תוספתא כפשוטה על פסחים ג:כ

178-79. כיצד נותנין פיאה לירק לא היו נותנין אלא ללפת ולקפלט וכו'. בבבלי נ"ו סע"ב: ת"ר בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב וכו'. והנכון הוא בכ"י ב' שחסרה שם המלה "בראשונה", והכוונה לאנשי יריחו שלא נתנו פאה לכל ירק, אלא ללפת וכו', עיין דק"ס, עמ' 167, הערה כ'. ובירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א סע"ב: לא היו נותנין אלא מן הלפת ומן הקפלוטות (כגירסת התוספתא). וקפלוטות הם כרישין שיש להם ראש, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 342, הערה 24.

279-80. מפני שלקיטתן כאחד. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל חסר כאן הטעם, אלא שלעיל שם אמרו: ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן וכו', ולקיטתן כאחת, פרט לתאנים, ומכניסו לקיום, פרט לירק. א"ר יהודה אמר רב הכא בראשי לפתות עסיקינן, ומכניסו לקיום ע"י דבר אחר קמיפלגי, מר סבר מכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום וכו', ועיין רש"י. והגאונים 95 תשה"ג הרכבי, סי' שפ"א, עמ' 198, אוה"ג, עמ' 79. והר"ח פירשו "ע"י דבר אחר" ע"י כבישה בחומץ וכדומח, ואנשי יריחו סוברים שהירק שדרכו להכבש מוכנסו לקיום הוא. אבל גירסת התוספתא והירושלמי היא לכאורה קשה מאד, שהרי בפירוש שנינו לעיל פיאה פ"א ה"ז: הירק אע"פ שלקיטתו כאחד, אין מכניסו לקיום וכו'. וכ"ה בתו"כ קדושים פ"א ה"ז, ובכ"מ בבבלי (עיין במסורת התוספתא לעיל פאה הנ"ל, עמ' 43), וכן מוכח מן הירושלמי (עיין להלן). ולפיכך נראה שאנשי יריחו נקטו את הכלל "לקיטתן כאחת" גרידא, כסימן חיצוני בעלמא. ולמעשה לא לקטו את הירק כאחת, בשעה שלא רצו לכבוש אותו, שהרי הוא מתייבש ומתקלקל בתלוש, ואינו דומה לתאינים, שמוכרח לארות אותן מיד כשמתבשלות שלא יתליעו על האילן, כמפורש בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג, ואין כולן מתבשלות כאחת (עיין ירושלמי הנ"ל). ולדינא לא איכפת לנו אם אינו לוקט את הירק כאחת, והעיקר שהוא כולו מתבשל כאחת, וראוי ללוקטו כאחת, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 132, שו' 30–31. ואנשי יריחו סוברים שכל ירק שנוהגים ללקטו כאחת, מפני שכובשים ממנו, אף הירק לאכילה חייב בפיאה, וכמו שאמרו בירושלמי פאה פ"ג ה"ג, י"ז ע"ג (על משנתנו שם: המחליק בצלים לשוק וכו'): על דעתיה דר' ירמיה ירק חייב בפיאה? מינו מכנסו לקיום. מה עבד לה ר' יוסי. גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש. 96 בשאילתות קדושים ריש סי' צ"ח (לפי גירסת כ"י): ובצלים כיון דחזו ליבושינהו וליבשלינהו ומינטרי, אע"ג דבשעתיה אכיל להו חייבין וכו'. ועיי"ש בהעמק שאלה אות ב'. ולדעת אנשי יריחו אין הפרש בין מכנסו לקיום ע"י שמתייבש מאליו ובין מכנסו לקיום ע"י מעשה, וכל שלמעשה לקיטתו כאחת כולו חייב בפיאה, ולפיכך אמרו מפני שלקיטתן כאחת, כלומר, מפני שלמעשה לוקטים אותן כאחת, ומקיימים אותן ע"י כבישה, 97 רש"י בסוגיין פירש "מכניסו לקיום ע"י דבר אחר" שלא כפירוש הגאונים והר"ח שהזכרנו לעיל בפנים. וכנראה שלשיטתו ידק שדרכו להכבש חייב בפיאה לכולי עלמא. וכן משמע קצת בר"ש פיאה פ"א מ"ג שכתב: דקליות מכניסן לקיום ע"י שמייבשין אותן לתנור (כלומר, קיום ע"י מעשה). ולפירש"י אם מכניס את עלי הלפתות יחד עם הלפתות בטלים העלים לגבי הלפתות, ואף העלים חייבים בפאה לשיטת אנשי יריחו. ולדברי ר"מ עשו שלא כרצון חכמים, אבל לא מיחו בידם, אע"פ שפוטרין אותן מן המעשרות. ועיין שיטת ר"מ לעיל שביעית פ"ה הי"א, ומ"ש בח"ב, עמ' 555 ואילך. ופשיטא שיש לחלק. כשיטת הבבלי, לפי פירוש הגאונים והר"ח.

380. ר' יוסה אומ' אף לכרוב. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: נותנין פיאה ללפת ולכרוב. ר' יוסי אומר אף לקפלוט. ותניא אידך היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט. ר' שמעון אומר אף לכרוב. והעמידוה בבבלי שם שכ"ע מודי שנתנו פאה ללפת, ור' יוסי הוסיף קפלוט ללפת, ושנה: ללפת ולקפלוט, ור' שמעון הוסיף כרוב ללפת, ושנה: ללפת ולכרוב, והת"ק של ר' יוסי הוא ר' שמעון, והת"ק של ר' שמעון הוא ר' יוסי.

480-81. אמ' ר' יוסה מעשה בבנו של בן נבו היין שנתן וכו'. וכ"ה בקג"נ, ובד: של בן נבו היו וכו', ובכי"ע: בבנו של בוהיין וכו'. וכן בבבלי נ"ז א': בן בוהיין וכו'. 98 וכן גרס בבבלי גם בה"ג ד"ו ה' פיאה, י"ד ע"א. ובד"ב שם, עמ' 638: מעשה בבנו של בהיין. ובר"ח נ"ז א': בן נכי היין וכו'. ובכי"ל: בבנו של גביהיי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מעשה בבן מביא יין וכו'. ובגנזי שכטר ח"א, עמ' 433: בבן מביאיין וכו'. ובקונדרס אחרון של הילקוט: בבן בו היין וכו' (וכנראה שצ"ל: בוהיין, במלח אחת, כגירסת הבבלי וכי"ע בתוספתא). ובאסתר רבה פ"ב (לפסוק בהראותו): עובדא הוה בגברא חד דהוה שמיה ברבוהיון הלכו רבותינו אצלו וכו' (המעשה שהובא להלן בירושלמי). וכנראה שעיקר הגירסא היא "בן בוהיין", או "בר בוהיין", ופירושו בעל הבהונות הגדולים, כמו ששער ר"ש קליין בלשוננו ח"א (תרפ"ט), עמ' 331, עיי"ש.

581. שנתן אביו פאה ללפת וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא. אבל בירושלמי ובבבלי הנ"ל: פיאה לירק וכו'.

682-83. ונתן להם כפלים במעשר וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל, קג"נ ובבלי הנ"ל: במעושר. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ואף לפנינו צריך לנקד את העי"ן בקבוץ.