הרי זו הפרה בטלה ולוקה, אלא שלהלן נראה שהתוספתא היא בשיטת הבבלי.

313-15. שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת (ונתארסה לאחר), יחזור האב ויפר חלקו של בעלה. וכ"ה ("ונתארסה לאח'") גם בד. אבל בכי"ע, בקג"נ, בהבאות ע"י הראשונים (עיין להלן) ובמקבילות חסרות המלים "ונתארסה לאחר", והן באשגרה מלהלן, שו' 19. ועיין בברייתא שבבבלי ע"א א', ומ"ש להלן, שו' 15, ד"ה ולעצם. וכתב הרא"ם (לפי שטמ"ק שם): והא דמפרש תלמודא (ע"א רע"ב) דסברי ב"ה דעם בעל אחרון מפר, לא מתוך דברי ב"ה למדו כן, אלא סברא, דאמאי לא יפר, כיון שהוכחנו דארוס האחרון מפר אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון. ברייתא זו חפשתי בתוספת' ולא מצאתי בזה הסיגנון. וכן מצאתי שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת יחזור האב ויפר חלקו של בעל וכו' (עיין ההמשך להלן). וכ"ה בשיטה (לפי שטמ"ק שם). וברור מן הדברים שהכוונה לברייתא שלנו ולא לתוספתא להלן, שו' 18–19 ואילך. ובירושלמי פ"י ה"א, מ"א ע"ד: הפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת, האב מיפר חלקו של בעל. ועיין להלן שם בסה"א ומ"ש להלן, שו' 16–18, ד"ה שמע האב. ובבבלי ס"ט א' כעין גירסת כי"ע, קג"נ, הרא"ם והשיטה הנ"ל.

415. אמ' ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל או' אינו יכול להפר. וכ"ה בכל הנוסחאות ובבבלי ס"ט א'. ובפי' הרא"ם ובשיטה הנ"ל: אבל ב"ה אומרים אינו יכול להפר, אלא אביה ובעלת האחרון מפירין נדריה. וכנראה שרבותינו הנ"ל לא גרסו להלן בסמוך את המלים "נערה המאורסה", והמשיכו מה שכתוב להלן לברייתא זו, 13 שהרי לפניהם היתה הגירסא כאן כגירסת כי"ע וקג"נ, ולא נזכר כלל ברישא שנתארסה לאחר. ונסתייעו ממנה לפירוש הבבלי ע"א רע"ב, עיין מ"ש לעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה. והוסיפו הראשונים הנ"ל: ויראתי לשנותה (כלומר, את הברייתא בבבלי ע"א א') דשמא אחרת היא (כלומר, ואינה הברייתא של התוספתא), וגם יראתי לטעות בתוספות (כלומר, בפירוש התוספתא) כי נפלאת ממני. ובירושלמי הנ"ל: א"ר נתן זו דברי ב"ש, אבל דברי חכמי' אין צורך להפר. ואין להגיה בירושלמי, כפי שמוכח מן העניין שלחכמים אין צורך להפר כלל אם הפר האב ולא הספיק הבעל להפר, ולא נתארסה לאחר. ועיין היטב בשטמ"ק הנ"ל בשם שיטה, ומ"ש בהגהות יפה עינים שם. ולפי פשוטה חולקים ב"ה על הבבא הסמוכה לה, אלא שיש לפרש שהם חולקים אף על ההלכה שלעיל, כמו שפירשו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה שמע בעלה ולא הפר לה. והבבלי חולק על הירושלמי. ולעצם העניין פירש במיוחס לרש"י שלב"ש מיפר האב את חלק הבעל בלבד, ולב"ה אינו יכול להפר את חלקו של הבעל בלבד אלא אם כן חוזר ומיפר גם את חלקו עם חלק הבעל, משום שהפרת האב אינה גוזזת חלק מסויים של הנדר אלא מחלישה את כל הנדר, וכשמת הבעל, על האב להפר שוב את כל הנדר, כלומר, חלקו וחלק הבעל. והפירוש קשה מאד. והרמב"ן פירש שלב"ש יכול האב להפר אפילו אם מת הבעל לאחר יום שמיעת האב, ובראשונה הפר האב כל מה שברשותו, וכשמת הבעל ולא שמע כמה ימים, נתרוקנה רשותו לאב ומפר האב במקומו, ולב"ה אינו יכול להפר בכגון דא, אבל אם מת הבעל ביום שמיעה של אב מיפר האב את חלקו של בעל אפילו לב"ה. והרא"ש, הר"ן ועוד, חולקים וסוברים שלב"ה אינו יכול האב להפר כלל, אם הפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ולא נתארסה לאחר.