תוספתא כפשוטה על פסחים ב:יב

127. ישראל וגוי שהיו באין בספינה וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ח ע"ד, בה"ג ה' פסח פ"ב, ד"ו כ"ט ע"א, ד"ב, עמ' 136, שכל טוב שמות בא י"ב, עמ' 105, ובשם התוספתא בעיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"ו ע"ב (ד' למברג, נ' ע"ג), ראבי"ה ח"ב סי' תמ"ח, עמ' 69, רוקח סי' רס"ח, מעשה רוקח ה' בדיקת חמץ סי' כ"א, עמ' ח', תשובת ר' שמואל בר' ברוך בהגה"מ פ"ו מה' שבת אות ב', ותשובת בעל או"ז אליו ח"א סי' תשמ"ח, 32 ושם: דתניא בתוספתא בפ"ק דפסחים וכו'. וכע"ז גם בח"ב שם סי' רמ"ז, והיה לפניו חילוק הפרקים כמו בכי"ע. ועיין להלן הערות 70, 80, 89. ק"ז ע"ד. ועיי"ש ח"ב סי' רמ"ז, נ"ו סע"ג, שם סי' רנ"ו (בפירוש לפיוט אלקי הרוחות לר"ש מפלייש), נ"ח ע"ב, שו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' ע' (=מיוחסות סי' קס"ח), מאירי ו' א' (10 ע"ב), ספר אמרכל על ה' פסח (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' קנ"ט), רא"ש פ"ב סי' ד', רבינו ירוחם, אדם, נתיב ה' ח"ה, שבה"ל השלם ה' פסח סי' רט"ז, צ' ע"א, ס' מנוח על הרמב"ם פ"ד מה' חו"מ ה"ו (י"א ע"ב, י"ב ע"א), פי' לתלמיד הרמב"ן כאן ו' א' (אוצר הראשונים, ע' ע"ב), מגיד משנה ומגדל עוז שם, מהר"מ חלאווה ל' ב' ד"ה עכו"ם, רשב"ש סי' קל"א 33 ושם: בתוספתא דפסחים בפ"ב שנינו וכו', כחילוק הפרקים שלפנינו. וסי' תנ"א. ועיין רמב"ם הנ"ל, ארחות חיים ה' חו"מ סי' מ"ו, ח"א ע"ב ע"א, טאו"ח סי' תמ"ח ואהל מועד לר"ש ירונדי, שער הפסח ריש נתיב ט', צ"ב ע"ב. [תיקונים והשלמות: העירני פרופ' רא״ש רוזנטל שברייתא זו הובאה גם בשאילתות כ״י פפד״מ, עיין מ״ש הרי״ן אפשטין בתרביץ שי״ג, עמ׳ 34, ולדעתו נוספה בה״ג ע״פ השאילתות, עי״ש.]

228. ונותנו במתנה וכו'. בכי"ל: או נותנו לו וכו', וכ"ה בירושלמי. ובקג"נ: אם נותנו וכו', וצ"ל: או נותנו וכו', ואף לפנינו הוא וי"ו המחלק. ועיין בראשונים הנ"ל ובמרדכי פ"ב סי' תקמ"ט.

328-29. ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, רמב"ם, עיטור, ראבי"ה, רוקח, ר' שמואל בר' ברוך, או"ז ח"א סי' תשמ"ח וח"ב סי' רמ"ז הנ"ל, מרדכי, ס' האמרכל, רא"ש, רבינו ירוחם ורשב"ש הנ"ל. וכתב ברוקח הנ"ל: נתן חמיצו לגוי על מנת להחזיר אסור, דתניא בתוספתא וכו', הרי לך שפירש שמתנה גמורה באה להוציא מתנה על מנת להחזיר. ואף מדברי ר' שמואל בר' ברוך הנ"ל ברור שפירש כן את התוספתא. ובר"מ הנ"ל: ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה, אומר ישראל לעכו"ם עד שאתה לוקח וכו' (כלומר הסיפא להלן), אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. ונראה מדבריו שבחמץ לגוי מתנה על תנאי אינה מתנה גמורה, בכגון דא. ועיין בשו"ת תרומת הדשן סי' ק"כ. ובפירוש פרחי ציון להגר"י פערלא לכפו"פ פ"ד, ע' ע"א, כתב: דברי כולם נפלאים בעיני, דהרי כלשון זה ממש איתא נמי בתוספתא, דקתני התם (סוכה ספ"ב) יו"ט הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אא"כ נותנו במתנה גמורה וכו', והרי בלולב מבואר בהדיא בתלמודין דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ויוצא בה לכתחילה ידי חובתו, ועל אותה ברייתא גופא דתוספתא אמרינן שם (סוכה מ"א ב') הכי וכו', והיכי יתכן לומר דבהך לישנא אתי בתוספתא לאפוקי דלא ליהני מתנה על מנת להחזיר. ברם מצימדיה תבריה, וקרוב לוודאי שהתוספתא סוברת שאין יוצאין בלולב על מנת להחזיר, כשיטת רב בירושלמי סוכה פ"ד ה"ב, 34 וכן מוכח שם פ"ג סהי"ב, נ"ד ע"א, ולא היה שם שום תנאי אלא בקשה בעלמא, כמו שמוכח מן הירושלמי גיטין פ"ב ה"ג, מ' ע"ב, עיין מ"ש להלן סוכה ספ"ב, שו' 66–68, ד"ה ובירושלמי וד"ה וכן לעיל. וכמו שפירש בק"ע שם. וכן בעיטור ה' לולב, הוצ' רמא"י, צ"ב סע"א, סובר שבגדול אין צורך להתנות באתרוג שהיא מתנה על מנת להחזיר, אלא שסתמו כן, ומוסיף: ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו וכו'. ובפתח הדביר שם אות נ"א כתב: וצע"ק מאי ראיה טפי מהתוספתא ממה שהוא שם בש"ס מ"א ב'. אבל ברור שבעל העיטור הביא את התוספתא, מפני שמוכח מלשונה ("במתנה גמורה") שלא היתה שם מתנה על מנת להחזיר, ובבבלי לא נזכר "במתנה גמורה". ואעפ"י שאין הלכה כרישא של התוספתא שאין יוצאין באתרוג אלא אם כן נתן במתנה גמורה, אבל מ"מ יש להוכיח ממעשה של ר"ג שאם נתן במתנה גמורה, סתמו על מנת להחזיר הוא, עיי"ש בעיטור. ועיין מ"ש להלן סוכה ספ"ב, שו' 70, ד"ה נתנו לחבירו. נמצאנו למדים שאין שום סתירה מצד הלשון מתוספתא סוכה לתוספתא שלנו, אלא שלפי ההלכה באתרוג יוצא במתנה על מנת להחזיר, אבל בחמץ מסתבר שכ"ע יודו שמתנה על מנת להחזיר לאו שמה מתנה, ומכר על מנת להחזיר לאו שמיה מכר. וכבר הוסברו הדברים ברדב"ז, לשונות הר"מ סי' מ"ג: אם אמר על מנת שתחזירהו לי אחר הפסח, כיון דאם לא החזירו אחר הפסח נתבטלה המתנה למפרע, והוי חמץ דישראל שעבר עליו הפסח, וכיון דמעיקר התנאי היה אפשר שלא יתקיים, כל זה הזמן הוי כפקדון אצל הגוי, ועבר עליו הישראל משום בל יראה ובל ימצא, ומתנה על מנת להחזיר לא חשיבה מתנה לעניין שהיא שלו לגמרי, תדע שאין יכול להקדישו, דקי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה (משנת נדרים ספ"ה). [ו]נהי נמי שיועיל זה התנאי לעניין שהוא חשוב כשלו לצאת בו ידי חובתו, שלא יהא שאול, מ"מ לאו שלו הוא לגמרי 35 ועיין מ"ש על דברי הרדב"ז במחנה אפרים ה' מאכלות אסורות פ"ח הי"ד ד"ה עוד שייך לאיסורי הנאה. וכו', עיי"ש. ועיין במגן אברהם סי' תמ"ח ס"ק ג' ויש שם טעות בציון הרדב"ז. ועיין מ"ש בפירוש סביב לאהל לאהל מועד, צ"ב ע"ב, הנ"ל. ועיין בארחות חיים להר"ן כהנא סי' תמ"ח ס"ק י"ד מ"ש בשם האחרונים במתנה ובמכירה על מנת להחזיר. אבל בה"ג ד"ו הנ"ל גורס: ובלבד שלא יערים . וכ"ה במעשה רוקח, בשו"ת הרשב"א, במאירי, אצל תלמיד הרמב"ן הנ"ל ובריטב"א, לפי המיוחס להריטב"א רפ"ב (ה' ע"ג מן הספר). ובה"ג ד"ב, עמ' 136 הנ"ל: ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ובלבד שלא יערים. ובשכל טוב, עמ' 105 הנ"ל: ובלבד שלא יערים אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה, או מתנה גמורה. וכ"ה בפירוש ר"ש מפלייש באו"ז הנ"ל. ולא נתבררה מהות ההערמה מדברי הבה"ג. ואפשר לפרשה כמו שהבאנו לעיל, או שהכוונה שיעשה כן בלב שלם, ולא יבוא אח"כ בטענות לגוי שלא כיון אלא כדי לברוח מן האיסור. וכן באו"ז ח"א, ק"ז ע"ד הנ"ל: מתנה גמורה להעכו"ם, שאם העכו"ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו וכו'. 36 באו"ז שם מסמיכו להערמה שבירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א, כלומר, להערמה שבהפקר, וכותב: הכי נמי היכא דהפקירו קודם הפסח הפקר גמור שאם היה זוכה בו אחר אם היה רוצה לא היה מחזיר לו, ה"נ דשרי לזכות בו אחר הפסח, ואפי' לכתחילה שרי לעשות כן, ומשום שהחמץ שלו בעינן שיתן לו מתנה גמורה, או יפקיר הפקר גמור כדי להוציאו מרשותו ומכוחו, ולהפקיע זכותו ממנו וכו'. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' תנ"א הנ"ל, ועיי"ש סי' תל"ה. ועיין ברבינו ירוחם הנ"ל ומ"ש עליו בב"י טאו"ח סי' תמ"ח. וכתב הריטב"א הנ"ל: ובלבד שלא יערים, אבל אם הערים לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח קנסינן ליה וכו'. ובמאירי הנ"ל: כתבו קצת גאונים בישראל שמכר לעכו"ם, או שנתנו במתנה, שכל שמשכו העכו"ם ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים, אלא שאירע לו עכשיו לעשות כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח. וכן בחי' מהר"מ חלאווה ל' א' (ל"ג רע"א): ורב עמרם כתב (שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ק"י, עיין אוה"ג, עמ' 21) ובלבד שיהא מאורע, שאין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים, וכע"ז גם אצל תלמיד הרמב"ן הנ"ל. ובכפו"פ פ"ד, עמ' כ"ח (ד"ו י' ע"א): וזאת ההערמה שאנו חוששין הוא מילתא דשכיח, כלומר שיקנה אדם תבואתו לגוי, שהרי כמה בני אדם עושין כיוצא בזה בשביל הרוחה, שכשהוא קרוב לפסח רואה גוי נאמן אצלו ומפקיד בידו מוריס הבא מן הדגן, שעוברין עליו בפסח, ומערימין ל[ה]קנותו לו , ומאמינים בו שיחזירנו לו לאחר הפסח. ובפירוש פרחי ציון, ע' ע"א, הנ"ל כתב: דברי המחבר תמוהים מאוד אצלי מאי ראיה מביא משם לכאן, הרי שם הערמה זו מותרת היא לעשותה אפילו לכתחילה, וכמבואר בתוספתא וכו'. ומסתבר שבעל כפו"פ פירש את התוספתא כנ"ל, ואסור לעשות כן לכתחילה בכל שנה. אבל באהל מועד, צ"ב ע"ב הנ"ל: ואם משך גוי החמץ, [ו]אין הישראל רגיל לעשות כן בשאר שנים, חוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, והוא שלא הערים. הרי לך שהם שני דברים מיוחדים. ועיין בסביב לאהל שם. ולפי פשוטו לא התיר אפילו במאורע אלא מכירה גמורה. וכ"ה מנהג תימן, עיין בהליכות תימן להר"י קפאח, עמ' 18.