תוספתא כפשוטה על פסחים ד:א

11. הביא אשמו ולא הביא גזילו לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזילו וכו'. במשנתנו פ"ה סמ"ג: שחטו (כלומר, לפסח) קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו, עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר. ולמשנה זו נסמכו כאן הבבות הבאות. ובתוספות זבחים ק"ג ב': דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו, אלא תעובר צורתו וכו'. ובמשנת ב"ק ספ"ט שנינו (לעניין גזל את הגר ונשבע לו): הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא. וכן בספרי זוטא נשא, עמ' 231: אשר יכפר, פרט שיקדים איל לכסף. ועיין להלן. ובתוספתא ב"ק פ"י סהי"ח הובאה הברייתא שלנו. ברם הלכה זו אינה נמצאת בשום מקום לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרשי הלכה, ואף הר"מ השמיט את שתי הבבות הראשונות שלנו. ופירש בח"ד כאן שהדין דין אמת ובכל שלש הבבות לא יהא ממרס בדמו, אלא תעובר צורתו. אבל בב"ק חזר בו ופירש שהלכה זו אינה אלא במצורע (עיין מ"ש בסיפא כאן), ובשתי הבבות הראשונות אין מחוסר זמן לבו ביום, ודינו כדין הפסח שבמשנתנו. והתנא שלנו סובר שיש מחוסר זמן לבו ביום, ואינה הלכה, ולפיכך השמיטה הר"מ. וכן נקטו בפשיטות בתוספות זבחים הנ"ל ובתוספ' הרא"ש לב"ק קי"א א' (לפי שטמ"ק) שיכול להביא גזילו בין שחיטה לזריקה, אלא שבזבחים הקשו מן התוספתא כאן. ועיין בחידושי הראב"ד שם, עמ' ש'.

22. תעבר צורתו וכו'. כלומר, מחכים לו עד שנפסל בלינה (כפירש"י ורוב המפרשים), ואינו נשרף מיד, מפני שהוא פסול מחמת מחוסר זמן בבעלים, ואינו פסול הגוף, עיין להלן פ"ו, שו' 39–40. ובר"ח ל"ד ב', ע"ג ב', פירש שעיבור צורה הוא סרחון הבשר עד שנפסל מאכילה. וכן פירש הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט, שקלים פ"ז מ"ג, וכן משמע בחיבורו פ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ. ועיין בפיה"מ זבחים פ"ו מ"ד. 1 בס' זכר יצחק להגר"י מפוניביז' סי' ל"ה, קמ"ב ע"א, חידש שכל עניין נותר הוא מפני קלקול הבשר, אלא שבשלמים לא הקפידה התורה עד ב' ימים ולילה אחד, אבל יותר מכאן אין לו כבר טעם בשר, והביא ראייה מסנהדרין ע' א', עיי"ש. ולפי דבריו אין חילוק בין פירש"י והר"מ. ומדברי הר"ש בשביעית יש קצת דאייה לדבריו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 458, וברשב"ם ב"ב צ"ה ב'. ברם בר"ח ע"ג ב' מפורש: ותעובר צורתו, כלומר, ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר עליו אדמומיות אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת, ויצא לבית השרפה. ומלשונו מוכח שאינו עניין לשיעור נותר. וכן מוכרח גם מדברי הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ט שפירש את משנתנו (הפסח שיצא, או שנטמא, ישרף מיד): "הכוונה יצא מן הבית שנאכל בו". ותמהו עליו והרי אין לאו בהוצאה אלא בשעת אכילה, והיינו בליל פסח, וכיצד אפשר לומר "ישרף מיד", והרי יום טוב הוא. ברם ברור שהר"מ פירש "מיד" לאו דווקא, אלא דינו שישרף מיד, ואם אי אפשר לשורפו מיד אחר ההוצאה, שורפין אותו מיד בט"ז בבוקר, מה שאין כן "אם נטמאו הבעלים, או שמתו, תעובר צורתו ויצא לבית השרפה" (כ"ה הגירסא ברוב נוסחאות המשנה, ולא נזכד שם "בששה עשר"), כלומר, מחכים עד שיסרח הבשר, ואפילו לאחר ששה עשר בבוקר. ומכאן מוכח שלשיטת הר"מ אין עיבור צורה עניין לשיעור נותר, שאם לא כן פסול גוף בפסח בליל פסח ופסול מכשיר שוים לזמן שריפתן. ובעל כרחנו אנו אומרים שהר"ח והר"מ סוברים שקדשים האסורים באכילה מותר להלינם (עיין במנחת חינוך סי' קמ"ב שהביא כמה ראיות להלכה זו), ואין בהם דין נותר, ולפיכך מחכה עד שיסרח הבשר.

3הביא אשמו ולא הביא מעילתו וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י סהי"ח בד ובכי"ו. ופירושו המועל בקדשים שהביא את קרבן האשם שלו ולא הביא את קרן המעילה וכו'. וכלשון זו גם בבבלי ב"ק ספ"ט, בהוצאות שלפנינו. אבל בתוספ' רי"ד, בחי' הראב"ד שם, ובפירושו לתו"כ, חובה פ"כ ה"ט, כ"ו סע"ב, גרס שם: מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו שלא יצא, ופירש מעילתו, קרבן מעילתו, ואשמו קרן האשם. ובתו"כ שם לא דברו אלא בהביא זה בלא זה, וזה בלא זה, ולא הזכירו הקדמה. ואף בבבלי אין זכר להלכה שלנו. ועיין מ"ש לעיל.

44. מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמיה וכו'. וכ"ה להלן ב"ק פ"י הי"ט. וכן בתוספ' הר"ש משנץ כאן נ"ט א': דבהדיא קתני בתוספתא הביא חטאתו קודם לאשמו לא היה ממרס בדמו וכו'. והברייתא הובאה בבבלי מנחות ה' א', ופסקה הר"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג. ובתוספתא נגעים ספ"ח: שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ואשמו, בין שהקדים חטאתו לעולתו וכו' מה שעשה עשוי וכו', הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ודין זה הוא במחוסר כפרה גרידא, עיין בתוספות שם ד"ה ואי, ועיי"ש ד"ה שחיטה. ועיין מ"ש להלן, שו' 9–11 סד"ה ובירושלמי, ובהערה 10 שם, ובד"ה ומסתבר. ולפני הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א היתה כנראה ברייתא בזבחים צ"א ששנתה שאף אדם החייב חטאת ואשם על עבירה אחת (עיין כריתות פ"ג מ"ד), חייב להקריב את החטאת תחילה, 2 מפני שהיא מקודשת יותר מן האשם, עיין במשנת זבחים פ"י מ"ב, ומדברי הרמב"ן משמע שהיה להם דרש על הפסוק "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו', י"ח), עיי"ש. והיא לעיכובא. וכן הם כותבים (קידושין י"ג א'): וקשה דהא אמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט, לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ותצא לבית השרפה וכו'. ולפנינו בזבחים שם אין זכר לזה.