תוספתא כפשוטה על פסחים ב:יט

149. יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דב' ר' מאיר וכו'. כ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע ובכי"ל נשנית ברייתא זו בסתם, ודברי ר' יוסי להלן חסרים שם. וכן בירושלמי פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד: דתני יוצא הוא אדם ידי חובתו ברקיק שרוי וברקיק מבושל שלא נמחה. ברם מגירסת כי"ו להלן: אע"פ שלא נמוח, מוכח שיש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל כמו שהוא בד ובקג"נ, וכמו שהשלמנו, וכ"ה בבבלי מ"א א' וברכות ל"ח ב'. וכן באו"ז ח"ב, ה' פסחים סי' רמ"ג, נ"ו ע"ב: ותניא בתוספתא דפסחים ומייתי לה בפרק כל שעה יוצאין ברקיק השרוי וכו', כלפנינו. ובשאילתות צו סי' ע"ז: והיכי דאיכא זקן או חולה ולא מצי אכיל מצה ביבישותא תרו ליה דהוי פתיתא, ואכיל לה כי לא איתמח וכו'. וכ"ה בה"ג סוף ה' פסחים, ד"ו ל' ע"א, ד"ב, עמ' 145, והל"פ הוצ' ר"ס ששון, עמ' ט"ו. ומכאן שהמלים "שלא נימוח" עולות אף על שרוי, וכשיטת הרי"ף בסוגיין, רש"י במקומו, והר"מ פ"ו מה' חו"מ ה"ו ושאר פוסקים. ועיין בב"י בטאו"ח סי' תס"א מש"ש על דברי הטור. וכבר העיר בב"י ובבאור הגר"א שם על הבבלי (ל"ה א', חולין ק"כ א'): המחהו וגמעו וכו', אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואמרו (בחולין שם): לחם עוני אמר רחמנא, והאי כיון דפרתיה לאו לחם הוא (כגי' שטמ"ק שם וכי"י, עיין דק"ס. ועיין ר"ח כאן ל"ה א'). ועיין בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ח' שחילק בין נימוח ובין נמחה עד כדי גמיעה. 46 ועיין בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קל"ו, אוה"ג, עמ' 38. ברם בירושלמי הנ"ל העתיק מן הברייתא שלנו "שלא נמחה", והסיק: לא אמר אלא שלא נמחה, הא נמחה לא, ולעניין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמיו חייב. הרי לך לכאורה שאין הבדל בין נמחה ונימוח. ועיין היטב בשו"ת מהר"ח או"ז סי' רי"ח, קרוב לסופו, והעתקתיו להלן, שו' 50, ד"ה ובה"ג. ולעניין שרייה כתב ברש"י: יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל . ועיין בשו"ע או"ח סי' תס"א ס"ק ד' ובאחרונים שם. ובראב"ן פסחים, ע"ג ע"ב: ויש שאינן רוצין להשרות המצה בלילה הראשון במרק, כי ראו אבותיהן שכן עשו, וסבורין דמשום שלא תחמיץ עושין, ולא היא, 47 כלומר, שאם מטעם חשש חימוץ אתינן עלה, הרי אף בשאר ימות הפסח יש לחשוש. ובראב"ן שם מסיים: ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל שלא יעשו גם מקמח, וטוב הוא לאסור זה מפני זה. והכוונה לשאר ימות הפסח, גזירה משום קמח ממש, שהרי בלילה הראשון בוודאי אינו יוצא ידי חובת מצה בפרפיל שהוא מבושל, וכר' יוסי להלן, ואין צורך בגזירה. וכן מפורש בראבי"ה ח"ב סי' תע"ה, עמ' 103, שיש מחמירין אפילו בשאר ימות הפסח. ועיין באבן שלמה על הראב"ן, קס"א ע"ד, אות ל"ו. וכבר העיר על הראב"ן בברכי יוסף או"ח סוף סי' תס"ג, ועיין בשיורי ברכה שם. לא הנהיגו כן, אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון.

250. ואין יוצאין במבושל אע"פ שלא נמוח. בשאילתות, בה"ג ובה"פ הנ"ל, וכן בה"ג ברכות פ"ו, ד"ו ז' רע"א, ד"ב, עמ' 60, בקטע מן הגניזה שפרסם לוי (1937, Bonn), עמ' 24, ובקטע של הלכות פסוקות בעברית שפרסם הרי"ן אפשטין ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב, עמ' 106, מפרש שמבושל יצא מתורת לחם. ועיין מ"ש להלן בשם ס' המנוח. וברי"ף בסוגיין, וכן בר"מ פ"ו מה' חו"מ סה"ו, פירש משום שאין בה טעם מצה. ועיין בחידושי מהר"מ חלאווה שתמה על הרי"ף, וכתב שאף במבושל יש בו טעם מצה, אם לא נמוח. ובס' מנוח על הר"מ הנ"ל, כ"א ע"א, כתב: מאחר שבשלה בטלה מתורת לחם, ואינו קרוי לחם כלל, 48 בספרי זוטא שלח, עמ' 283: מלחם ולא כל לחם. פרט למבושל והסופגנין והדובשנין וכו' והמדומע שפטורין מן החלה. ועיין ריבמ"ץ ור"ש חלה פ"א מ"ד, ראבי"ה ח"ב סי' תכ"א, עמ' 49 ואילך, או"ז ח"א סי' רי"ז, ל"ב ע"ב וע"ג, שו"ת מהר"ח או"ז סי' רי"ח ומ"ש בבאורי הגר"א יו"ד ריש סי' שכ"ט. אבל מן הלשון "ולא כל לחם" אין להביא ראייה שמבושל אינו קרוי לחם, אלא שאינו בכלל "כל" לחם, שהרי ממעט מכאן גם מדומע. ואנן בעינן טעם מצה , וליכא. ועיין היטב בברכות ל"ח ב'. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן פ"ה ה"ט, שו' 41, ד"ה בשלו. ובס' מנוח שם: ובהלכות גדולות מפרש טעמא שאין יוצאין במצה מבושלת, משום מצה עשירה, ולאו משום דלית בה טעם מצה. וכבר ראינו שבכל נוסחאות בה"ג מפורש שמבושל יצא מתורת לחם. ומה שכתב בשם הלכות גדולות היא שיטת בעלי התוספות, עיין בבבלי מ"א א' תוד"ה אבל, תוספ' ר' יהודה ברכות ל"ח רע"ב ועוד. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל ובבית אפרים להגרא"ז מרגליות או"ח סי' י"ג. ובה"ג ברכות הנ"ל כתב שבכלי ראשון נקרא מבושל. ובקטע מן הגניזה הוצ' לוי הנ"ל: ר' יוסי או' יוצאין ברקיק שרוי, טמשא ששופך עליו רותחין , אבל לית (צ"ל: לא) במבושל, ואעפ"י שלא נימוח. ועיין רוקח סי' רפ"ג ומ"ש במגן אברהם סי' תס"א אות ז'. ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' רי"ח: פי' שרוי אפילו בכלי ראשון , רק שלא נתבטל מתוריתא דנהמא, ולא במבושל, פי' שנתבשל כל כך עד שאין בו תוריתא דנהמא וכו', ואפשר אע"פ שלא נימוח נשתנה מראיתו ממראה לחם, ולר' מאיר לא בעינן הכא תוריתא דנהמא. ושמא גם לענין המוציא לא בעינן לר' מאיר תוריתא דנהמא, או שמא הוא מחלק בין המוציא למצה. ועיין בראבי"ה סי' קצ"ז, ח"א, עמ' 256.

351. יוצאין בספגנין הנעשין באור, ואין יוצאין בספגנין הנעשין בחמה. ירושלמי חלה פ"א ה"ה, נ"ז ע"ד, כנוסח הרש"ס, כ"ד סע"ב, הר"ש (חלה פ"א מ"ה) ועוד. ועיין בקטע של הירושלמי מן הגניזה שפרסם הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ג, עמ' 125, ובהערות שם. וספגנין הנעשים בחמה אינם לחם, 49 בר"מ פ"ו מה' בכורים ה"ב: שאין מעשה חמה להם. ולפיכך אין יוצאין בהן בליל ראשון של פסח. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועל מהות "הספגנין" עיין מ"ש להלן, שו' 58, ד"ה ולא בספגנין.

451-52. ואין עושין ספגנין בחמה בפסח. כלומר, אעפ"י שמותר לאכול ספגנין שנעשו בחמה בשאר ימות הפסח, מ"מ אסור לעשותן לכתחילה בחמה. וכן בפיסקי הריא"ז: 50 לפי שלטה"ג על הרי"ף פ"ב סוף סי' תש"ל. ואין אופין עיסה בחמה בפסח, שמא תבא לידי חימוץ, כמו שמבואר בתוספתא. ובכי"ע נשמטה בבא זו בטעות ע"י הדומות, עיין מ"ש להלן, שו' 52, ד"ה יוצאין. ועיין בתרגום יונתן שמות י"ב, ל"ט. ובבבלי מ"ב א': דרש רבא אשה לא תלוש בחמה, ולא בחמין (כנוסח כי"י וראשונים, עיין דק"ס), ולא בחמי חמה, ולא במים הגרופין מן המולייר וכו'. עברה ולשה מהו, מר זוטרא אמר מותר, רב אשי אמר אסור. וכתב במ"מ פ"ה מה' חו"מ הי"א: "ויש מפרשים שהוא כולל אף לא תלוש בחמה", כלומר שלרב אשי אם לשה בחמה אסור. וכן מפורש בס' יריאים השלם סי' נ"ב, י"א ע"א, בשם בה"ג. 51 עיין בה"ג ה' פסח רפ"ב, ד"ו כ"ח סע"ג, וד"ב עמ' 140, ומ"ש הר"ע הילדעסהיימער בהערה נ"א שם. וכ"ה שיטת ר' משולם לפי אהל מועד ח"ב, ק"ב ע"ב. ועיין ראבי"ה סי' תס"ט, עמ' 98. ולדעת הרי"ץ גיאת ה' פסחים (עמ' צ"ב) 52 לפנינו ברי"ץ גיאת: משום שאינה משומרת כהלכתה באכילה בעלמא בהנאה מותר, וצ"ל שם: באכילה בעלמא [וכל שכן] בהנאה מותר, כמו שהגיה רד"ב צאמבער בהוצאתו, י"ג ע"א, הע' רכ"ד, וכפי שמוכח מן הראשונים. והעיטור ה' מצה ומרור (הוצ' רמא"י, קכ"ט ע"ד) המדובר שם רק במצה המשתמרת, שהוא אינו יוצא בה בליל ראשון, אבל באכילה כ"ע מודי שהיא מותרת. ולפי זה למעשה דין מצה שלשה בחמה כדין סופגנין שאפאן בחמה, שאין יוצאין בהן ידי חובה, אבל מותרין באכילה, ואסור לעשות כן לכתחילה. והראשונים שסוברים שלרב אשי אסור באכילה בכל ימות הפסח אף הם יודו שסופגנין הנאפין בחמה מותרים באכילה, הואיל וכל אפייתן בחמה, הרי החום המרוכז של השמש כאשו של תנור, כמו שכתב בחק יעקב סי' תס"א אות ח'. ורוב הפוסקים סוברים (העיטור הנ"ל, הר"מ פ"ה ה' חמץ הי"ב ועוד) שדברי רב אשי אינם עולים על לישה בחמה, אלא על לישה במים חמים וכדומה. ולפ"ז אם עבר ולש בחמה, כ"ע יודו שהמצה מותרת באכילה.

552. יוצאין בסריקין בין מצויירין ובין אין מצויירין. וכע"ז בכל הנוסחאות, בירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט סע"ב, ובבבלי ל"ז א'. ובכי"ע: ואין יוצאין בסריקין וכו', ויש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: ואין [עושין ספגנין בחמה בפסח] יוצאין בסריקין וכו', כמו שהוא בשאר נוסחאות התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 51–52, ד"ה ואין עושין. וסריקין הן כנראה מצות שסרקו אותן במסרק, 53 ועיין בארחות חיים ח"א ה' חמץ ומצה סי' ק"ג, ע"ה ע"ד, ובטאו"ח סי' ת"ס. ובקדמוניות התלמוד של קרויס (עברית) כ"ב ח"א, עמ' 204, הע' 6, משער שהכוונה ללחם הקרוי βλωυιαῖος (עיין אתינאיוס שם 114e), ואינו נראה. כעין לחם κνήστος (גרוד) שמזכיר אתינאיוס בחכמי המשתה 111d. ויוצאין בסריקין, אעפ"י שהן מאכל עשירים (עיין מ"ש להלן, שו' 60, ד"ה ובבבלי) ואפילו אם עשה ציורין על הסריקין (עיין אוה"ג, עמ' 30 ועמ' 144) אף כאן יוצאין בהם בדיעבד, ואין חוששין שמא שהה בעשיית הציורין, ונחמצה העיסה בנתים, אע"פ שאסור לעשותן לכתחילה.

653. שאל ביתוס בן זונן לחכמים וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: שאל בייתוס בן זונין את רבן גמליאל וחכמים ביבנה וכו'. ועיין להלן פ"י, שו' 33. ועיין בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בייתום, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 30.

756-57. עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכן בירושלמי: כרקיקין וכו' כקלוסקאות. ובתשה"ג גאוניקה ח"ב, עמ' 339 (אוה"ג, עמ' 30): עושין סריקין מן רקיק', ואין עושין מן גלוסקאות. וכ"ה ("מן") ברי"ץ גיאת, עמ' צ"ז. ועיין בהוצ' צאמבער, עמ' ט"ז, ובהערה רפ"ט שם. והיא היא, שהרי לפי השערתנו לעיל היו עושים מקודם את המצה ואח"כ סורקין אותה, ולפיכך אמרו שעושין סריקין מן רקיקין שהם דקים, אבל אין עושים סריקין מן הגלוסקאות (עיין לעיל, שו' 33, ד"ה מצא) שהן עבות. ואפשר גם שאין מן אלא מין (=כמין).