תוספתא כפשוטה על פסחים ב:ה

115-18. המליי של ישראל ופועלי גוים עושין לתוכו ומצאו בו חמץ אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומ' באכילה. המליי של גוים ופועלי ישראל עושין לתוכו ומצאו בו חמץ אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומ' בהנאה. וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ. וכע"ז גם בעיטור הנ"ל, קכ"ו ע"א, וכן היה לפני הרמב"ן, עיין להלן. ובכי"ע נכפלה הרישא, ובתחילתה כתוב כגירסא שלפנינו, 14 ואצל צוקרמ' בשנו"ס שלא בדיוק. ובכפל שלה גורס להפך: מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה 15 ובבבא ראשונה ניתנו עיגולים בראשה ובסופה לסימן מחיקה. ובסיפא גורס שם: המלאי של גוים ופועלי ישר' עושין בתוכו ומצא בו חמץ אחר הפסח אסור בהנאה, ואין צריך לומר באכילה. וכל המלים של הסיפא מנוקדות, סימן להגהה. ובבבלי ל"א ב': ת"ר חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסין לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה, חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל וכו' מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה. וכן גרסו בבבלי גם הגאונים רב עמרם ורב האיי. 16 עיין באוה"ג, עמ' 21, ברי"ץ גיאת, עמ' פ"ג, בלקוטות הרמב"ן רפ"ב. ולפי גירסא זו בתר מלאי (הסחורה) והחנות אזלינן. אבל בר"ח שם: ת"ר חנות של נכרי ומלאי של נכרי, כלומר, הסחורה שבתוך החנות לנכרי, ופועלי ישראל נכנסין לשם ועושין מלאכתן חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה, כלומר חמץ של ישראל הוא, וכן חנות של ישראל ומלאי של ישראל, ופועלי נכרים נכנסים שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה, כללא דמילתא בתר פועלין אזלינן, אם פועלין ישראל הן חמצן הוא ואסור, ואם של נכרים מותר. ובדק"ס, עמ' 86, הערה פ', הביא כן בשם כת"י ב' של הבבלי. וכן בכ"י אקספורד (אלא ששם סדר הבבות כלפנינו), וכן מעיד בעיטור קכ"ו ע"א הנ"ל: והדין נוסחא עתיקה דילן, וכן מעתיק בשם הבבלי בלקוטות הרמב"ן רפ"ב, ומסיים: וזו הגירסא שכתבתי היא גירסתו של ר"ח ז"ל, וכן נמצאת בכל הספרים הראויין לסמוך עליהן, אלא שרבינו האיי גאון ז"ל גורס בהפך, וכן בתוספתא ועליה סמך רש"י וכו'. ועיין בחדושים שנדפסו על שם הריטב"א. נמצאנו למדים שגירסת התוספתא בבבא שלפנינו בטוחה שכ"ה בארבע נוסחאות התוספתא המקויימות ע"י העיטור והרמב"ן. ואף בכי"ע עדיין נשרדה הגירסא שלנו ברישא, והניקוד של הסיפא שם מוכיח שהנוסח הוגה, והמגיה הגיה ע"פ הבבלי בנוסח הר"ח. ועיין הגירסא בתוספתא חלה פ"א ה"ג, ואינה עניין לכאן, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 792 ואילך. ומסתבר שבבבלי הנוסח העיקרי הוא כגירסת הר"ח וכנוסח כתי"י הבבלי המקויימים ע"י העיטור והרמב"ן. והיו קיימות שתי מסורות, ולפי המסורת הראשונה אנו הולכים אחרי המלאי, ולפי מסורת השניה אנו הולכים אחרי הפועלים, ועיין מ"ש להלן. והרי"ף והר"מ השמיטו את הברייתא שלנו, עיין בבעל המאור פ"ב, ד' ראם, י' ע"א, ובס' המנוח על הר"מ פ"ד מה' חו"מ, י"ב ע"א. וכתב הראב"ד בכתוב שם: 17 "הסגלה" חל"ט, עמ' 21, ובקיצור בתמים דעים סי' רמ"ה, ע"ד סע"ב. ואולי מפני שהיא צרי' (שמא צ"ל: ברי'=בריתא) מתחלפת בספרים המותר לאסור, והאסור למותר, ולפיכך הניחה, ויהיה הכל לאיסור, ואני כבר מצאתי עיקר לשתי הנוסחאות, כי זאת הנוסחא שכתבתי בחנות של גוים ופועלי ישראל לאיסור, דלא מצי מתייאש הפועל ממנו, שהוא כמפקיד חמצו ביד גוי ואסור, וסיפא סתם פועלי גוים וחנות של ישראל ודאי מותר שהוא כמפקיד חמצו ביד ישראל ולא קביל עליה אחריות. והנוסחא האחרת שאמרה בחנות של גוים ופועלי ישראל להיתר, כשנתייאשו הפועלים ממנו שהוא חמץ של גוים, וסיפא בחנות של ישראל לאיסור, דכיון דשל ישראל הוא קנה ישראל (כלומר, לפני הפסח) ואסור. והני שתי נוסחאות קיימות. מיהו חנות בעיר 18 צ"ל: לעניין בעור, כמו שמעתיק בשמו במהר"מ הלאווה ל"א ב'. הולכין אחר בעל החנות, שכיון שמשתמשין, חמצו הוא, חייב לבדוק, ואינו רשאי לסמוך על ייאוש הגוי לומר שלא נתייאש, אלא חייב לבדוק ולבער מספק שמא נתייאש וכו'. ובלקוטות הרמב"ן באר את הנוסחא הראשונה כעין פירוש הראב"ד, אלא שהוא מפרש שאף אם נתייאשו הפועלים הישראלים עדיין לא קנה הגוי את החמץ שהרי שנינו (ב"מ פ"ב מ"ד) מצא בהנות הרי אלו שלו, וכיון שאין בעל החנות זוכה בו אלא הרי הוא של מוצאו, כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים הוא עומד, עיי"ש שהאריך. ובפועלים גוים בחנות של ישראל מותר, מפני שישראל הרי בוודאי בדק לפני הפסח, והפועלים הגוים הם שאבדו את החמץ בפסח. ורבינו שם תמה על גירסת רש"י והתוספתא, למה בכגון דא אסור. ותירץ שאנו חוששין שמא נאבד לפני הפסח ולא מצא בבדיקה, עיי"ש. ומדברי שניהם מוכח שהם סוברים שחצר הגוי קונה לו, 19 ועיין מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ב סי' י"ז, ל' סע"ב ואילך, ומחצית השקל סי' תמ"ח אות ד' ועוד אחרונים. ועיין במאירי בסוגיין, ויש שם לקוי בלשון. ועיין בב"י או"ח סי' תמ"ט ובאחרונים שם. ולעצם דינו של הרמב"ן שבייאוש כל זמן שלא זכה בו אחר ברשות הבעלים הראשונים הוא, עיין מ"ש בנתיבות המשפט חו"מ סי' רס"ב ס"ק ה' אות ג'. ובעיטור הנ"ל, הסובר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח אינו מותר אלא בהנאה ואסור באכילה, באר (קכ"ו ע"ב) את הנוסחאות שאין אנו מסתפקים כלל שהחמץ הוא של גוים, אלא שאם המלאי הוא של ישראל אנו תולים שבוודאי בטל אותו, ומותר אפילו באכילה [ואם פועלי הגוים אבדו שם חמץ לפני הפסח, קנה אותו ישראל, והרי בטל כל החמץ שברשותו]. ואם המלאי הוא של גוים והפועלים הם ישראלים יש לחשוש שהחמץ הוא של הפועלים, והם לא בטלו את החמץ שאינו ברשותם, וממילא אסור אף בהנאה. ועיי"ש שמבאר בשיטה זו גם את גירסת הגאונים והתוספתא, והיינו שאנו הולכים אחרי הפועלים גרידא, 20 והוא יפרש לפי גירסא זו שמלאי היא סתם סחורה שאין בה חמץ, שלא כפירש"י. אלא שהדין הוא להפך שבפועלים גוים אסור, ובפועלים ישראלים מותר, והיינו אם המלאי של ישראל והפועלים הם גוים הרי מוכח שהגוים אבדו את החמץ לפני הפסח, וקנה לו חצרו לישראל, 21 וישראל לא ידע שחצרו קנה לו חמץ, ולא ביטל אותו. והוא חמץ של ישראל ואסור בהנאה. אבל אם הפועלים הם ישראלים הרי ישראל מבטל חמצו בכל מקום שהוא (והגוי לא קנה, כשיטת המאירי שאין קניין חצר לגוי) ולפיכך מותר אפילו באכילה, ועיין מ"ש להלן בסמוך.