תוספתא כפשוטה על פסחים ב:ד

114-15. חמיצן של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מיד, מפני שמחליפין את השאר. וכ"ה ("את השאר") אף בקג"נ. אבל בד, בכי"ע ובכי"ל: את השאור . 6 אצל צוקרמ' בטעות: השארי. וכן בעיטור ה' ביעור חמץ, קכ"ו ע"א: והכין גירסא דתוספתא חמצן של ע"ע (=עוברי עברה) אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין את השאור. וכן בראבי"ה ח"ב סוף סי' תס"ו, עמ' 95: תניא בתוספתא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין את השאור. ובפרק קמא דשחיטת חולין (ד' סע"א) מייתי [לה], ולא גרס את השאור. ובמנהיג דין איסור פת של גוים סוף סי' קל"א, ד' ברלין ק' ע"ב: מדתניא בתוספתא ומיתי' (=ומיתינן) לה בהכל שוחטי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין בשל גוים 7 עיין בהגהות חשק שלמה לר"ש הכהן מווילנא בחולין ד' ב' שתירץ את קושיית הראשונים, וכתב שאין כאן משום פת פלטר, הואיל ואחרי הפסח מיד, כל זמן שאין בו בכדי שיעשו לאפות חמץ דינם כמקום שאין פת ישראל מצויה וכו'. וכיוון מדעתו לדברי המנהיג שם שכתב: דבמוצאי הפסח שאין מוצא פת אחר מותר, עיי"ש. ובחי' הרמב"ן בחולין שם הביא: ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד וכו'. ולפי גירסא זו החמץ באמת אסור באכילה, אבל גירסא זו מבוטלת לגמרי, וכמו שהסיק הרמב"ן שם: וזה שיבוש גמור וכו'. וכו', ויש שגורסין מפני שמחליפי' את השאור. והנה המלים "בשל גוים" שהעתיק רבינו בעל המנהיג בשם הבבלי אינן בשום נוסח, וקרוב לוודאי שהן פירוש של הרב עצמו, כפירש"י, ופירש שאחרי הפסח הם מחליפים את החמץ עצמו בחמץ של גוים. ובתכ"מ שער שרש"י וסייעתו גרסו בתוספתא כאן (כגירסת כי"ו וקג"נ): מפני שמחליפין את השאר , ופירשו את השאר מה שנשאר להם אחר הפסח, והואיל ויש להם היתר לא שבקו היתירא ואכלו איסורא. והדברים לא ניתנו להאמר, שהרי אף רש"י מודה שאין מדברים כאן באוכלי חמץ בפסח, אלא בחשודים לעבור על בל יראה ובל ימצא, ואין הלשון "שאר" מתיישב כאן כלל. יתר על כן, ברוב הנוסחאות ובראשונים מפורש "שאור", ואף בכי"ו ובקג"נ אין שאר אלא שאור, בכתיב חסר, כלשון המקרא, כלעיל שו' 8. ולפיכך ברור שהכוונה לשאור ממש. ופירשו המפרשים שהם מחליפים במוצאי פסח את השאור שלהם שלפני הפסח בשאור של גוים. 8 ולפי פירוש זה הרי וודאי שלא התירו אלא אחרי שכבר עבר זמן שיש בו שיעור כדי אפייה, עיין ברמב"ן ובמאירי חולין שם. ומהר"מ חלאווה ל' ב' (ל"ג ע"א מן הספר) סד"ה עכו"ם כתב: ומסתברא לי שרשאי הישראל ליתן חמצו לעכו"ם וליקח ממנו חמץ לאחר הפסח, כדאמרינן חמץ של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר, מפני שהן מחליפין. ואע"ג דלכתחילה אסור וכו'. ומכאן שפירש שהן מחליפין את החמץ לפני הפסח על מנת שיחזירו להם הגוים חמץ אחר אחרי הפסח. ועוברי עבירה הם אנשים שאין מדקדקין במצות כל כך (כפירוש העיטור שנביא להלן), ועושין כן בקביעות בכל שנה, ולפיכך אסור לעשות כן לכתחילה. ועיין באליהו רבה סי' תמ"ח אות י"ב ובארחות חיים להר"ן כהנא סי' ת"ן ס"ק א' ולעיל שם סי' תמ"ח ס"ק י"ב. 9 עיין מ"ש להלן, שו' 28–29, ד"ה ובלבד. והלשון "מחליפין" מגומגם קצת לפירוש זה. וכנראה שכוונתו שמתנה עם הגוי שיתן לו חמץ במוצאי פסח מיד, ולא איכפת לו אם מחזיר לו את אותו החמץ שנתן לו, או שנותן לו חמץ אחר. ועיין בראבי"ה ח"ב סוף סי' תס"ו שהזכרנו בפנים. וכנראה שקשר את דברי התוספתא עם מה שכתב שם לפני כן, עיין במרדכי פ"ב סי' תקפ"ז. ושמא יש שם חסרון בדברי הראבי"ה, עיין בהערות שם, עמ' 25. ובעיטור הנ"ל פירש פירוש חדש לגמרי, שכן הוא כותב (ה' ביעור חמץ, קכ"ו סע"ב): והא דתניא חמץ של עוברי עבירה מותר מיד מפני שמחליפין [פירוש מפני שמחליפין את השאור, לא שמשהין חמץ בפסח, ומותר מפני שמחליפין] 10 כן מעתיק בשם העיטור בהוספה לרבינו ירוחם, אדם, נתיב ה' ח"ה, והביאו בב"י יו"ד סוף סי' קט"ו. ובפתח הדביר להרמא"י לא השלים יפה. והציון "ק"ט" שם צריך להיות לפני המלים "בשל א"י", ולא לאחריהן. בשל א"י, דא"כ קשיא לן טובא, 11 כלומר. שהרי העיטור הוכיח לעיל שם שאף חמץ של גוים אסור באכילה אחר הפסח מדרבנן, וכיצד אפשר לפרש שהטעם להיתר הוא מפני שמחליפים בשל "אינו יהודי". ועוד למה משהין, ואין מוכרין אותו קודם הפסח? אלא חמצן של עוברי עבירה [הוא] שאין מדקדקין במצות כל כך, ולאחר הפסח מותר באפייה ראשונה מיד מפני שמחליפין השאור, וע"י תערובת הוא ומותר כמ"ש וכו'. והדברים סתומים מאד, וכוונתו לא נתבארה כלל ע"י המפרשים. ועיין בס' חקרי לב יו"ד סי' קל"ט (ליו"ד סי' קט"ו, קי"ב ע"ד) שכתב: ומפרשת העבור נתיישבו דברי בעל העיטור דמפרש דעוברי עבירה מניחים שאור בפסח, כדי לחמץ עיסתם לאחר הפסח, דמטרח לא טרחי לבקש שאור אחר הפסח לחמץ עיסתם, ואע"פ כן מתיר הפת שאפו, מטעם שהן מחליפין את השאור, ופירושו שאינן מניחין השאור של פסח בעיסה, אלא בתחילה מחמיצין עוד קמח כשיעור השאור שהניחו, וכשתחמץ מניחין השאור שנתערב בהיתר בתוך העיסה, דאז הפת שרי דהוי כשאור של איסור ושל היתר, ואין בכל אחד כדי לחמץ כי אם בצירוף שניהם דקיי"ל זה וזה גורם מותר, כרבנן דר"א וכו', ואף פירושו קשה מאד, שהרי הם מחזיקים את השאור בפסח ועוברים על לאו מפורש בתורה, ואיך אפשר לקרוא להם "אין מדקדקים במצות כל כך". ולא עוד שהרי רבינו כתב בפירוש: "לא שמשהין חמץ בפסח וכו'". ולפיכך נראה שרבינו בעל העיטור מפרש שעוברי עבירה הם אנשים שאינם חשודים כלל להחזיק שאור בפסח ולעבור על לאו מפורש בתורה, אלא הם אנשים שלהוטים אחרי אכילת חמץ מיד אחר הפסח, ומתחילים ללוש באחרון של פסח לפני השקיעה כדי לאכול חמץ במוצאי הפסח מיד, ואינם חוששים לגיבול מיו"ט לחול, ומיד אחרי צאת הכוכבים הם מכינים שאור ע"י בישול המים עם הקמח (עיין מ"ש לעיל, שו' 8, ד"ה ולעצם), והיו מוציאים בצק מתוך העיסה כשאור לאפייה השנייה למחר, כמנהגם הרגיל (עיין מ"ש במקום הנ"ל), וממלאים את המדה בשאור שהכינו במוצאי הפסח. ואעפ"י שאנו חוששים שמא נתחמץ חלק מן הבצק שלשו לפני השקיעה לפני מוצאי הפסח, ומכוחו נתחמץ כולו אח"כ, מ"מ מותר מפני שהחליפו את הבצק שהוציאו בשאור של היתר שנעשה לאחר הפסח, וההיתר הוא שסייע לחמץ את העיסה, ונתחמצה ע"י שניהם, וזה וזה גורם מותר. ובעיטור שם מסיים: אבל חמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות, כדקתני התם של נחתומין [בכפרים עד שלשה ימים, של בעלי בתים] לאחר ג' שבתות מפני שבטל הוא. כלומר, אבל בחמצן של כותים לא התירו זה וזה גורם, כדי להרחיקן מן הכותים, וירדו בה בשיטת ר' אליעזר שזה וזה גורם אסור, 12 כמפורש בירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה של בעלי בתים וד"ה והירושלמי. ולא התירו אלא לאחר שלש אפייות, מפני שכבר בטל כה השאור של איסור. ופשוטה של ברייתא הוא כפירוש רוב המפרשים, והיינו שעוברי עבירה, שלהוטים אחרי אכילת חמץ מיד אחרי הפסח, חסים על ממונם לקנות מגוים שאור במוצאי הפסח, ולפיכך מכינים בעצמם שאור מלפני הפסח, ובמוצאי הפסח מחליפים אותו בשל גוים, שהרי בנקל ימצאו מחליפין שאור שעבר עליו זמן ונתחמץ יפה בשאור בן יום או יומים. ומכאן שאם היו מחמיצין בשאור שלהם שעבר עליו הפסח היתה הפת אסורה אעפ"י שרובו היתר, וכמפורש לעיל בפת שאפה כותי לאחר הפסח בשאור שעבר עליו הפסח. ובבבלי ל' א': ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה 13 בר"ח חסרה מלה זו, אבל ישנה גם בה"ג ועוד, וכבר דנו בה האחרונים. והנכון הוא ששבעה לאו דוקא, עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל במקומו. יומי דפסחא אמר לון פוקו וזבינו חמירא דבני חילא. ופירש ר"ה: מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות, ואע"ג דכדידהו הות דמיא הוה שרי רב נחמן, דהא ע"י תערובות היא. ונתפרשו דבריו בעיטור הנ"ל, קכ"ה ע"ג, עיי"ש. ומכאן ששאור שהיה ברשות ישראל ואפה בו פת לאחר הפסח מותר באכילה. ואע"ג שהדברים נאמרו בשיטת ר' שמעון גרידא, הרי כבר ראינו לעיל, שו' 7, את שיטת ר' שמעון עצמו ששאור של ישראל שעבר עליו הפסח אוסר את העיסה שנעשית אחרי הפסח. ועיין מ"ש באו"ש פ"ד מה' חו"מ ה"א ד"ה והנה בתוספתא. ברם רוב הראשונים חולקים על הר"ח ומפרשים ש"ואזדא רבא לטעמיה וכו' " אינו עונה על תערובת אלא על חמץ של גוי שעבר עליו הפסח, עיין ברי"ץ גיאת ה' פסחים, עמ' פ"ב, וברש"י במקומו, ואינו עניין כלל לברייתא שלנו. ועיין מ"ש לעיל, שו' 6–8, ד"ה ובבבלי.