תוספתא כפשוטה על פסחים ג:ד

19. חמץ שירד לתוך הבור הרי היא כמבוער. וכע"ז בד (אלא ששם בטעות: חמרן) ובקג"נ. וכ"ה בכי"ל אלא ששם חסרה המלה "הבור". ובכי"ע: חמץ שנפל לתוך הבאר וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא ברוקח סי' רע"א. ובר"מ פ"ב מה' חו"מ הי"ד: היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו וכו', ומקורו בבבלי י' ב', עיין בהשגות שם. ובס' מנוח על הר"מ שם, ז' ע"א: והכי גרסינן בתוספתא פ"ג 11 כחילוק הפרקים שלפנינו. דככר בבור א"צ סלם להעלותו, והרי הוא כמבוער וכו', ואפשר דכיון דאשתכח בתוספתא דא"צ פסק הכי דבבטול סגי וכו'. ובחק יעקב או"ח סוף סי' תל"ח הביא את הרוקח שגרס "באר" במקום "בור" וחילק בין בור שאין בו מים ובין באר שיש בו מים, ועיין במשבצות זהב שם. 12 ולדעתו צ"ל שהמים שבבאר הם סרוחים. ברם כבר פירש לנכון בצפנת פענח על הר"מ הנ"ל שהברייתא שלנו אינה עניין לדין הבבלי, וכאן מדברים בבור שאינו יכול להעלותו משם. וכן מפורש לעיל מע"ש פ"א ה"ו: או שנפל כיסו לבור, אע"פ שיודע שהוא שם, אין מחללין אותו עליהן, ואם חלל לא קנה מעשר, כלומר, מפני שהכיס אינו ברשותו כלל. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 718, שו' 20. ולפ"ז אפילו לבטל אינו צריך. ובמכילתא דרשב"י י"ב, י"ט, עמ' 23: רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו' חמץ שנפלה עליו מפולת, או שנפל לתוך הבור, או לתוך הדות, או לתוך הפיטוס, אם יכולין הכלבים וחזירין לחפש אחריו ולהוציאו אתה חייב וזקוק לבער אותו, ואם לאו אי אתה זקוק לבערו. ואמר רב חסדא בבבלי (ל"א ב'): וצריך שיבטל בלבו. 13 במשנתנו שם לא נזכרה אלא מפולת ותנאי רשב"ג שצריך שאין הכלב יכול לחפש אחריו, ועליה אמר רב חסדא שצריך לבטל בלבו. ופירש"י: שמא יפקח את הגל במועד, ונמצא עובד עליו. ובמכילתא כאן מדברים בבור שיכול להוציא משם, דומיא דדות ופיטוס, ולפיכך דברי רב חסדא קיימים על כל הברייתא שם.

210. קמח קלי שירד לתוכו דלף אין בו משום חמוץ. וכ"ה ("קמח קלי") בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע חסרה המלה "קמח". ובבבלי ל"ט ב': תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא, והוא דעביד טיף להדי טיף. ופירש בה"ג ה' פסח ספ"א (ד"ו כ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 134): דמי לעיסה דכמה דמיעסקי בה לא מחמצא ושריא. וכמה מן המפרשים הגיהו בתוספתא ע"פ הבבלי ומחקו את המלה "קלי". ברם קשה להגיה את כל הנוסחאות, ואף בעיטור ה' מצה ומרור מביא את הברייתא שבבבלי, ומעיר: "ובתוספתא קמח קלי ". ולפי גירסא זו משמע שהתוספתא חולקת, וקמח קלי הוא קימחא דאבישונא, 14 עיין רש"י ל"ט סע"ב, ושבת קנ"ה סע"ב. ואמרו בבבלי ל"ט ב': לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר, ואתי לידי חימוץ. ולפ"ז אם בשיל שפיר מותר, שהרי האפוי שבשלו אינו בא לידי חימוץ, עיין בבבלי לעיל שם, ועיין בארחות חיים ה' חו"מ, ח"א סי' ס"ב, ע"ב ע"ד. ומכאן משמע שאפשר לפרש את התוספתא שבדיעבד אין חוששין בקמח קלי שמא לא נאפה כהוגן, ומותר, מפני שאין האפוי מחמיץ, ואופין אותו מיד, אבל בקמח רגיל אף בדולף חוששין. ולעיל חלה פ"א ה"ד שנינו: קמח קלי שגבלו ועשאו עיסה חייב בחלה. ואפשר שקמ"ל ג"כ שאעפ"י שאין גיבול ממש בקמח קלי 15 עיין בבלי שבת קנ"ה סע"ב ואילך, ולעיל שבת פי"ב, שו' 47. מ"מ חייבת בחלה, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 793 ואילך.

311. השורה חטין ושעורין במים והחמיצו הרי אילו אסורות. וכע"ז בד ובקג"נ. וכן בטאו"ח סי' תס"ז וביבין שמועה להרשב"ץ, ל"ב ע"א. ובירושלמי ספ"ב, כ"ט ע"ג: שרה חיטין ושעורין במים, נתחמצו אסורות, לא נתחמצו מותרות. ובכי"ל: שרה חטין במים והחמיצו הרי אלו אסורות. ובכי"ע: נפלו שעורים במים ונתבקעו הרי אילו אסורות. ועיין להלן בסיפא. ובבבלי מ' א': ת"ר אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות וכו', ולא נזכרו חטים בברייתא, ונחלקו שם בגמרא אם מותר ללתות חטים משום שאינן ממהרות להחמיץ כשעורים, או שנקטו שעורים וכ"ש חטים, עיי"ש. וכמה הלכתא רברבתא אפשר ללמוד מברייתא זו, שהרי כמה מן הראשונים סוברים שלא התירו אלא לתיתה משום שמתעסק בהן, אבל אם נפלו למים ונחו שם אסורות, 16 רא"ש פ"ב סי' כ"ז וטאו"ח סי' תר"ז בשם רבינו אפרים. ולשון התוספתא כאן אפשר לפרש ששרייה היא לתיתה, כלומר שנותן אותן למים ומוציא אותן מיד, אבל לפי גירסת כי"ע "שנפלו", מוכח שאפילו אם לא נתעסק בהן מותרות, אם לא נתבקעו. והר"א ממיץ 17 לפי הגה"מ פ"ה מה' חו"מ אות ו', פיסקי ריקנטי סי' קס"א. פסק שלא התירו אלא בזליפה שהיא מועטת "אבל במקום שרייה מרובה אפילו לא נתבקעו" אסורות. וכן פסקו הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 42) שלא התירו אלא לתיתה משום "שהראשונים היו זריזים ויודעים ללתות". ובטאו"ח סי' תס"ז הנ"ל השיג מכאן על שיטת הראבי"ה 18 ח"ב סי' תס"ב, עמ' 78. ועיי"ש סוף סי' תי"ח, עמ' 33. הסובר שצונן אינו מחמץ. וכבר השיבו הראשונים 19 עיין בב"ח סי' תס"ז וביבין שמועה להרשב"ץ, ל"ב ע"א, ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 33, הע' 15. שכאן מדברים שהחמיצו אחרי שהוציאון מן המים.

411-12. ר' יוסה או' השורה שעורין במים ונתבקעו הרי אילו אסורות. וכע"ז גם בד, כי"ל וקג"נ. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' שרה חטים ושעורים במים והחמיצו הרי אילו אסורות. וכן ברוקח סי' רפ"ט: בפ' כל שעה אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת ונתבקעו אסורין. בתוספת' ר' יוסי אומר שרה חטין ושעורין במים והחמיצו אסורות. אבל לגבי עיסה אמרו תפח' תלטש בצונן. והעתיק כגירסת כי"ע, ורבינו מחלק בין חטים ובין עיסה, כמו שכתב בטאו"ח סי' תס"ז ובראשונים שציין בב"ח שם. ולפי הגירסא שלנו בתוספתא משמע שדברי ר' יוסי היא הברייתא הסתמית שבבבלי, ולא נקטו כאן ר' יוסי אלא משום סיפא (לעניין חומץ), והיא מחלקת בין שעורים וחטים (בניגוד לת"ק), והוא כשיטת הרא"ה שהביא הר"ן. (באורי הגר"א או"ח סי' תס"ז ס"ק ט').

512-13. ובחומץ בין כך ובין כך מותר מפני שהחומץ צומתן. וכע"ז בד, בכי"ל, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. אבל בקג"נ: החומץ בין כך וכו'. ולפי גירסת כי"ע לעיל משמע שבחומץ בין נפלו ובין שריין, בין נתבקעו ובין נתחמצו מותר, והוא לכאורה תמוה. אבל לפי גירסת קג"נ הנ"ל אין מדברין כאן על החטים והשעורים אלא על החומץ, 20 וכן אפשר לפרש אף את הגירסא שלנו. תדע לך שהוא כן שלמעלה נקטו "אסורות", "מותרות", לשון רבים, וכאן אמרו: מותר. ומדברים שהחמיצו אחרי שהוציאן מן החומץ, ואפשר שהחמיצו אח"כ מחמת לחלוחיתן שעליהן (עיין להלן גירסת הבבלי), אבל כל זמן שהיו בתוך החומץ, אין החומץ מניחן להחמיץ, והחומץ מותר. ועיין להלן. ובבלי הנ"ל: ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי, ועיין בבבלי מ"א א'. אבל בראבי"ה ח"ב סי' תע"ח, עמ' 104: ומדאמר ר' יוסי שורן בחומץ וחומץ צומתן, שמעינן מינה דאם נפלה חטה או קמח בחומץ בתחילה בלי שריית מים דאין בה חשש חימוץ ואע"ג דלית הלכתא כוותיה דר' יוסי, הני היכי שלתתו במים תחלה וכו'. ועיין בתוספות ל"ה ב' ד"ה ומי. ובתוספ' רי"ד מ' סע"ב פוסק שחומץ ממהר להחמיץ, כמו שאר מי פירות, ע"ש ובבבלי מ"א א'. ועיין מ"ש בפר"ח או"ח סי' תס"ב אות ג', וסי' תס"ו קרוב לסופו. ובירושלמי ממשיך אחרי דברי ר' יוסי: ר' שמואל בר רב יצחק היה לו יין קוסס, יהב בגויה שערין בגין דיהמע, שאל לר' אימי, אמר ליה צריך את לבער. ולכאורה משמע משם כדעת תוספ' רי"ד הנ"ל, אבל אפשר שאסר לו מפני שהיין לא היה אלא קוסס, ולא חומץ גמור, והוא סובר שמי פירות מחמיצין, כמו שפירשו האחרונים. ועיין באו"ח סי' תס"ב ובאחרונים שם.