תוספתא כפשוטה על פסחים ג:כב

186. כיצד מתירין גזוזיות וכו'. בכי"ע, כי"ל וד: גמזיות וכו'. ובקג"נ: גוזיות וכו', וצ"ל: גווזיות וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 70–71.

287-88. אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות עצמן וכו'. בבבלי נ"ו ב': ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסיקינן, וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין (מעילה פ"ג מ"ו). ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא, איסורא מיהו איכא. ועיין בתוספ' מנחות ע"א ב' ד"ה ומתירין. ועיין בברייתא של אבא שאול שהביא בבבלי שם, ולהלן בתוספתא זבחים פי"א הי"ז ומנחות פי"ג ה"כ. ברם בירושלמי פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב: אמרו להן חכמים אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין. אמרו להן, אבותינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות וכו'. מה רבנין סברין מימר קורות ופירות הקדישו ? אפילו תימר קורות הקדישו ופירות לא הקדישו צריכא לרבנין, המקדיש שדה אילן מהו שישייר לו מן הגידולין וכו'. ועיין במקבילה בפיאה ספ"ז, כ' ע"ג, ומ"ש בס' ניר שם, ודבריו ז"ל לא נתחוורו לי. ומשיטת הירושלמי ברור שהשאלה היא אם אדם יכול להקדיש שדה אילן לבדק הבית, ולשייר לעצמו זכות היניקה בקרקע ואת הפירות הבאים לאחר מכאן. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקס"ג ובחידושיו לב"ב (לפי שטמ"ק) ע"א ב' נקט כדבר פשוט שאין המקדיש לבדק הבית יכול לשייר לעצמו זכות יניקה בקרקע, אלא דווקא אם שייר לעצמו בפירוש גם את מקום היניקה. ובחידושיו לנדרים כ"ט ב', וכן בשו"ת שלו ח"ג סי' קכ"ב, העיר על דברי הירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים, מכרה בתוך שלשים אינה מכורה. הקדישה (כלומר, הקדש אחר) לא קדשה. ליידא מילה א"ל לאחר שלשים, לשייר לו גיזה ועבודה, והסיק שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי (עיין לעיל שם בירושלמי), אבל דעת הבבלי היא שאין אדם יכול לשייר לעצמו זכות יניקה. 99 ועיין מ"ש בעמודי ירושלים לירושלמי גיטין פ"ז ה"ג, עיי"ש בגליון ש"ס ראם, מ"א ע"א. והשוה הי' הרשב"א נדרים הנ"ל (בפנים) לעיל שם כ"ט רע"ב. ועיין רש"י ערכין י"ד א'. וראיתי בס' קהלת יעקב להר"י אלגזי, תוספת דרבנן אות ת' (ד' שאלוניקי, קי"א ע"ג) שהעיר שמן הירושלמי מוכח שאפילו בקדשי מזבח יכול לשייר לעצמו גיזה ועבודה, והוא בניגוד גמור לשיטת הבבלי חולין קל"ה א'. ועיין להלן שם (קי"א ע"ד) שהעיר שמן הבבלי חולין שם מוכח בפירוש שבקדשי בדק הבית יכול לשייר לעצמו זכות הגיזה, אם מקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה. ברם בחולין שם מוכח שרבא חולק על ר' ינאי, ואפשר שסובר הרשב"א שלרבא אם הקדיש את בהמתו חוץ מגיזתה וכחישתה אסור בגיזה, ולפיכך לא היה יכול לדרוש צאנך ולא צאן הקדש, עיין בתוספות שם ד"ה במקדיש. 100 ועיין ר"מ פ"י מה' בכורים ה"ב ובלשונות הר"מ להרדב"ז סי' ר"ל. והלכה כרבא שהוא בתרא, וכסתם התלמוד בב"ב. ועיין ברש"י ובתוספות מעילה י"ג א', ומוכח מדבריהם שהם סוברים שאדם יכול לשייר לעצמו זכות היניקה בהקדש אפילו בקדשי מזבח. אבל מתוך המשנה עצמה אין שום הוכחה, עיין בתוספות שם ד"ה הפועלין (אבל אף הם סוברים שיכול להתנות לפני שהקדיש, עיי"ש), ובפיה"מ להר"מ שם ובחבורו פ"ג מה' מעילה הי"ב ובהשגות שם. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 290, שו' 24. ועיין מה שהאריך בשער המלך פ"ה מה' ערכין הי"ז והי"ח.