תוספתא כפשוטה על נדרים ז:ג

110-11. אמרה קונם פירות ארץ ישראל עלי, אם יש לו בהן חלק יפר, אם לאו, יביא לה וכו'. כל הברייתא במאירי (הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ב) הנ"ל. ובמשנתנו פי"א מ"ב: פירות מדינה עלי, יביא לה ממדינה אחרת וכו'. וכע"ז להלן, שו' 13, ובספרי מטות פי' קנ"ה. ובר"ן שם: "ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר, דלא גרעה מדינתה מחנוני המקיפו, וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת בשלא נדרה מפירות מדינתה". וכן מסתבר, ולפ"ז אף התוספתא מדברת באשה מחו"ל שאמרה קונם פירות ארץ ישראל עלי, אינו מיפר משום שיכול להביא לה פירות מארץ אחרת. ואף במשנתנו הפירוש הוא "פירות מדינה עלי" פירות מדינה פלונית, ואף לפי הגירסא (משנה שבבבלי ועוד): מדינה זו, פירושה: מדינה פלונית, ועיין בתיו"ט ובשושנים לדוד במקומו. והתוספתא מלמדת שפירות מדינה פלונית אינן כמין אחר, 10 ובוודאי מדברים בפירות שטעמם שווה בין בארץ ובין בחו"ל, שאם לא כן מסתבר שדינם כמינים שונים. וצ"ע ביחס לזמן בישול הפירות, עיין בבלי פ' סע"א ור"מ פי"ב מה' נדרים ה"ד וה"ה. ואין בהם לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ואפילו פירות ארץ ישראל שחם חביבים על ישראל אין דינם כמין אחר. והברייתא הוסיפה כאן: אם יש לו בהן חלק יפר. ומסתבר שלתנא זה יפר משום נדרי עינוי נפש (שבהן אנן קיימין לעיל בסמוך), שפירות שיש לו בהן חלק מצויים בבית בריוח, ואם לא תהנה מהם ויצטרך לקנות פירות אחרים, לא תתפרנס מהם ביתר מן הראוי לה. וכן פירש במיוחס לרש"י (ע"ט ב') את התוספתא כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 13, ד"ה ובמיוחס לרש"י. וגדולה מזו כתבו כמה מן המפרשים (עיין רמב"ן, מאירי, ר"ן ועוד) פ"ב ב' (ע"פ פירושם בבבלי שם) שלחכמים אפילו אסרה עליו פירות מדינה זו יכול להפר משום עינוי נפש, ואפילו אין לו חלק בהם, ומשנתנו הנ"ל ר' יוסי היא. וברייתא זו כולם מודים בה, ולחכמים מיפר, אם יש לו חלק בהם, משום נדרי עינוי נפש, ולר' יוסי משום שהם דברים שבינו לבינה. ואם אין לו חלק בהם אינו מיפר לכולי עלמא, משום שאין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא נדרים שבינו לבינה. 11 ועיין בבלי פ"ב רע"ב ובמפרשים שם. ועיין גם בפי' הרי"ץ בשטמ"ק ע"ט רע"ב, סד"ה פירות, מ"ש בדרך אפשר לומר, ומ"ש להלן, שו' 14–16, ד"ה אבל. ולפי התוספתא הרישא של מ"ב: ואלו הם נדרי עינוי נפש וכו' יביא לה ממדינה אחרת כולם מודים בה, ואינה משנת ר' יוסי גרידא. 12 ואפילו אם הוא שנה אותה אין כאן אלא לשון משנה שכולם מודים בה. וכן משמע קצת מן הסיגנון ששנו בה "יביא לה ממדינה אחרת", אבל בסיפא שנו: אינו יכול להפר (ולא שנו: יקח מחנוני אחר), משום שהסיפא היא משנת ר' יוסי גרידא. אבל עיין ספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 206. ושמא אין שם אלא ציטטה ממשנתנו. ועיין בדברי ר' הילא בירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג ("ואלו הם נדרי עינוי נפש דברי הכל") ובפ"מ שם.

211-12. אמרה קונם פירות הפרכיא זו עלי וכו'. כלומר שאסרה עליה את פירות מדינה 13 כלומר, מדינה, במשמעות provincia, ἐπαρχεία, עיין מ"ש לעיל ח"ה (תענית), עמ' 1093. פלונית עליה וכו' אעפ"י כן יביא לה ממדינה אחרת, אעפ"י שהרומיים פעמים הקשו על הבאת פירות מהפרכיא להפרכיא.

313. אמרה קונם פירות מדינה זו עלי, אם יש לו בהן חלק וכו'. כנראה שהיא מדינה היא הפרכיא (עיין מ"ש לעיל בסמוך), והתנא נקט כאן את לשון משנתנו פי"א מ"ב. ואפשר שהכוונה למדינה באותה הפרכיא, 14 עיין לדוגמא במשנת שביעית פ"ט סמ"ב ובירושלמי שם ה"ב, ל"ח ע"ד. ולפ"ז הסגנון כאן הוא על דרך זו ואין צריך לומר זו. ובספרי זוטא מטות, עמ' 327: קונם שאני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת, מענבי העיר הזאת, יביא לה מעיר אחרת. מפירות העיר 15 הרח"ש הורוביץ משער שיש שם השמטה וצ"ל: מפירות העיר [יביא לה מעיר אחרת. מפירות העולם] וכו'. ושמא "העיר" פי' העיר שדרים בה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11. הרי זה יפר. ובמיוחס לרש"י ע"ט ב': מפורש בברייתא דר' חייא אם יש לו חלק בהן זהו עינוי נפש, אין לו חלק בהן אין אילו ענוי נפש ויביא לה ממדינה אחרת. ורבינו מסר רק את תוכן התוספתא והכניס בה את פירושו, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והברייתא.

414-16. אמרה קונם פירות חנוני זה עלי, אם יש חנות אחרת לא יפר, ואם לאו, יפר. ר' יוסה אומ' אפי' היו שם מאה חנויות, הואיל ולא היתה פרנסתו אלא הימנה הרי זה יפר, מפני שבינו לבינה. וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל (ושם: ממנו). ובכי"ע: מאה חנויות לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר, מפני שבינה לבין אחרים . והוא שיבוש ברור. 16 שהרי לשון זו הוא טעם לשלילה, עיין במשנת נגעים ספ"ב ועוד. ובמשנתנו פי"א סמ"ב: פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר, ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי. 17 בספרי זוטא מטות, עמ' 327: קונם שאני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה. ר' יהודה אומר אם אין פרנס[ת]ה אלא מאותו חנות הרי זה יפר. ובד' וויניציאה ואילך של הילקוט הגיהו: אם אין לה פרנסה וכו'. ויותר מסתבר כמו שהגהנו, והיה במשנת התנא של ספרי זוטא: ואם (או: אם) לא היתה פרנסתה אלא ממנו וכו', כמו שהביא הר"א מן ההר, עמ' ק"ע, בשם: ואית דגרסי. וכ"ה ברי"ץ (לפי שטמ"ק ע"ט ב') ובמיוחס להריטב"א (בד"ר אשי ה', מ"ז ע"א) ע"ה סע"ב. ועיין להלן הע' 21. ובבבלי פ"ב רע"ב: ומתני' ר' יוסי היא, דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא, ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מפר נדרים שבינו לבינה. ורוב המפרשים פירשו "ומאי אין וכו'", כתירוץ אחר, ויש שגרסו כאן בפירוש: ואיבעית אימא, עיין במאירי במקומו. ולפי' המיוחס לרש"י פ"ב ב', 18 וכהגהת הב"ח שם. ועיין בפירוש המיוחס לרש"י ע"ט ב'. רבינו יונה בתוספות, פי' הרא"ש, הר"ן ועוד שם הכוונה שאף לר' יוסי בחנוני סתם אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה, ומכאן שאם אין פרנסתו אלא ממנו מיפר משום עינוי נפש, וכן פירשו נוסף על הראשונים הנ"ל, גם הר"א מן ההר, הרנב"י בשטמ"ק (ע"ט ב') ועוד. ובתוספתא כאן מפורש שלא כדבריהם. אבל לתירוץ הראשון בבבלי שם הרי החכמים חולקים על ר' יוסי, ולר' יוסי אינו מיפר כלל בשלא היתה פרנסתו ממנו, וממילא אפשר לפרש שאם לא היתה פרנסתו אלא ממנו מפר משום דברים שבינו לבינה. וכן אפשר לפרש גם לפי התירוץ השני, 19 לפי הגירסא "ואיבעית אימא" שהביא במאירי. והפירוש הוא שאף ששמואל סובר כחכמים אף הם סוברים שבחנוני סתם אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אלא מפר משום דברים שבינו לבינה, ואף לשמואל הדין כן. אבל לר' יוסי בוודאי שאינו מפר כלל בחנוני סתם. ועיין בתוספות פ"ב ב'. או לגירסא שלנו, שלפי פשוטה אין כאן אלא תירוץ אחד. וכן כתב הרי"ץ (לפי שטמ"ק) ע"ט רע"ב, סד"ה פירות, בדרך אפשר לומר, כמפורש בתוספתא כאן. 20 ויש שפירשו כן גם את שיטת הרמב"ם, עיין בתיו"ט במקומו ומ"ש בקרן אורה פ"ג א', סד"ה דלמא, ולעיל שם פ"ב א', ד"ה אמר. אבל שיטת הר"מ אינה ברורה כלל, עיי"ש במפרשיו. ובירושלמי (פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג) מפרש את דברי ר' יוסי: דו מקיף לה , 21 עיין לעיל הע' 17. דו יב (=יהב) לה וכו', דו יב לה מקמה (כלומר, מתנה) טבא. ולפי הגירסא "לה" משמע שמיפר משום נדרי עינוי נפש, אבל לפי התוספתא הכוונה: דו מקיף ליה וכו', דו יב ליה מקמה טבא, ודינו כאילו יש לו חלק בפירות, וכמו שאמרו ברישא, ולר' יוסי מיפר משום דברים שבינו לבינה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה וברייתא זו. ובכל אופן בתוספתא מוכח שהת"ק מחמיר ואינו יכול להפר, אפילו אם לא היתה פרנסתו אלא מן החנוני שנדרה ממנו, 22 בשטמ"ק פ"ב רע"א כתב: "דכיון ראין פרנסתו אלא הימנו לכ"ע יפר" וכו'. והוא לשיטת הבבלי שר' יוסי הוא המחמיר ביותר. כל זמן שיש שם חנות אחרת, אבל בבבלי הנ"ל מוכח שר' יוסי הוא המחמיר, 23 ושמא שנו בתוספתא כאן: אמר ר' יוסה (במקום: ר' יוסה אומר) אפילו היו שם מאה חנויות, ולא היתה פרנסתו (והשוה גי' כי"ע) וכו', והוא מפרש, ואינו חולק, והת"ק לא הזכיר כלל את ההלכה של "לא היתה פרנסתו אלא ממנו". והת"ק מיקל. וכבר תמה על כך בקרן אורה פ"ג א', ד"ה דלמא. ואף בירושלמי פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג, מוכח שר' יוסי הוא המחמיר.