תוספתא כפשוטה על פסחים ג:יב

139-40. אי זה צופה הרואה ואינו מפסיק. וכ"ה ("צופה") גם בכי"ע, כי"ל וקג"נ. וכ"ה בערוך ערך צף א'. ובד': צופ'. ועיין להלן, שו' 43–44. וברש"י למשנתנו (מ"ט א'): צופים, שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם. והשיגו עליו (תוספות הר"ש משנץ שם, ותוספות שבהוצאות שלנו שם): א"כ היה ליה למימר וכמדתו לכל רוח וכו', ואור"י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא, איזהו צופים הרואה ואינו מפסיק, פי' כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו (בתוספ' הר"ש: לראותה) משם. וכן בהי' מהר"מ חלאווה שם: בתוספתא מפרש אי זהו צופים הרואה ואינו מפסיק, כלומר כל מקום שנראה מירושלים. ובתוספות ר' יהודה ברכות מ"ט ב': דצופים וכו', מקום שיכול לראות פני המקדש משם, כדתניא בתוספתא אי זו היא צופים הרואה ואינו מפסיק, ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה צופים, וזהו וודאי אינו מקום קבוע, אלא מקום שיכולין לראות המלחמה משם. וכע"ז בתוספות הרא"ש ברכות שם. והנה בתוספתא סוטה (וכן בשום מקום אחר בתוספתא) שלפנינו ליתא כ"ז, אבל נאמנים עלינו רבותינו שהיה לפניהם כן בתוספתא. ולפנינו בתוספתא סוטה פ"ז הכ"ב: ר' עקיבה אומר הירא ודאי. ושמא היה שם לפניהם: הירא ודאי, שאינו יכול לעמוד על צופים ולראות חרב שלופה, והסופרים השמיטוה, מפני שחשבוה לפיסקא מן המשנה שם פ"ח מ"ה, כדרך הסופרים שפעמים משמיטים את הפיסקאות של המשנה, ופעמים מוסיפין אותן. וביחזקאל ל"ג, ו': והצפה כי יראה את החרב באה וכו'. וכן בשופטים ז', ג': מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד. ובר"מ פ"ז מה' מלכים ה"ג: משוח מלחמה עומד במקום גבוה , וכל המערכות לפניו וכו'. ובפי' רב האיי גאון (אוה"ג כאן, עמ' 148): וצופים זה שאמר כן (=כאן, כלומר, ברכות ס"א ב') מקום שהיה על שערי ירושלם, ושמה (=ושמא) היה בו מקום לצופים, ובני ארץ ישראל 65 הכוונה לירושלמי, כמו שהבין לנכון מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה, עמ' 386, והביא דוגמא מתשה"ג הרכבי סי' רנ"ט: ובני ארץ ישראל אומ' וכו', והכוונה לירושלמי. ויש להוסיף גם מגילת סתרים לר"ן, בסה"י לכבוד ברלינר, עמ' 52, ר"ח שבת ע"ז ב' ועוד. קורין לו הצפית , 66 אצל מאן Texts and Studies ח"א, עמ' 595: הצופית. ואומר הגאון שבירושלמי כתוב הצפית (או הצופית) במקום הצופים, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל ומ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ב. ועליו שנינו במשנתינו, וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר הקודש, אם עבר הצופים וכו'. ויפה העיר מאן 67 הנ"ל, בהע' 66 שם. על שירר (ה"א, עמ' 604, הערה י"ד) שהביא את דברי יוסף הכהן (קדמוניות סי"א, פ"ח, ה', 329): "ויצא לקראתו למקום שנקרא צפין (Εαφείν). 68 להלן מגילה פ"ג, שו' 93: מן הצופין וכו' מן הצופין וכו'. שם זה בתרגום יוני משמעותו σκοπός, משום שמשם אפשר לראות את ירושלים ביחד עם המקדש". והנה יוסף הכהן אינו מזכיר את השם "צפין" אלא במקום זה, ובשאר המקומות הוא מדבר על Εκοπός סתם, ומתוך העניין שם (עיין מלחמות ס"ה פ"ב, ג', 67) ברור שמדברים על הצופים בהי"א הידיעה, על הר הצופים, שהרי מפורש שם שהוא לצפונו של ירושלים, עיי"ש. אבל נ"ל שבקדמוניות הנ"ל אין כלל הכוונה להר הצופים, שהרי אלכסנדר בא מן הדרום (עזה), 69 אמיתות האגדה אינה חשובה לעניינינו, שהרי יוסף בוודאי ידע והכיר את הארץ, ולפי דבריו (קדמוניות סי"א סי' 325) בא אלכסנדר לירושלים מעזה. ומסתבר שהיהודים יקדמו אותו ויקבלו את פניו בדרום, ולפיכך הזכיר כאן יוסף את השם העברי (או הארמי) של המקום, כדי שלא לערבב אותו עם הר הצופים שהיה ידוע לגוים. וכן אמרו: 70 ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג סע"ב, בבלי שם כ"ו סע"א, מס' שמחות פ"ט הי"ט. הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע, והרי בוודאי שאין הכוונה להר הצופים שבצפון דווקא, שמשם רואים גם את מקום המקדש. ועיין מ"ש במאירי ברכות מ"ט ב' ד"ה מי שהיה. 71 בפרקי דר"א פל"א: ביום השלישי הגיעו לצופים (בכ"י: לצופית), וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה וכו'. ובהערות הרד"ל שם הערה כ': ומכאן משמע דצופים הוא מקום שרואים בהמ"ק כלשון רש"י ספ"ג דפסחים וכו', ובחדושי לברכות פ"ט (ס"א ב') הארכתי בזה. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי אברהם בא מן הדרום (עיי"ש במקרא), ומן המדבר, ומשום כך ראה את מקום המקדש מתחילה, עיין ר"מ פ"ה מה' תענית סהט"ז, ובבלי מו"ק כ"ו סע"א הנ"ל, ובריטב"א ובמאירי שם, עמ' קמ"ד. וביש סדר למשנה כאן למשנתנו האריך בזה, וסיים: ודע דבערך צף א' וכו', וכבר כתבתי דברים של טעם בבאור התוספתא וכו', וכוונתו לפירושו תנא תוספאה, עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ד ואילך, ועיין בתיו"ט למשנתנו ובכפו"פ רפ"ו, עמ' ע"ד. ובעיקר הדברים נסמכה הברייתא שלנו למשנתנו פ"ג מ"ח הנ"ל: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים שורפו במקומו וכו', ומשנה זאת הובאה להלן בסמוך (כנראה ההבאה היא ממדרש הלכה, עיין מ"ש להלן בסמוך), והתוספתא כאן מבארת שהצופים כאן הוא "הרואה ואינו מפסיק". ולא נתברר יפה מהי כוונת "ואינו מפסיק" כאן. ובבבלי ברכות ס"א ב': לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ובשאין גדר וכו'. ושם הדבר מובן, שאם יש גדר מפסיק נפנה מאחורי הגדר, ואין כאן בזיון ירושלים, עיין גם בירושלמי שם פ"ט, י"ד סע"ב. אבל בנידון שלפנינו, משום טירחא גרידא אתינן עלה (כפירוש המפרשים בבבלי), ומה לי מפסיק, מה לי אינו מפסיק. ברם ברור ששיטת התוספתא והירושלמי היא שלא מחמת טירחא אתינן עלה, אלא משום שכל הרואה הוא בכלל קדושת ירושלים לעניין זה. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"ח, ל' ע"ב: אם קודש הוא (כלומר, כל הרואה), 72 כן פירש לנכון בק"ע (ד"ה ומשני, בל"א) ובס' ניר שהכוונה היא "אם כל זמן שלא עבר את הצופים קודש הוא", וקושיית המקשה דבוקה לדרשה שלעיל שם על הפסוק בזכריה י"ד, כ'. וכן בר"ח נ' א' (על אותה הדרשה בבבלי שם): וכיון שהזכיר אם לא עבר הצופים חוזר, דש"מ דעד הצופים מירושלים הוא חשוב , הוצרך מהאי קרא והיה ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש וכו'. ישרפנו במקומו ? שכן אפילו בירושלים שורפין אותו מעצי המערכה. הרי לך שלדעת המקשה כל הרואה קודש הוא לעניין זה, ומשום הכי שואל למה יחזור לבירה, ישרפנו במקומו. ומתרץ שאפילו אם כל הרואה דינו לעניין זה כירושלים, הרי גם בירושלים מותר לו לשרוף פסולי קדשים מעצי המערכה. 73 עיין במשנתנו להלן פ"ז מ"ח, ובאכסנאי אפילו ציקן איננו, כמפורש בירושלמי שם, ל"ה רע"א, ובבבלי פ"ב א'. וכן אמרו בפירוש להלן שו' 45: הוי לא אמרו לחזור, אלא להקל עליו. כלומר, אם הוא רוצה יכול לחזור וליהנות מעצי המערכה, אבל אם רוצה לשרוף אותו במקומו מעצי עצמו שומעין לו, 74 ועיין בתוספות ובתוספ' שנץ מ"ט א' ד"ה ושורפו, מאירי וחידושי מהר"ם חלאווה שם. ועיין בהמשך הירושלמי ובמשנת שקלים פ"ה מ"ז (והלכה כר"ע שם). ואפילו למ"ד שההן יוצא דינו כנטמא מבפנים, לא אמרו כן אלא בקדשי קדשים, אבל בקדשים קלים לא גזרו (וכסברת הראשונים הנ"ל), ובמקום טומאתו שם שריפתו. ועיין בלשון הר"מ בפ"ד מה' קרבן פסח סה"ג ובפי"ט מה' פסולי המוקדשין ה"ז ומ"ש באו"ש פ"ו מה' בית הבחירה סה"ז. עיין מ"ש להלן שם. ולפיכך אם כותל מפסיק בינו ובין ירושלים אין כאן כל הרואה, כמפורש בירושלמי מגילה פ"א הי"ד, ע"ב ע"ד (עיין בגליון אפרים שם) ובבלי זבחים קי"ח ב'. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ב, נ"ט ע"ב, בבלי שם ל' א'. ועיין היטב בתשה"ג אסף ח"ב (ירושלים תרפ"ט), עמ' 210. ואם לחשך אדם לומר, לפי פירוש הירושלמי והתוספתא, איך תתפרש לשון המשנה "וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש", והרי משנה זו אינו עניין כלל למשנה שלפניה, שבה הטעם הוא משום טירחה, וכאן הטעם הוא משום קדושה. אף אתה אמור לו, כבר פירשו בירושלמי ספ"ג: מן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלם, הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין. כלומר השיעורים שנאמרו בקדשים נאמרו גם בחמץ, ובפחות מכשיעור אין מתירין לו ליהנות מעצי המערכה. וכן מי שיצא מכלל הרואה אין מתירין לו לחזור לירושלים וליהנות מעצי המערכה.

240. מיכן אתה אומ' ההולך לשחוט את פסחו וכו'. וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע חסרות המלים "מיכן אתה אומר", וכנראה שתיקון סופרים הוא. והנכון כלפנינו, ומסדר התוספתא העתיק ממדרש הלכה. וכ"ה במכילתא דרשב"י י"ג, ז', עמ' 39: ולא יראה לך חמץ בטל בלבבך, מיכאן אתה אומר ההולך לשחוט את פסחו וכולה מתניתא. וכע"ז בכמה נוסחאות בספרי ראה פיס' קל"א, ועיי"ש בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 188, ובשנו"ס שם.

341. ולוכל סעוד' אירוסין בבית חמיו. וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"ז. אבל במה"ג שמות, י"ג, ז' (הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ר"ל), בהעתקה ממכילתא דרשב"י הנ"ל חסר כ"ז. וכן ליתא בספרי הנ"ל בנוסחאות שהביאו שם את כל המשנה, עיי"ש בשנו"ס. והיא כמ"ד שסעודת אירוסין רשות, עיין בבלי מ"ט א'.

442. ואם לאו אין חוזר. וכע"ז בכל הנוסחאות. ובמשנתנו הנ"ל: ואם לאו מבטלו בלבו. וכן יוצא ממדרשי הלכה הנ"ל (אפילו מן הנוסחאות שקיצרו והשמיטו את סוף המשנה), שהרי הדברים נסמכו ל"בטל בלבבך". ואף כאן כנראה הפירוש כן, שהרי הלשון "מכאן אתה אומר" מוכיח שהדברים לקוחים ממדרש הלכה שנסמך לעניין הנ"ל. ועיין מ"ש בתוספות רע"א למשנתנו ובתשובה סי' קע"ו, ומה שהשיג עליו בהעמק שאלה צו סי' ע"ד, אות ו'. ועיין מאירי וחי' מהר"מ חלאווה בסוגיין.

542-43. ר' שמעון בן לעזר או' כל סעודה שאינה לשם מצוה אין חבר רשיי וכו'. בבלי מ"ט א', וכגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 138, הערה א'. ואמרו שם: כגון מאי? א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל, ובת ת"ח לעם הארץ. ולפי שיטת הבבלי בכגון דא אינו חוזר, שלא התירו אלא לאכול סעודת מצוה, עיין ר"מ פ"ג מה' חו"מ ה"ט, וסעודת אירוסין של בת ת"ח לע"ה היא סעודת רשות, וחוזר מיד. אבל מן הירושלמי כאן מוכח שלא התירו לבטל בלבו (אם אינו יכול לחזור) אלא לחתן עצמו (בבית חמיו דווקא), משום גדול הוא השלום, עיי"ש ברה"ז, ל' ע"ב. ולפ"ז לכאורה אין הבדל בסעודת אירוסין בבית חמיו בין בת ת"ח לבת ע"ה. ובפירוש אמרו להלן שם: 75 בכי"ל, שרי"ר, ר"ח ועוד, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 425. מהו שביתת הרשות? אצל רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה. הרי לך שאפילו סעודה שיש בה מצוה, דינה כסעודת הרשות 76 עיין במשנת ביצה פ"ה מ"ב ומ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 97 ואילך. לעניין בעור חמץ, ולא התירו בסעודת אירוסין אלא משום דרכי שלום בין חתן לכלה. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' ע"ד אות ו'.