תוספתא כפשוטה על נדרים ו:ד

116. נערה המאורסה אביה ובעלה אחרון מפירין נדריה. וכ"ה בד. ובכי"ע בטעות: ובעלה הראשון. ובקג"נ חסרה המלה "האחרון", וכ"ה בברייתא שבבבלי ע"א א', והיא פיסקא ממשנתנו רפ"י. ולפי גירסת ד וכי"ו היא פיסקא מקוצרת מפ"י מ"ג. ולפי גירסת הרא"ם ושיטה הנ"ל הכל הוא המשך דברי ר' נתן, ולא גרסו את המלים "נערה המאורסה", עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה אמ' ר' נתן. ומתוך הברייתא שבבבלי הנ"ל מוכח שבבא זו אינה שייכת לדברי ר' נתן, ושמא היתה הגירסא לפני הראשונים הנ"ל [אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה]. נערה המאורסה אביה ובעלה וכו'.

216-18. שמע האב והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה אפי' לעשרה, זהו שאמרו אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי ע"א א': כיצד, שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום, ואפי' מאה פעמים, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ועיין בראשונים מה שנתקשו במלים "בו ביום" שבבבלי, עיין בפי' הרא"ש, בשטמ"ק ובר"ן. וגירסת התוספתא כאן קשה מאד, שהרי להלן מפורש: יחזור הבעל השיני ויפר חלקו של ראשון, ולא נזכר האב כלל. והמפרשים (ח"ד ומנחת בכורים) הגיהו את הבבא שלהלן ע"פ הבבלי, והפכו את כל הבבא, והיא הגהה בחוזק יד, עיין מ"ש להלן בסיפא. אבל בתוספות רי"ד פ"י סי' ט' כתב על הברייתא שבבבלי: "תניא כוותי' דשמואל ל"ג, אלא ה"ג תניא נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, כיצד, שמע אביה ולא היפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום, ואפי' למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכו', וכך מצאתי במקצת ספרים". וכן הביא ברית יעקב (יגל יעקב, קט"ז ע"א): כיצד שמע אביה ולא הפר בה וכו', נ"א (=נוסח אחר). 14 ולא היתה לפניו גירסת הספרים שהביא הרי"ד אלא בבבא זו בלבד, אבל להלן גרס: שמע בעלה ולא הפר לה, והיא כגירסת הרמב"ן והרנב"י בברייתא שבבבלי. ומכאן שיש לנו עוד עדות לגירסא "ולא הפר", נוסף על מקצת הספרים שהיו לפני הרי"ד. ונראה שכן צ"ל בתוספתא כאן. 15 ושמא הוגהו "מקצת הספרים" שהיו לפני הרי"ד והנוסח שהיה לפני בעל ברית יעקב ע"פ התוספתא כאן, וגרסו בה: ולא היפר וכו'. ועיין גם בגירסת הסיפא שהביא הרי"ד בשם הספרים הללו. ואף בתוספתא הכוונה שנתארסה בו ביום ואפי' לעשרה, והיא סמוכה לפיסקת המשנה (משנ' ג'), עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה נערה. אבל אם נתארסה לא בו ביום, הרי קיים לה האב, ששמע ולא הפר לה. 16 ואף לגירסת הנוסחאות ("שמע האב והפר לה") צריך שתתארס בו ביום, שאם נתארסה ביום שלאחריו, הרי קיים לה האב בשלא הפר חלקו של בעל אחרי שמת. והתוספתא מפרשת את משנתנו בשמע האב ולא הפר לה, 17 ועיין מ"ש להלן שו' 18–19, ד"ה שמע אביה. ועיין בבלי ע"ב א'. ואשר לתנאי "ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת" כתב בתוספ' רי"ד שם: ושמעינן מינה דווקא כשלא שמע הבעל אז מיפר הבעל השני, אע"פ שנעשו תחת בעל ראשון ונראו לו, אבל אם שמע בהם ארוס ראשון ולא הספיק להפר עד שמת, ובו ביום נתארסה לשני אין יכול להפר ארוס שני, ונדרה קיים. 18 כלומר, והברייתא חולקת על שמואל, שהרי רבינו מחק את המלים "תניא כוותיה דשמואל". ועיי"ש בבבלי ע"א ב'. אבל להלן שם סי' י' חזר בו, וכתב: רבותא נקט, לא מיבעיא אם שמע, שראוי להפר ארוס ראשון ולא הספיק להפר, שמפר ארוס האחרון, אלא אפילו לא שמע, שלא היה ראוי להפר מפר ארוס אחרון, ומה שכתבתי במהד"ק (=במהדורא קמא) אינו כלום. והוא ההפך מסברת הבבלי ע"א א', עיי"ש בתוספ' רי"ד. ועיין במה שפירש בקרן אורה ע' רע"ב בסוגיית הבבלי שם. ובכל אופן שיטת בני א"י לחוד ושיטת הבבלי לחוד. ואין להתאים ברייתא זו לברייתות שבבבלי ע"א א', שנתקשו בהן הראשונים מאד. ועיין מ"ש להלן.

318-19. שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ונתארסה לאחר, יחזור הבעל השיני ויפר חלקו של ראשון. ולעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, מדברים בשלא נתארסה לאחר, ולפיכך חוזר האב בעצמו ומפר חלקו של בעלה, אבל כשנתארסה לאחר, והאב לא הספיק בנתים להפר את חלקו של הבעל הראשון, 19 ופשיטא שאף כאן מדברים בשנתארסה לאחר בו ביום, כלעיל, שאם לא כן אין הבעל השני יכול להפר, משום שקיים האב, שהיה לו להפר את חלק הבעל אחרי שנתרוקנה לו רשות כשמת הארוס הראשון. הבעל השני יורש את זכותו של ראשון, והאב כבר הפר. ובירושלמי פ"י סה"א, מ"א ע"ד: תני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת, הבעל האחרון מיפר לה חלקו של ראשון. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. וקרוב לוודאי שהירושלמי הביא את הברייתא שלפנינו, וסובר הירושלמי שהת"ק כאן חולק על ר' נתן להלן, ודעתו שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה (עיין תוספות רי"ד פ"י סי' ב'), או שהברייתא שלנו ב"ש היא ואליבא דר"ן, שמעיד עליה שהן דברי ב"ש. 20 אבל לב"ה ("דברי חכמים") לשיטת הירושלמי לעיל שם אין צורך בהפרת הארוס השני כלל, והפרת האב לפני שמת הארוס הראשון פועלת מעצמה אחרי שמת, ונתבטל הנדר לגמרי, עיי"ש. ור' יוסי מביא ראייה ממשנתנו, ומפרשה שלא הפרו לא האב ולא הבעל, 21 עיין מ"ש לעיל, שו' 16–18, ד"ה אבל בתוספות רי"ד. ועיין בירושלמי פ"י ה"ב, מ"א סע"ד. ולפיכך אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, אבל כאן כשכבר היפר האב חלקו, בעלה האחרון מפיר את נדריה, כמפורש בתוספתא כאן. ובבבלי ע"א א': שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל . ובפי' הרא"ש ע"א ב' מעיד שכן היא הגירסא בכל הספרים, וכן משמע מגירסת כמה מן הראשונים, אלא שהרמב"ן והרנב"י לפי שטמ"ק גרסו בה: שמע בעלה ולא הפר לה וכו', וכ"ה בשם נ"א בס' ברית יעקב במקומו. ועיין לעיל, שו' 12–13, ד"ה שמע בעלה ומש"ש, אלא שכאן מדברים בשנתארסה לאחר, דוגמת הרישא, ולעיל בשלא נתארסה, וכולי עלמא מודים בה. והרמב"ן גרס שם במקבילה שבבבלי (ס"ח ב'): שמע בעלה והפר לה וכו', וכאן גרס: ולא הפר לה וכו'. ובפי' הרא"ש ע"א א' מציע מתחילה לגרוס שם: שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ונדחק לפרשה, וחזר בו אח"כ (ע"א ב') משום שגירסא זו היא נגד נוסחאות כל הספרים. ולפי הגירסא הראשונה של הרא"ש היא ממש הברייתא שבבבלי לעיל ס"ט רע"א, עיי"ש ברא"ש. ובתוספות רי"ד פ"י סי' ט' הנ"ל גורס בבבא זו (בשם מקצת ספרים): שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, ונתארסה לאחר בו ביום, חוזר האב עם בעלה האחרון ומיפר חלקו של בעל ראשון. ולפ"ז ההבדל בין הברייתא שבבבלי ס"ט א' וכאן (ע"א א') הוא בזה, ששם מדברים בלא נתארסה לאחר, והאב לבדו מיפר חלקו של בעל, וכאן בשנתארסה לאחר, כמפורש גם בתוספתא כאן. ועיין בר"ן ע"א א', ד"ה שמע בעלה. וכבר אמרנו שכמעט וודאי הוא שהגירסא בבבלי ע"א א' בבבא זו היא: שמע בעלה וכו' ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל וכו'. וכתב המאירי ע' סע"א (הוצ' ר"א ליס, עמ' רס"א): ואין זו בריתא שהוזכרה למעלה (ס"ט רע"א) שאמר עליה ר' נתן הן הן דברי בית שמאי וכו', דההיא בשמע אביה וכו', אבל זו בשמע הבעל וכו'. והפירוש בבבלי קשה מאד ונדחקו בו הראשונים, עיין סיכום דבריהם בקרן אורה ע"א א', ד"ה תניא ואילך, אבל התוספתא מתפרשת כפשוטה. ועיין בפי' הרא"ם ובשיטה שהבאנו לעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, ולפלא שלא העירו על התוספתא כאן כלל.

420. אמ' ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומ' אין יכול להפר. וכ"ה בבבלי ע"א א'. ופירושה שב"ה סוברים הואיל והאב הפר כשהיה הבעל קיים נחלש הנדר, וכשמת הבעל אין בו כח להתרוקן לאב, ואינו יכול להפר אפילו עם הבעל השני, כמו שפירש בתוספ' רי"ד פ"י סי' ט', לפי גירסתו בבבלי. 22 עיי"ש מה שגרס בבבלי ע"א ב' בדברי ב"ה. ור' נתן מוסיף כאן על הבבא שלעיל, שו' 13–15, ד"ה שמע אביה, שאפילו אם יש כאן בעל שני אין הנדר יכול להיות מופר ע"י האב והבעל. ולפי גירסת הבבלי בבבא שלפניה (כנוסח רוב הספרים) ולהלן שם ע"א ב', הפירוש הוא שאין יכול להפר לבדו, אבל מפר יחד עם הבעל השני. ועיין בקרן אורה הנ"ל.

520-22. במי דברים אמורים בזמן שגירשה בו ביום והחזירה בו ביום, או שגירשה בו ביום ונתארסה לאחר, אבל אם בגרה, ונשאת, או ששהת שנים עשר חדש, אין יכול להפר. נראה שבבא זו מפרשת את משנתנו פ"י מ"ג: זה הכלל, כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ופי' במיוחס לרש"י ע"א א': לרשות עצמה. שלא ניסת לאחד מהן, או שלא בגרה. וכן כוונת התוספתא: "שלא יצאת לרשות עצמה", ופירושו שארוסה גירשה בו ביום ששמע אביה (עיין בבלי ע"ב א') והחזירה בו ביום, או שנתארסה לאחר בו ביום, אבל אם בגרה בנתים, או שנישאת לו בנתים (עיין במשנתנו פי"א סמ"ט ובבבלי ע"ב סע"א), או ששהת שנים עשר חדש אחרי שנתארסה ונדרה לפני שעברו שנים עשר חדש, ושמעו אביה ובעלה אחרי שעברו י"ב חודש, שניהם אינם יכולים להפר, משום שיצאה לרשות עצמה שעה אחת, ואין הבעל מפר בקודמין. והברייתא כר' אליעזר (פ"י מ"ה), עיין בבלי ע' ב'.