תוספתא כפשוטה על פסחים ג:יט

168. ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו'. כל הברייתא נעתקה בלי הזכרת שם המקור בה"ג ד"ב, 89 בה"ג ד"ו ה' פאה, י"ד ע"ב, חסרה ברייתא זו. ונראה שאף בה"ג ד"ב היא הוספה מאוחרת ע"פ התוספתא. עמ' 638, והעתיק מן התוספתא, ולא מן הבבלי, שהלשון שם אחר. עיין בבלי נ"ו א', מנחות ע"א א'. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ח, שהיא משנת ר' יהודה, עיין להלן.

269-70. מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום. בה"ג הנ"ל. ובערוך ערך נסן הביאה מן התוספתא, מפני שבמשנתנו ובברייתות שבבבלי לא נזכר בפירוש "בערבי פסחים", אעפ"י שהעניין הוא ברור. וטעם ההיתר פירש במיוחס לר"ג וברש"י מנחות ע"א א' מפני שסברו שהרכבת דקלים אינה מלאכה חשובה. ובמאירי בסוגיין פירש שאנשי יריחו סברו שלא אסרו מלאכה אחר חצות אלא במקום קרבן, בירושלים, עיין בבעל המאור רפ"ד. אבל בערוך הנ"ל בשם הקדמונים (עיין אוה"ג עירובין, עמ' 92): שאם תשהה הרכבת דקל יום אחד יופסדו פירות הדקל, ואותן הדקלים שישארו בלא הרכבה לא יצליחו, ואם יצטרכו הרכבה ביום י"ד בניסן, הקב"ה חס על ממונן של ישראל וכו', שאם יעבור זמן אפילו יום אחד יופסדו וכו'. ועיין על טיב ההרכבה בבבלי נ"ו א', ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 492, הערה 61.

370. וכורכין את שמע. התוספתא מבארת אותו להלן.

4וקוצרין לפני העומר. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בברייתא שבבבלי כאן נ"ו א' ומנחות ע"א א'. אבל בכי"ע: וגודשין וקוצרין. וכבר הסדר (גדישה לפני קצירה) מוכיח שיש כאן תיקון והוספה שלא במקומה. 90 ועיין מ"ש להלן, שו' 74–75, ד"ה וגודשין. וכן בקג"נ נוסף בגליון בכ"י מאוחר: וגודשין. אבל בתוספות מנחות ע"א א' ד"ה וקוצרין העירו: יש ספרים שכתוב בהן בדברי ר' מאיר קוצרין וגודשין, וכן בתוספתא. וכ"ה באמת בה"ג הנ"ל, וכן בכי"מ שבבבלי שם (עיין דק"ס מנחות, עמ' 174) ובכי"א שבבבלי כאן (עיין דק"ס, עמ' 166, הערה ב'). אבל אין ספק שגירסת רוב הנוסחאות בתוספתא ובבבלי נכונה, ובדברי ר"מ לא שנו אלא "קוצרין". ועיין מ"ש להלן.

570-71. שלא כרצון חכמים מתירין גיזיות של הקדש. בד: גיזות וכו'. ובכי"ע: גמזיות, וכן בה"ג הנ"ל: בגמזיות, ועיין להלן בתוספתא. ובבבלי הנ"ל: ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה, וכ"ה במשנתנו בקצת נוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 163. ועיין ערוגת הבושם, הוצ' ר"א אורבך, ח"ב, עמ' 110. וכתב הגאון (אוה"ג, עמ' 78): "וששאלת גיאזיות של הקדש מאי ניהו? ולא כן הוא אלא גואזיות וכו' ענפי אילנות של הקדש וכו' ". ואף לפנינו צ"ל: גווזיות. וכבר הראינו בח"א, עמ' 361, שפירות השקמה והחרוב יצאו מן הגזע, ונראו כענפים, ולפיכך קראו את פירותיהן גווזיות (או גמזיות), עיין מש"ש. ברם בכי"ל ובקג"נ גורסים במקום בבא זו: גודשין לפני העומר, 91 אלא שבספרים שגרסו ברישא "וקוצרין וגודשין" גרסו כאן בסיפא כבשאר נוסחאות התוספתא ובה"ג. ועיין בבלי כאן בכ"י אוקספורד (לפי דק"ס, עמ' 166) ומנחות בכי"מ (לפי דק"ס שם, עמ' 174). ואף בבבלי הנ"ל גרסו בבא זו. ולפ"ז ברור שאף ר"מ לא התיר לכתחילה אלא קצירה, אבל גדישה עשו שלא ברצון חכמים, 92 משום שבגדישה חששו שמא ישכח ויאכל. ועיין במשנת מנחות פ"י מ"ה וברש"י שם ע"א סע"א. ואף לדעתו לא מיחו בידם במקום שעשו שלא כרצון חכמים, עיין מ"ש להלן סד"ה ואוכלין נשרים. וכן היה גם לפני הירושלמי, עיין להלן. ובמשנת מנחות בפ' ר' ישמעאל (פ"י מ"ח): קוצרים בבית השלחים שבעמקים, אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים. ואמרו עליה (כמו שפירש לנכון בפ"מ) בירושלמי כאן פ"ד רה"ט, ל"א ע"ב: מאן תנא קוצרין. רבי מאיר (כלומר, שאמר בפירוש ברישא שלפנינו שקוצרין ברצון חכמים). מאן תנא גודשין ר' יודה (כלומר, שאמר להלן בתוספתא שגודשין ולא מיחו בידם חכמים) וכו'. כל עמא מודיי שקוצרין 93 כלומר, גם ר' יהודה מודה שקוצרין ברצון חכמים, כמפורש במשנת מנחות פ"י מ"ה (בבלי ס"ז ב'). ויריחו בית השלחין שבעמקים היא, ואין מביאין את העומר ממנה, עיין להלן. ועיין במנחות שם ס"ח א', ולפי המסקנא המשנה מתפרשת כפשוטה, שקצרו מבית השלחין. ועיין מ"ש הראב"ד בפירושו לתו"כ אמור פרש' י' ה"י, ק' ע"ג. וכל עמא מודיי שאין גודשין (שהרי גם ר"מ אומר כאן שגדשו שלא ברצון חכמים, ואף לדעתו לא מיחו בידן, עיין מ"ש לעיל), מפליגין (=מה פליגין) בהרכב דקלים, ר' מאיר אומר מרכיבין וכו', כלומר, הם חולקים בשאר הדברים, אבל בגדישה כ"ע מודי שעשו כן שלא ברצון חכמים, ומשנת מנחות היא ככולי עלמא. ובבבלי שם ע"א א' העמידוה כר' יהודה מפני הלשון "ולא מיחו בידם חכמים" שהוא לשונו של ר' יהודה להלן, ועיין מש"ש.

671. ואוכלין נשרים בשבת. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. ובבבלי הנ"ל: ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן גרסו בבבלי להלן בדברי ר' יהודה, והוא מהסיפא כאן, להלן הכ"א. אבל בה"ג הנ"ל: ואוכלין מתחת הנשרין, וחסרה שם המלה "בשבת". והוא לשון המשנה כאן פ"ד מ"ח, לפי גירסת כי"ב וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 163, הערה ת'. וכן ליתא בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף בספריה של ביה"מ כאן, במשנה שבירושלמי כי"ל (ונוסף שם "בשבת" בגליון), בפיסקא שבירושלמי ובקטעים שבגנזי שכטר ח"א, עמ' 443. וכן מוכח מסוגיית הירושלמי שאמרו שם: מה נן קיימין, אם בנשרו מערב יום טוב, דברי הכל מותר. אם בנשרו ביום טוב דברי הכל אסור. אלא כי נן קיימין בסתם. וכתב הר"א אזכרי (לפי מלא"ש למשנתנו כאן): "ובירושלמי ריש מסכת ביצה, ספק היום נשרו, ספק מאתמול נשרו פלוגתא דר"ג ורבנן, כדאיתא בריש אין צדין בבבלי ובירושלמי, ור"ג דשרי התם כאנשי יריחו, ורבנן דהתם כרבנן דהכא". וכוונתו לירושלמי ביצה פ"א ה"א, ס' ע"א: מה, כמאן דאמר ספק הכן אסור (כלומר, כרבנן של משנת ביצה פ"ג מ"ב), ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר (כלומר, ר"ג במשנתנו הנ"ל) וכו', נשרים ספק מהיום נשרו, ספק מאתמול נשרו וכו'. ומכאן שספק נשרים במחלוקת שנויה. ועיין בבלי נ"ו ב', בבעל המאור ובמלחמות שם ובפירושים שהביא במאירי שם. ואפשר שמשום שר"ג מתיר ספק הכן, לא מיחו בידם חכמים, אעפ"י שעשו שלא כרצונם. וכן במשנת מנחות פ"י מ"ה: שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר. ואף שם מסתבר שלא מיחו בידם.

771-72. ונותנין פיאה לירק. נתבאר להלן בתוספתא.

873. אלא שלשה מיחו בידן וכו'. ומשנתנו כאן פ"ד מ"ח היא כר' יהודה.

974-75. וגודשין וקוצרין לפני העומר ולא מיחו וכו'. בשאר כל הנוסחאות כאן: וקוצרין וגודשין וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכנראה שבטופס העיקרי שממנו הועתק כי"ו חסרה המלה "וקוצרין" (עיין מ"ש להלן), ונוספה שלא במקומה, עיין מ"ש לעיל ברישא (שו' 70) ד"ה וקוצרין. וכן במשנתנו הנ"ל: וקוצרין וגודשין, וכ"ה במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, משניות על קלף הנ"ל, פיה"מ להר"מ, מאירי ועוד. וכן היה לפני רש"י אלא שהגיה, ועל פי הגהתו השמיטו מלה זו בכי"מ ובכ"י פרמה. אבל אין ספק שאין צורך בהשמטה, והנכון הוא כמו שפירש הר"א אזכרי (לפי מלא"ש למשנתנו): "דחדא קתני, כלומר והשלישית שלא מיחו היינו שגודשין אחר הקצירה המותרת, ומשום דלא שייך גדישה רק אחר הקצירה נקט קוצרין וגודשין, וכן יש מי שפירש בבבלי בברייתא דקתני תרווייהו, ומתרץ תלמודא (נ"ו ב', מנחות ע"א ב') סמי מכאן קצירה, כלומר כאילו לא נזכרה, דכדי נסבה". נמצאנו למדים שבהלכה זו אין הבדל בין ר' יהודה ור' מאיר, ושניהם מודים שקוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ושניהם שנו את המניין שלשה ושלשה, ור"מ שנה "גודשין" בסיפא, 94 עיין מ"ש לעיל, שו' 70–71, ד"ה ברם. ור' יהודה שנאה ברישא. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 593, עיי"ש, ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל.

1075. מתירין גזוזיות וכו'. צ"ל: גווזיות וכו', וכ"ה בקג"נ, עיין מ"ש לעיל שו' 70–71.

1176-77. אומ' שמע ישראל וגו', ולא היו מפסיקין. בבא זו היא מדברי ר' מאיר, וכן מפורש בירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב, ובבבלי נ"ו א'. והלשון "כורכין את שמע" כוונתו שהיו קוראין את שמע בכרך אחד, כלומר בלי הפסקה, כלשון התוספתא מגילה פ"ג הי"ז: אין קורין בתורה פחות משלשה פסוקים בכרך אחד, דהיינו בלי הפסק. וכן בירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א (ובמקבילות): מהו לשתותן בכרך אחד, כלומר מהו לשתות את הארבע כוסות בלגימה אחת (ἀμυστί), בלי הפסק. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה במהות הכריכה, ר' מאיר סבר שאמרו את הפסוק הראשון של ק"ש ולא הפסיקו. ועדיין אין אנו יודעים אם לא הפסיקו בין פסוק זה לפסוק שלאחריו, והיינו ברוך שם כבוד מלכותו וכו', ואמרו את שניהן בכרך אחד, או שלא היו מפסיקין בתיבות של "שמע ישראל" עצמו. ונחלקו בזה בירושלמי הנ"ל: א"ר אחא וכו' שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה וכו', ר' יוסה אמר וכו' שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. ועיין בבלי נ"ו א', ובראשונים שם, ועיין בסדור רב עמרם, ו' ע"א (השלם, ק"ג ע"א), תוספ' מנחות ע"א א' ד"ה וכורכין ובשטמ"ק שם, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 68 ואילך. ולכל הדעות הנ"ל לא דבר ר"מ אלא ביחס לפסוק הראשון בלבד. אבל לדעת רבא (או רבה) בבבלי הנ"ל כיוון ר"מ לכל הפרשה הראשונה של ק"ש, ולא היו מפסיקין בין "היום" ובין "על לבבך", עיי"ש.

1277-78. מפסיקין היו אלא שלא היו אומ' ברוך שם וכו'. כלומר, מפסיקין היו בין תיבה לתיבה, או בין שמע ישראל ל"ואהבת" (עיין מ"ש לעיל), אלא שהפסיקו בשתיקה גרידא, ונתנו ריוח בין הדבקים, אבל לא הכניסו את הפסוק "ברוך שם וכו' ", וקראו את שמע והפסוק ואהבת וכו' בכרך אחד, בלי פסוק אחר באמצע. ועיין בבלי נ"ו א', גנז"ש ח"א, עמ' 122 ואילך, דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 68 ואילך, ובהערות שם. ועיין דק"ס, עמ' 156, הערה ט', ומן התוספתא והירושלמי ברור שהנכון הוא כגירסא שלפנינו, ולא עוד שלפי הגירסא "היו אומרין", צריך להדחק ולפרש "כורכין" שאמרו את הכל בקול רם, כלומר, שאמרו את שני הפסוקים בנעימה אחת, אעפ"י שנתנו ריוח בין הדבקים.