תוספתא כפשוטה על פסחים ב:יד

131. משכיר ישראל חמורו לנכרי להוליך עליו חמץ וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות, בעיטור הנ"ל ובטאו"ח סוף סי' ת"ן, וממנו ביבין שמועה להרשב"ץ, כ"ו ע"א. וכ"ה גם בכי"ע, אלא שם גורס "בהמתו" במקום "חמורו", וכ"ה בבה"ג ד"ו, בראבי"ה, 38 בראבי"ה מתחיל סי' חדש (סי' תמ"ט) בפיסקא זו מן התוספתא, והוא באמת המשך של סי' תמ"ח, כלומר המשך התוספתא שפתח בה בשמה. אבל במרדכי פ"ב סי' תקמ"ט הנ"ל: גם פסק רבי אבי העזרי דמשכיר ישראל לגוי בהמתו להוליך עליה חמץ וכו'. ומשמע מדבריו שסבר שאלה הם דברי הראבי"ה עצמו, ולא המשך הפיסקא מן התוספתא. וכן ברור מתוך דברי ס' האגור סי' תש"ד. ברוקח, באו"ז ח"א סי' תשמ"ח וח"ב סי' רמ"ז, בס' המנוח, במאירי, אצל תלמיד הרמב"ן, בחי' מהר"מ חלאווה הנ"ל, בס' אהל מועד ח"ב, ק"א ע"ב, ובשו"ת הריב"ש סי' ת'. ברם בה"ג ד"ב, עמ' 136 הנ"ל: והסיר (צ"ל: ואסיר) [תיקונים והשלמות: כהגהתי מפורש בשאילתות כ״י הנ״ל: ואסיר ליה לישראל להשכיר וכו'.] לישראל להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ וכו'. וברור שאין להגיה בה"ג "ומותר" (במקום "והסיר") כמו שעשה המו"ל ע"פ ה"ג ד"ו, שהרי רבינו מעתיק שם את לשון התוספתא בבבות שלפניה ובבבא שלאחריה כלשון התוספתא, ולמה שינה כאן את לשונה. והלשון "ואסיר לישראל להשכיר" הוא לשון בה"ג עצמו הפוסק שלא כתוספתא. וכן באגור סי' תש"ד: אך מצאתי כתוב בתוספות הר"ר משה שמצא בתשובות הגאונים שאסרו, ודמו הדבר ליין נסך, דשוים הם, גם הביא ראיה לאסור מן הירושלמי. וכבר העיר בחק יעקב סי' ת"ן אות י"ב לתשובות הגאונים הקצרות (ד' קושטא ומנטובא) סי' רמ"ג ורמ"ד. וכן מפורש בירושלמי פ"ב רה"ב, כ"ח ע"ד: והתני לא ישכיר ישראל את בהמתו לגוי להביא עליה חמץ וכו'. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קע"ז, בב"ח סי' ת"ן ובחק יעקב הנ"ל. ואף אם נאמר שבדיעבד שכרו מותר שלא כדין ע"ז, מ"מ לכתחילה אסור לו ליהנות מחמץ של גוי, עיין בבאור הגר"א לאו"ח שם. ועיין במאירי, ס' מנוח וריב"ש הנ"ל ומ"ש בשו"ת הרדב"ז ה"א סי' תפ"ו. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

2להוליך עליו חמץ ממקום למקום. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל (חוץ מאלה שנביא להלן). אבל בכי"ע: ואפילו ממקום למקום. וכ"ה בה"ג ד"ו וד"ב 39 בד"ב: אפילו וכו', כגירסת הראבי"ה. הנ"ל. וכן בראבי"ה הנ"ל: אפילו ממקום וכו' (וכן מעתיקים משמו במרדכי ובאגור הנ"ל). ואין למלה זו כאן שום פתרון. ולפיכך נ"ל לשער שאפשר שיש לפנינו שריד ממסורת אחרת ששנתה: לישכיר (=לָיַשכיר-לא ישכיר) 40 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 794, הע' 17, ועוד. ישראל וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ברם. והתוספתא רומזת להלכות שכירות שאמרו (להלן ב"מ פ"ז סה"ג): השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום , והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם. 41 עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 120, ובר"מ פ"ט מה' שכירות ה"ח ופ"ב ה"ד. ואף כאן אפילו פירש לו הגוי שהוא שוכר את הבהמה כדי להוליך עליה חמץ ממקום למקום , ובכגון דא אפילו אם לא מצא שם חמץ משלם לו לישראל שכרו משלם, ונמצא כאילו לא נהנה מן החמץ, ואף אינו רוצה בקיומו, מ"מ אסור לעשות כן לכתחילה, שהרי הגוי פירש לו שהוא שוכר לשם חמץ, ואלמלא החמץ לא היה שוכר את הבהמה, ולפיכך אסור. ובמאירי ו' א' הנ"ל: וסוף התוספתא משכיר אדם בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. גגו של ישראל סמוך לשל עכו"ם דוחפו בקנה, ואם היה שבת או יום טוב כופה עליה את הכלי. ומלשונו משמע שגם ההלכה על גגו של ישראל וכו' היתה לפניו בתוספתא, ולפנינו אין זכר מזה בתוספתא, אלא כ"ה בירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ח ע"ד. [תיקונים והשלמות: וכ״ה בשאילתות הנ״ל: אפי׳ ממקום למקום. נמצאנו למדים שהמלה ״ואפילו״ (או: אפילו) שאינה בתוספתא לא בנוסח הדפוסים ולא בכ״י ווינה, לונדון וקטעי הגניזה ולא בפיסקאות הראשונים שהבאתי בריש שו׳ 31, נמצאת רק בכ״י ערפורט ובראבי״ה (ובראשונים שמעתיקים בשמו), שהיתה לפניו נוסחה קרובה מאד לכ״י ערפורט, 3 עיין מ״ש במבוא לח״ג, עמ׳ י״ג, ד״ה ואף שבידינו. ואין למלה זו שום משמעות לפי גירסת התוספתא בכל הנוסחאות, לרבות כ״י ערפורט. אבל מלה זו ישנה בשאילתות ובה״ג הנ״ל, ולפי המסורת שלהם (והיא. גם מסורת הירושלמי) שאסור להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ, יש מקום למלה ״אפילו״, עיין מ״ש שם, עמ׳ 498. ואם לא נקבל את ההשערה שהבעתי שצריך להגיה בכי״ע: לישכיר (=לא ישכיר), במקום ״משכיר״ הרי יש לנו הוכחה גמורה שכי״ע ״תוקן״ לפעמים גם ע״י מסורת הגאונים, 4 ולא ע״פ הבבלי והירושלמי גרידא, עיין מ״ש במבוא הנ״ל, ריש עמ׳ י״ד. ולא השגיחו כלל שלפי מסורת התוספתא אין מקום למלה ״אפילו״.]

331-32. מצא חמץ בדרך אם רבה חמץ מותר ואם לאו אסור. כ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ. וכ"ה גם בכי"ל אלא שחסרה שם המלה "אם". ובכי"ו ובה"ג ד"ב, עמ' 136 הנ"ל, חסרות המלים "אם רבה", אלא שבכי"ו יש ריוח פנוי לשתי מלים, והסופר סימן למעלה בשלש נקודות (כמין סגול הפוך) שיש כאן השמטה. ובקג"נ מנוקד: אם רָבה וכו'. ובה"ג ד"ו: המוצא גלוסקא בדרך לאחר הפסח מותר בהנאה, וניסח ע"פ מה ששנינו למטה. וגירסא משונה בעיטור הנ"ל (הוצ' רמא"י קכ"ו ע"ב, ד' למברג, נ' ע"ג): מצא חמץ בדרך רובה חמץ אסור , ואם לאו מותר. ועיין בפתח הדביר שם, אבל הנכון כלפנינו, ופירושו שאם כבר עבר הרבה זמן אחר הפסח שרבה החמץ שנאפה אחר הפסח מותר באכילה, ואם לאו אנו חוששים שמא הוא מחמץ שעבר עליו הפסח שלא הופקר, 42 ועיין מ"ש בפרי חדש או"ח סוף סי' תמ"ו, והעיר עליו בתוספות בכורים כאן. ומדברים כאן במקום שרובו ישראל. ועיין מ"ש להלן, שו' 38, ד"ה שחמץ, בשם תוספ' רי"ד.